תירוש ויצהר (שו"ת) קכא

ומינה לא אזוע כל ימי חיי חלדי. בזכות אבותי גאונים וקדושים משוש דור ודור ז"ל

א) צ"ע לי מה יהי' הדין באם עדים באים ומעידים על אחד שטבח ומכר בהמה. דהם אינם מחייבים אותו כלום. דאפשר דשלו הוא טובח ושלו מכר. ואח"כ באו עדים ואמרו דהא דטבח הי' גניבה ואח"כ הוזמו. מי נימא דישלמו כאשר זמם גם על הטביחה ומכירה. דהא בלא עדותם לא הי' שום חיוב וע"י עדותם בא חיוב גם על הטביחה. או דהם אינם משלמים אלא על גניבה. ותמי' אשר לא הובא דין זה בשום פוסק. כפי המדומה לי

ב) עמדתי בקושי' בעת לומדי בשבוע העברה בדיני הזמה במכות (ה' ע"א) במשנה באו אחרים והזימום אפי' מאה כולם יהרוגו, ור' יהודה אומר איסטטית היא זו ואינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד. ולפי' הגאון ברי"ף שם שפי' באו אחרים והזימום. היינו שכת שני' הזימו כת ראשונה. וכת שלישית לכת שני'. וכת רביעית לכת שלישית אפי' מאה עיי"ש. א"כ אמאי סובר ר' יהודה ראשונה נהרגת הא הוי עדות שאא"י להזימה דאם לא תהרוג הכת שלישית ממילא גם כת שני' לא נוכל להרוג דהא הוי עדות שאאילה"ז. וכיון דשני' לא תהרוג גם ראשונה לא תהרוג. וצע"ג לפי קט שכלי

ג) יורני הדר"ג אם ע"א מחייב שבועה. מי נימא כמו דדעת הר"ן בשבועות דמיגו אינו מועיל נגד ע"א לפטרו משבועה. כמ"כ חזקה נגד ע"א ג"כ לא יועיל שיפטור משבועה. וכמש"כ הר"ן שם הטעם דאין מועיל מיגו נגד ע"א משום דכ"מ ששנים מחייבים אותו ממון ע"א מחייבו שבועה. וכמו דלא אמרינן מיגו במקום עדים בממון. כמו כן ל"א מיגו במקום ע"א לשבועה. אפי' להסוברים דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה יעוי"ש. וא"כ כמ"כ לא אמרינן חזקה במקום ע"א. ואף דאין ע"א נאמן באיסורין במקום דאיתחזק. דילמא איסורין שאני. ולכאורה נ"ל דדעת הרמב"ם דאין ע"א במקום חזקה. למאי שפסק (בפי"ד ממלוה) ומובא בש"ע חו"מ (סי' פ"ד) דהא דע"א מעיד שהוא פרוע לא יפרע אלא בשבועה. היינו דוקא כשעבר זמנו. אבל אם הוא בתו"ז נפרע שלא בשבועה. הרי דאין ע"א במקום חזקה

ולפ"ז הי' מקום אתי לתרץ קושית המהרמ"ש בב"מ (ד"ג) בתוס' שהק' מנלן דכ"ה פטור. ואי משום חזקה דאין אדם מעיז. מ"מ הא כ"ה פטור אפי' בבנו דמעיז. ומנלן. ואי משום דצריך קרא שע"א מחייב שבועה. הלא בעינן לטענו בספק. והקשה מהר"ם שיף דהיאך רצה תוס' למילף מדאיצטרך קרא שע"א מחייב שבועה. הא בעינן ע"א במקום שאינו יכול להעיז. והניח בצ"ע. ולפ"ז ניחא. דהא במקום חזקה אין ע"א מחייב שבועה וצל"ע

ד) בלמדי כעת בסדר הש"ס בעזה"י הגעתי לגמ' זבחים (ל"ה ע"א) במשנה השוחט את המוקדשין ופירש"י ז"ל דכל היכא דנקיט האי לישנא [מוקדשין ולא קדשים] מיירי בנקיבות. ופליאה לי על מאור עינינו רש"י ז"ל ממשנה ערוכה במס' מכות (כ"א ע"ב) יש חורש תלם א' וחייב עלי' משום שמונה לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשין. א"כ חזינן דנקט לשון מוקדשין אף דמיירי בזכרים דהא שור קתני וחמור נמי לשון זכר הוא. דהא ברוב מקומות נקיבה נקראת לשון אתון ודו"ק. גם בתמורה חזינן במשנה (ל' ע"ב) נתן לה מוקדשין באתנן ומוקי לה בגמ' בממנה זונה על פסחו. ופסח זכר הוא

בעת התחלתי מכתבי הי' בדעתי לכתוב להדר"ג איזה מח"ת אשר זכיתי לחדש בעזה"י ארוכות וקצרות בלמדי שיעורים עם תלמידי יברכם ה'. אך בעת כותבי נתחזק לי החום ממחלת הפיבער ל"ע אשר לי זה איזה חדשים לסירוגין. ע"כ אקצר

