תירוש ויצהר (שו"ת) קיט

אבל לא בינת אדם לי להבין דבריו. דלדבריו מותר מטעם פי' ממקום למקום ואינו אסור במולח בכשא"מ מטעם פי' ממל"מ רק משום קנס. ואיך יעלה על הדעת להתיר לדידן פי' ממקום למקום. ומה יאמר הב"א לפסקינו בסי' י"א בשר שנתבשל בלא מליחה דאסור אותה חתיכה עצמה אפי' ביש סמ"ך. וע"כ מטעם פי' ממל"מ קאסרינן לה ולא מטעם חנ"נ כמבואר בש"ך (שם ס"ק מ"ו). והגם דמתירין בשם אף אותה חתיכה לכבוד שבת. יש לומר כדברי הט"ז דמה שפירש יצא לחוץ ובטל בס' ומה שלא פי' לחוץ לא פי' כלל ע"ש בפרמ"ג. וכן (בסי' ע"ו) לענין צלי כחצי צלייתו דוקא וקודם זמן זה לא פלט כל דמו ואסור לאכלו אפילו חי קודם שנצלה כחצי צלייתו כמבואר בש"ך (סי' ע' ס"ק י"ג). וע"כ ג"כ אסור לאכלו חי מטעם פי' ממל"מ. וא"כ חזינן בכל הני דקי"ל פי' ממל"מ אסור ואיך נאמר דמולח בכשא"מ אינו אסור רק משום קנס. ולהמציא חילוק להתיר בנפלה מעצמה דלא שייך למקנסי' הא אסור מטעם פי' ממל"מ לדידן וממילא אסור בנפלה כמו במולח בתחילה בכשא"מ ואסור בכאן אפילו בהפמ"ר

וגם יוקשה מאד על הב"א מפסקיו בח"א בעצמם. דהא (בסי' ע' ס' וי"ו) בהג"ה הנ"ל וכן אם נפל לציר תוך שיעור מליחה ידיחנו ויחזור וימלחנו פי' הש"ך (בס"ק מ') דמיירי בנפל בכלי מנוקב דאל"כ אסור מטעם פי' ממל"מ כנ"ל. ובאמת דחק מאוד לאוקמי בנפל לציר בכלי מנוקב דמאין נמצא ציר בכלי מנוקב ע"ש. ולדברי הב"א הי' בנמצא זה הדין אפילו בנפל לכשא"מ. דהא מתיר בנפלה דלא שייך למקנסי' ורק מה שבלע מציר ע"ז יש תקנה שיחזור וימלחנו. אבל עיין בח"א (כלל ל"ב סי' כ"ד) אומר בפירוש דמיירי שנפל לכלי מנוקב דאל"כ אסור מטעם פי' ממל"מ. וא"כ סותר א"ע. וכן בכלל הנ"ל ס' זיי"ן גבי בשר שנתבשל בלא מליחה אוסר אותה חתיכה אפילו ביש ס' מטעם פי' ממל"מ. רק (בכלל ל"ה ס"ו) לענין צלי שאסור לאכלו אפילו חי אם לא נצלה כחצי צלייתו זוכר שם דעתו. ומביא שם בסוגר דזהו לדעת הש"ך דאוסר פי' ממל"מ. אבל לדעתו מותר לאכלו חי ע"ש. ונפלאתי מתחילה למה בזה הדין זוכר דעתו ובהדינים הקודמים נשכח ממנו. אח"ז עיינתי כרגע במנחת יעקב והבנתי כל הטעות. כי שם מביא המנ"י לפי דעת הרא"ש דמתיר פי' ממל"מ אם לא פי' לחוץ. ולדידי' מותר לאכלו חי אפילו לא נצלה כל צרכו. ולדעת הרא"ש הנ"ל אמר דמולח בכשא"מ הוא מטעם שעבר מתחילה על דברי חכמים. אבל לדידן דקי"ל פי' ממל"מ אסור מה שייך לומר משום קנס. וא"כ אין שום מקום לדברי הב"א. ומחמת שהב"א הבין מהמנ"י הנ"ל זה הדין ג"כ לדידן לזאת זכר דינו בצלי שלא נצלה כ"צ שלקח מהמנ"י זה הדין ובשאר הדינים שכח דעתו והבן

והנה בקשתי מידידי האברך מ' יוסלי לעיין בביהמ"ד בס' שו"ת טוב טעם ודעת מהרב המגיד מבראד כי נזכרתי שמדבר מזה. ועיין שם. וצווח מאוד ג"כ על הב"א הנ"ל וסיפר לי ידידי הנ"ל שאומר שם אם הי' מותר בנפלה הי' צריך להתיר גם בנמלח בשוגג בכשא"מ לפ"מ דקי"ל דלא קנסינן שוגג אטו מזיד. ולא נמצא זה בכל הפוסקים

