תירוש ויצהר (שו"ת) קיח

גדול וגו' רבים ראו כן תמהו איך פתח יוסף מתחילה כי אין רצונו לשמוע לאשת אדוניו בעבור שהוא מכובד אצל אדוניו. ואח"כ סיים ואמר וחטאתי לאלקים והרי הי' יותר מהצודק לפתוח תחילה בכבוד שמים עיי"ש. ולפי דברינו ניחא ועי' בס' שירת ישראל אות ל"ט בזה. ועי' בס' עלה דיונה (דף ל"א)

ו) עוד יש ליישב קושית הזכרון יצחק לפי מש"כ בענין איסור ג"ע בב"נ הוא מצד גזל (עיין בס' פני ארי' פ' וישב דט"ו ע"ב) וזאת שהקדים לאמר לה ולא חשך כ"א אותך וממילא יהי' גזל ואיך אעשה הרעה הגדולה והבן: ידידו סימן מב ב"ה יום ד' קרח תרס"ו לפ"ק פלונסק

לכבוד י"נ הרה"ג מ' ישראל נ"י דובנא בווארשא

את יקרת מכתבו מיום ב' קרח הגיעני וברוב עונג קראתי את דבריו. והנה בעת היינו יחד דברנו מדברי המהרש"א ב"ק (דמ"ו ע"א) שכ' דהיכא דאיכא אומדנא לא הוי מודה בקנס. ועתה אמרתי לתרץ בדבריו דברי רש"י בסוגיא דשור שהי' רודף שכ' והוזק הנרדף. משום דנוכל לפרש דקאי על הרודף. אמנם דשוב יקשה קושי' המהרש"א דאף אם יודה יפטור מטעם מודה בקנס והכא לא שייך תירוצו דהא לגבי רודף ליכא אומדנא ולכך פירש רש"י דקאי על הנרדף ושפיר איכא אומדנא

ובזה אמרתי לתרץ קושית התוס' (בשבועות ל"ד) ד"ה דאי אית לי' דר' אחא בדיני נפשות נמי משכחת לה וכתבו תימא דהא בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ה) משמע דר"א לא מיירי רק בדיני ממונות ולא בדיני נפשות ע"ש. ולהנ"ל אתי שפיר דהא לכאורה קשה דגם בדיני נפשות משכחת ידיעה בלא ראי' כגון שהודה וע"כ משום דהוי מודה בקנס. ולפ"ז שפיר פריך הגמ' לימא דלית לי' דר"א דאי אית לי' דר"א שוב משכחת בגוונא דהודה. ואי משום מודה בקנס י"ל דמיירי דאיכא אומדנא ג"כ. ואף דאומדנא לא מהני בד"נ מ"מ שוב לא הוי מודה בקנס כסברת המהרש"א הנ"ל

ובזה רציתי ליישב ג"כ קושית התוס' על רש"י (בכתובות דף ט') בגמ' שם דפריך וכי תימא מפ"מ לא אסרוה פירש"י על דוד שהרי עדים הרבה ידעו. וכ' התוס' ואין נראה דנהי דידוע לרבים הוה שהביאה אל ביתו מ"מ הא לא ראו כמכחול בשפופרת ולכך פירשו מ"מ לא אסרוה לדוד דדוד הי' יודע בודאי שנבעלה ואם היתה אסורה לו לא הי' אותו צדיק לוקחה לאשה. ועפ"י סברת המהרש"א הנ"ל א"ש. דהא לכאורה ק' לסברת התוס' משום דדוד הוה ידע דמה בכך הא כיין דאינה נאסרת על בעלה בביאה זו דהא לא הי' בעדים ואם הי' מודה לא הי' נאמן דאין אדם משים עצמו רשע וא"כ כיון דבביאה זו לא אסרה ע בעלה אינה אסורה לבועל. ולכך פירש רש"י שהרי, הרבה עדים ידעו שהביאה אל ביתו והוי אומדנא ואף דהאומדנא לחוד לא מהני מ"מ באם יודה לא אמרינן בזה דאינו נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע. כסברת המהרש"א לענין מודה בקנס ושפיר פריך הגמ' מ"מ לא אסרוה על דוד ויש לעיין ב"ה לסברת הרשב"א המובא בנוב"י, מה"ק סי' ע"ב. יעיין בשו"ת רע"א מהד"ת סי' נ"ה נ"ו. ובשו"ת בית משולם סי' ט' י'. ובשו"ת שו"מ מה"ד ח"ב סי' קפ"ח