ב"ה יום ה' יתרו תרמ"א טאמשוב. שלום תנינא לכ' הרה"ג הנ"ל

ח) ביום אתמול האיר מול פני ספרו "תולדות אנשי שם" שם מצאתי את החסד של אמת שעשה עם המתים להקים זכרם ע"פ תבל. ועם החיים יבדלו. למען ידעו מקורם הברוך. ותפארתם תפארת בנים. וכבר הזהיר ש"ב הגה"ק מ' שעפטיל הלוי הורוויץ בצוואתו לבניו המחוברת בסו"ס יש נוחלין בסי' א' למען אשר כל אחד מבניו יעשה לזרעו ספר יוחסין. לבל ישכחו מחצבתם הטהור. ומצאתי גודל מעלת היחוס בחז"ל. ומהם במדרש תולדות ותנחומא. ומד"ר נשא (פי"ג) ובמדרש שה"ש רבה (פ"ג פ"ה). ובמדרש קהלת (פ"ה) ובמדרש רות (פ"ח). ובמס' ברכות (כ"ז). ובפסחים (ס"ב). וביומא (ע"א). ובכתובות (ס"ב ע"א). ובקידושין (ע"ו ע"א וע"ב). ובב"מ (פ"ה). ובב"ב (ק"ט). ובמנחות (נ"ג). ובילקוט חדש ערך משה סי' ק"ל. כו' כו'

ו) והנני להציע לפניו עוד מח"ת תלי"ש. בסנהדרין (דנ"א) ת"ר ובת איש כהן כי תחל יכול אפי' חיללה את השבת ת"ל לזנות. ופריך בגמ' חיללה שבת בת סקילה היא. אמר רבא הא מני ר"ש היא דאמר שריפה חמורה סד"א הואיל דאחמיר בהו רחמנא בכהני דרבי בהו מצות יתירות תידון בשריפה קמ"ל ע"כ. והנה לכאורה יש להקשות לוקמא כרבנן דאמרי סקילה חמורה. והא מני ר' יוסי הוא דסבר בשבת (ד"ע ע"א) הבערה ללאו יצאת. וא"כ י"ל כגון שבת כהן חיללה שבת בהבערה ואשמעינן קרא דחייבת שריפה. ולא כשאר נשים שאינן אלא בלאו. גם קשה לוקמא כרבנן. ולדעת איסי בן יהודא במס' שבת (ד"ו ע"ב):

) אך נלענ"ד דלכך אוקמא הגמ' כר"ש. דבגמ' סנהדרין שם פריך ומ"ש מיני' דידי'. ומשני סד"א איהו הוא דאשתרי לגבי' עבודה. היא כיון דלא אישתרי שבת לגבה אימא תידון בשריפה קמ"ל. ולכך מוקמינן כר"ש דהוא סובר בפסחים (צ"א ע"ב) דנשים בפסח רשות. א"כ לא אשתרי עבודה לגבה כלל. אבל ר' יוסי דסובר נשים בפסח חובה. א"כ גם לגבה אשתרי עבודה לפעמים. כגון לשחוט את הפסח בשבת דאמרינן שחיטה כשירה בזרים במס' זבחים וק"ל

ח)אך הא קשי' לי בסוגיין במש"כ שם בתוס' סנהדרין דר"ש סובר כר' אליעזר דפנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה. ועיי"ש בד"ה ת"ל. והנה המשנה למלך (פי"ח מאיסורי ביאה ה"ב) הק' לר"א דסבר פנוי הבא על הפנוי' שלש"א עשאה זונה ל"ל הקרא בתולה ולא בעולה. האי בעולה היכי דמי אי דהיתירא כגון שנתקדשה ונבעלה תיפ"ל משום אלמנה או גרושה. ואי דנבעלה בזנות בעודה פנוי' ת"ל דהו"ל זונה. ותי' דאיצטרך לעבור עליו בלאו ועשה יעו"ש. ולפי סברת התוס' הנ"ל דר"ש סובר בזה כר"א דעשאה זונה א"כ אכתי יקשה לר"ש קושית המשל"מ הנ"ל. ואין לומר גם אליבא דר"ש תי' המל"מ דאיצטריך כגון שנבעלה לפנוי ולעבור עלי' הכ"ג בלאו ועשה. זה אינו תירוץ לר"ש. דהא כתבו בתוס' יבמות (ל"ג ע"א) בד"ה באיסור ב"א וז"ל: והשתא הא דפליג עלי' ר"ש ואמר אינו חייב אלא משום אשת את בלבד אע"ג דבב"א אשת אח דחמור חייל שאין לה היתר אחר מיתה אלא במקום יבום עכ"ל. א"כ חזינן דאף באיסור ב"א ס"ל לר"ש דחייל רק היותר חמור. ותו לא חייל עליו איסור הקל. וא"כ באם נבעלה לפנוי והיא היתה פנוי' באים איסור זונה ובעולה כי הדדי. וא"כ לא חייל לר"ש רק איסור זונה שהוא חמור דהוא בלאו ויש בו מלקות. ותו לא חייל עלי' איסור בעולה שהוא קל שאינו אלא איסור עשה. וא"כ הדרא קושי' המל"מ לדוכתא למ"ל קרא דבעולה אסורה לכ"ג. וצ"ע לי כעת. ואבקש מכ"ג יורני דעתו בזה

גם ישיבני על מה שהקשיתי במכתבי הראשון להד"ג בדברי