ובאמת את זה לא אבין. דהא המנ"י הקשה למה במולח בכשא"מ אסור. מהדין דמותר לאכול חי טרם נצלה כחצי צלייתו לדעת הרא"ש ולא חיישינן לפי' ממל"מ. ומחלק בנצלה עשה בתחלה כדברי חכמים רק שבתוך המעשה נתהוה היפך התיקון. היינו שנלקח מעל האש טרם יצא כל דמו. אבל במולח בכשא"מ לא נעשה מתחילה תיכף כתיקון חכמים. אם נכשיר יתבטל תיקון חכמים לגמרי. ולזאת אפילו נמלח בשוגג בכשא"מ כיון שההתחלה הי' שלא כתיקון חכמים אסור. משא"כ בנפלה בתוך שיעור מליחה דההתחלה נעשה כתיקון חכמים כשר דדומה ממש לצלי טרם שנפלט כל דמו. אבל אין לומר דמה שמתיר הב"א בנפלה מחמת שמיחשב שוגג. דא"כ איך מוציא זה הדין מצלי שלא נצלה כ"צ. הא שם הוי כמזיד דלמה לקח מן האש קודם שנגמר. אלא ע"כ הכוונה כנ"ל דעיקר החילוק בין אם ההתחלה נעשה כתיקון לא חיישינן אפילו נתקלקל אח"כ דלא יעקר התקנה משום זה. משא"כ אם נתיר אפילו שההתחלה הי' שלא כתיקון חכמים אפילו בשוגג יעקר מזה התקנה. ולכן לא אבין קושיית טוב טו"ד על הב"א דאם מתיר בנפלה הי"ל להתיר גם בנמלח בכשא"מ בשוגג. ולפי הנ"ל חילוק גדול יש ביניהם

אבל עכ"פ נדחה דעת הב"א מכל הפוסקים ומולח בכשא"מ אסור משום פי' ממל"מ וממילא גם בנפלה אסור כולה. ובפרט לפי טעם השני בש"ך אסור משום כבוש כנ"ל. ובנד"ד אסור כולו כיון שנמצא על הארץ קודם ח"י מנוטין

אמת שהי' באפשר לומר דהב"א אינו מתיר רק בהגביהו מיד. אבל לפי טעמו בתשובה אין לחלק בכך ומהראוי שיוכשר לדעתו אפילו בלא הגביהו מיד. וגם לדעת הש"ך לא משמע לחלק בין הגביהו מיד או לא. דהלשון בש"ך אסור כשהניחו בכשא"מ משמע שאסור תיכף כשהניחו. הכלל פסק הב"א הוא נגד כל הפוסקים לדעתי

גם יש לעיין מה נקרא תוך שיעור מליחה לענין זה. כי בסברא נוכל לומר דכל שעה מיקרי תוך שיעור מליחה. ואם הונח בכשא"מ טרם כלות שעה ממליחה טריפה דעדיין לא פלט כל דמו וממילא אסור משום פי' ממל"מ. והגם דבדיעבד מתירין לכבוד שבת אחר ח"י מנוטין דהיינו שיעור מיל. אין מזה ראי' לכאן דהא ע"כ לא בשופטני עסקי' דכ"ז שאין המים עוד מרותחים למה לא יונח עוד במלחו ובודאי מיירי לכבוד שבת היינו שבאם ימתין שיעור שעה לא יהי' עוד שהות לבשל. וא"כ כ"ז שאין המים רותחין בודאי למה יקח אותו לידח כיון דבלא"ה אין עוד המים מרותחים. רק כשהמים מרותחים ויוכל לבשל בהם מתירין ליקח הבשר תיכף אחר ח"י מנוטין וליתנו במים מרותחים. ובזה נוכל לומר אפילו לא פלט כל דמו בח"י מנוטין עכ"פ כשר לכמה דיעות מחמת חליטה בדיעבד. ובפירוש ראיתי בס' עיקרי הד"ט מביא בשם כמה תשובות הגדולים דזה הדין בשר שנתבשל בלא מליחה צריכין ס' לא איירי רק באם לא היו המים מרותחים. דאם היו מרותחים כשר מטעם חליטה. וגם אפילו בחול כשמתירין בדיעבד בשיעור מיל עכ"פ הודח אח"כ ונסתמין נקבי הפליטה לכמה דיעות. אבל כאן לענין אם נתנו אחר ח"י מנוטין בכשא"מ איך נתיר אותו. וע"כ צריכין אנחנו לומר דבשיעור זה פלט כל דמו. ואיך נאמר למשל בדין אם נפלה תוך שיעור מליחה לציר דכשר ביחזור וימלחנו שנית ויפלוט אגב דם דידי' וכשר לכל הדיעות. ושם נתיר אפילו אחר ח"י מנוטין ונאמר דכל שעה מיקרי תוך שיעור מליחה. וצריכין אנחנו לומר דלא פלט כל דמו בח"י מנוטין. וא"כ בנ"ד יוטרף משום פי' ממל"מ. והפרמ"ג (בסי' ע' ס"ק נ') בדין השלישי מתחיל חתיכה ששהתה חצי שעה במלחה. ובסוף הדין השלישי מסיים ובכשא"מ אסור כולו אף מה שחוץ לציר. משמע דאחר חצי שעה מיקרי עדיין תוך שיעור מליחה לענין זה. ובסוף הס"ק הנ"ל אמר מה היא תוך שיעור מליחה כו' ע"ש בסוגר ומ"מ דיעבד יש לומר דשרי ע"ש. לכאורה איני מבין דבריו והוא כסותר א"ע להנ"ל, ע"כ אני מסופק מה נקרא תוך שיעור מליחה לענין כשא"מ

ואם נאמר דאחר ח"י מנוטין מקרי אחר שיעור מליחה וכשר כשהניחו בכשא"מ דתו לא חיישינן לפי' ממל"מ ואינו אסור רק מה שבתוך הציר. אם הדין לחתוך תיכף מה שהונח בתוך הציר וכדי קליפה כדינו ואח"כ למלוח אותו