ובשולי היריעה אכתוב לכ"ג מה שאמרתי לפרש דברי הגמ' שבת (נ"ו) רבי דאתי מבית דוד מהפך בזכות' דדוד דידוע דקדוק המחברים על לשון הגמ' ולא עוד אלא בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות. ונראה דאמרינן כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו. ומאותה שעה הוה ספק אשת איש ולשיטת הרמב"ם סד"א מה"ת לקולא וכתבו המפו' דהרמב"ם למד זה מהא דכתיב לטהרו או לטמאו דפתח הכ' בטהרה תחלה להורות דספק מותר. ומה"ט אמרינן ספק שער לבן קודם לבהרת טהור (עיין תוס' כתובות ע"ה). ולכאורה קשה דילמא הא דפתח בטהרה תחלה כדי שלא להתחיל בטומאה וע"כ דאמרינן דחדא היא אם להתחיל או לסיים. וזש"א הגמ' בשעה שעוסקים בנגעים ואהלות דהמה למדו נגעים קודם משום דלא רצו להתחיל בדיני אהלות דהיא טומאת מת. ולפי סברתם דעיקר היא ההתחלה. והסיום אין בכך כלום. אמרו לו לדוד הבא על א"א מיתתו במה דלא מוכח דספק מותר. ולכך רבי דאתי מבית דוד מהפך. שסידר במשניות אהלות קודם לנגעים ושפיר מוכח דסד"א מה"ת לקולא מהא דלטהרו או לטמאו. ומחמת טרדות רבות מוכרח אני לקצר: ידידו. סימן מג

בשם ה' ד' עקב כ' מנ"א תרע"ד קארלסבאד

לכבוד י"נ הרב הגאון וכו' מ' צבי זאב שור נ"י אבד"ק קראטינגען וכעת פה

אשר הציע כ"ת לפני השאלה שהי' באכסניא שלו שנמלח בשר בכלי מנוקב ולאחר איזה זמן. ולא הי' עוד השיעור של ח"י מניטין מהמליחה. נמצא הבשר מונח על הארץ לא נודע עת נפילתו. והקרקע מכוסה בנסרים ואינם מחולקים וכאשר הגביה הבשר הי' תחתיו מלוחלח מציר מה דינו לדעתי שטריפה. אף שכ"ת אומר שח"א הכשיר ע"י מליחה שנית. בודאי הוראה זו (מסי' ע' ס' וי"ו) בהג"ה ושם כ' הרמ"א וכן אם נפל לציר תוך שיעור מליחה ידיחנו ויחזור וימלחנו. ומה שכתב שם בש"ך (ס"ק מ') דזה מיירי בכלי מנוקב דוקא. דאל"כ אסור משום פי' ממקום למקום ושוב אינו מועיל מליחה שנית. זה לא ידע והבין הרמ"א אפי' בכלי שאינו מנוקב ויצא לו ההוראה, ובודאי המציא לו מציאה בספר חכמת אדם בשו"ת ב"א (שאלה למ"ד) דמכשיר בנפלה והגביה מיד. אבל אין זה לפי ההלכה כמו שאבאר

והנה בהשקפה ראשונה חלילה לא נעלם ממני מה שהביא הש"ך (בסי' ס"ט) להלכה בשם תשו' מ"ב (בס"ק ע"ד ע"ה) דבנפלה לכלי שאינו מנוקב דינו ממש כמו במולח בכשא"מ ואסור כולו לדידן אפילו מה שחוץ לציר כפסק הרמ"א (בסי' ס"ט סי"ח) כמו שמסיים הש"ך בלשונו שם דכל זמן שלא נמלח כדינו ופלט כל דמו אסור כשהניחו בכשא"מ. והטעם משום פי' ממקום למקום ע"י רתיחת מליחה ושוב אינו יוצא לא ע"י מליחה ולא ע"י צלי' וגרע משובר מפרקתה של בהמה. ועוד הביא הש"ך טעם ב' לאיסור מטעם כבוש. והגם שכבוש לא שייך במה שחוץ לציר וכאן אסור אפילו מה שחוץ לציר. כבר עמד בזה הפרמ"ג במקומו ודחק קצת ומסיים אפשר ע"י רתיחת מליחה וכבוש בציר מפעפע אף למעלה ומש"ה אסור כולו ע"ש בפרמ"ג במקומו שאוסר בנד"ד אפילו בהפמ"ר וצורך

רק מה שהביאני לספק בזה מה שראיתי בב"א הנ"ל (שאלה למ"ד) העלה שם דבר חדש בשם המנ"י והגהש"ד דמולח בכשא"מ איני אסור אלא משום קנס שלא עשה כתיקון חכמים. וע"י סברא זו מחלק בין מולח בתחילה בכשא"מ לנפל מעצמו. דלא שייך למקנסי', וע"ש דמתיר בנפלה והגביהו מיד :