תירוש ויצהר (שו"ת) יא

דברי רש"י חולין (דף צ"ז ע"ב) שפי' דאיסורא כגון בב"ח שאין ישראל יכול לטועמו ע"ש היינו דוקא בבב"ח דטכ"ע דאורייתא אבל בשאר איסורין דטכ"ע דרבנן לשיטת רש"י אז גם ישראל יכול לטועמו כנ"ל. שוב ראיתי בזה בפ"ת יו"ד סי' צ"ח ותי' בזה קושית התוס' בשמעתין מהא דיין במים כיון דגם שם הוי דרבנן אמנם התוס' לשיטתי' דצ"ז דס"ל דאף רבא ס"ל בכל האיסורים טכ"ע דאורייתא שפיר הקשו ע"ש לכן נלענ"ד ליישב הכל. ומצאתי שכוונתי קצת לשו"ת א"ת הנ"ל דמהא דטיפת חלב לא מצי לאקשויי דהא שם כ' בתוס' דמיירי שהחתיכה הי' חוץ לרוטב וכ"כ בתוס' חולין (דף צ"ו ע"ב) דלא הוי רק כצלי קדר כמבואר בפוסקים ואין שם איסור בב"ח מה"ת כיון דלא מיחשב דרך בישול כמבואר שיטת כמה פוסקים ועיין בכו"פ ובחות דעת ריש סי' פ"ז בהא דצלי וא"כ לא קשה מאן טעים לי' דהא בספק אם יש איסור ואפי' יהי' איסור ג"כ לא יהי' רק איסור דרבנן מותר גם ישראל לטעום. וכן מהא דירך שנתבשל בו גיה"נ כיון דדעת הרבה מראשונים דטכ"ע בשאר איסורין דרבנן א"כ מותר גם ישראל לטעום כנ"ל ואפשר דגם למ"ד דטכ"ע דאורייתא בש"א מ"מ בגיה"נ מותר לישראל לטעום דהא כ' בתוס' חולין (דף צ"ז ע"ב) דגיד לא יהיב טעמא כולי האי א"כ י"ל כסברת הש"ך יו"ד סי' מ"ב במרה דשכיח יותר להיתר והבן

בחולין (דף ק"ח) בגמ' וסבר רב גדי אסרה תורה ולא חלב וכו' אאכילה אמאי לוקה. הכו"פ סי' צ"ב סק"ט הק' דאף אי נימא גדי א"ת ולא חלב מ"מ כיון דחנ"נ ונהפך ההיתר להיות איסור ומצטרף ההיתר להאיסור להתחייב מלקות ועיין נפש חיה ח"ד (דף מ"ו). והנה בתוס' שם הק' דאף לבתר דמתרץ גדי אסרה תורה ולא חלב עדיין קשה דהחלב נעשה נבילה מהגדי וחוזר ואוסר שאר החלב משום מב"מ וע"ש בנ"ח (ד' מ"ז). אכן י"ל עפ"י שכ' בחי' הרי"ם חולין (דף קנ"ב). והנה הרשב"א כ' דהא דאיכא למילף טעם מבב"ח היינו רק ממה שהחלב נאסר דאין בה רק טעם בשר אבל מהבשר אין ראי' כלל דהא נכנס ממשו של חלב ע"ש. והנה לקמן בעי למימר אליבא דרב גדי אסרה תורה ולא חלב דכיון דכתיב לא תבשל גדי וכו' והק' הגמ' מהא דאיתמר חצי זית וכו' ולכאורה קשה על הברייתא דלמה באמת לא אמרינן כן דגדי אסרה ולא חלב וכמו דמשמע פי' הכ' לא תבשל גדי דרק הגדי אסור י"ל לדידן דטכ"ע בכל מקום וא"כ מה חילוק בין הבשר או החלב הא שניהם מעורבין ושפיר אסורין אבל אי נימא טעם בכל מקום לאו כעיקר א"כ שפיר י"ל גדי אסרה תורה ולא חלב מה"ט גופי' כמ"ש הרשב"א דבבשר יש בו ממשו של חלב שפיר אסור מה שאין כן החלב שאין בו רק טעם הבשר וכיון דלא הוי טכ"ע אינו אסור כלל ע"ש וא"כ מיושב קושית התוס' דלפי הס"ד דסובר רב גדי אסרה תורה ולא חלב משום דלגבי החלב הוי רק טעם מהבשר וטעם לאו כעיקר א"כ לא נעשה החלב נבילה היינו שנבלע בבשר לא נ"נ שיאסור אח"כ משום מב"מ, כסברת התוס' חולין (דף ק') דאם נאסור ע"י משהו לא אמרינן חנ"נ וכאן טלכ"ע ומיושב גם קושי' הכו"פ אמאי לוקין על אכילתו דהא לא נ"נ וע"כ דטכ"ע ושפיר גם החלב אסרה תורה כן כוונת הגמ' להקשות על רב והבן. ידידו: סימן ב

בשם ה' א' נשא ח' סיון א"ח תרנ"ח פלונסק. ליד"נ הרה"ג וכו' מ' שמואל קלמן נ"י מאילעק רב ומ"מ דבהכנים פרינצעס ס"ט ואלדקאסיל בק"ק לונדון

יקרת מכתבו מיום ג' סיון קבלתי וכו' הנני לעשות רצונו ואתן לפניו את אשר נתחדש לי ת"ל בלומדי עם תלמידיי שי' ביום אתמול ש"ק יו"ט ב' אחר צהרים בסוגיא דשתי הלחם במנחות (דף צ"ה ע"ב) דתנן התם אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואינן דוחות את השבת וכו' ושם בגמ' אלא אי קשיא הא קשיא ואפייתן בפנים אלמא תנור מקדש ואינן דוחות את השבת איפסלה בלינה אמר רבא הקשה אדם קשה וכו' ומנו רב ששת. א"ר אשי מאי קושיא דילמא מה בפנים במקום זריזין והא דרב אשי ברותא היא מה נפשך אי אפייה בעינן זריזין לישה ועריכה נמי בעינן זריזין וכו' אלא דר"א ברותא עכ"ל. ובתוס' שם ד"ה אלא דר"א וכו' ותברא מי ששנה זו לא שנה זו ע"ש. וברש"י שם ד"ה איפסלו בלינה דכל המנחות משנתקדשו בכלי נפסלים והאי כיון דאיקדש מאתמול בתנור איפסיל בלינה קודם שיסדרנו על השולחן ע"ש. ומקשים המפרשים דלמה נקיט רש"י דוקא על לחם הפנים דאיפסיל בלינה קודם שיסדרנו על השולחן דקאי רק על לחה"פ דבעי סידור על השלחן. והלא קושית הגמ' הוא גם משתי הלחם. עוד הקשה זקיני הגה"ק רשכבה"ג מ' צבי הירש זצ"ל אבד"ק ברלין בכתי"ק בספר הזכרונות שלו ברש"י שם ד"ה במקום זריזים ולא בעזרה ממש אלא בחוץ יאפוהו כהנים זריזים שלא יחמיץ עכ"ל. והקשה הא תינח בלחם הפנים שהוא מצה אבל בשתי הלחם דהוא חמץ מה איכא למימר ולמה בעינן במקום זריזים ע"ש

וראיתי בשו"ת נודע ביהודה מהד"ק חאו"ח סי' ט"ו שמביא קושי' זו על רש"י ז"ל בשם הגאון בעל אור חדש וכ' על זה דהקשה אדם קשה כברזל. ומתרץ שם בדוחק כאשר סיים בעצמו. והנה ידעתי שהוא דוחק קצת אבל לפי חומר הקושיא שלא לשוות למאור עינינו רש"י כטועה הוכרחתי לתרץ לפי שעה ועוד חזון למועד ע"ש. והנה הגאון ר' יהודה בכרך בהגהות הש"ס במנחות שם מביא קושיא זו וכ' אולם אחר העיון נראה כי על תי' הגמ' ג"כ קשה מה יענה רב אשי על שתי הלחם דמאי בעי מקום זריזים כיון דבאות חמץ. אולם הנראה ברור דעת שפתיו זריזים מקרי כל העושה המצוה כתיקונה לפי דת ודין תוה"ק בכל פרטיה ודקדוקיה זהו מקרי זריז לא שיהיה הכונה דוקא זריז ומהיר ועיין תוי"ט סוף סוטה ד"ה זריזות ועיין רש"י, שבת (ד"כ ע"א) ובחולין (דק"ז ע"א) וברש"י שם וכו' וא"כ זה תי' רב אשי גם על שתי הלחם כיון דבשתי הלחם בעי חמץ דוקא למצוה כאשר צונו הבורא ית' וכמה פרטי דינים ודקדוקים המסתעפים מזה. לזאת כן בעי זריזים דוקא לעשות המצוה בשלימות שיהי' החמץ עפ"י דין וכו' אלא לפי"ז לא תקשי קושיית הש"ס על רב אשי שהקש' ממ"נ אי באפייה בעינן זריזים לישה ועריכה נמי בעינן וכו'. דהא שפיר לא בעינן זריזים רק באפייה כיון דהמצוה היא שתאפה חמץ א"כ בלישה ועריכה לא איכפת לן דאם נתחמץ כדין ע"י שאור שפיר ואם לא עדיין יש תקנה להחמיץ בעת אפייה שזה מעשה אחרון. ובשלמא על לחם הפנים שפיר הק' הש"ס דשם כל הזריזות שיהי' מצה דוקא. א"כ מה יתן ומה יוסיף אם שמרו בעת, אפייה אם נתחמץ בלישה ועריכה ושפיר קשה ממ"נ משא"כ על שתי הלחם לא קשה מידי וכנ"ל, וצ"ל באמת דקושי' הש"ס לא קאי רק על לחם הפנים. והנה זה יהי' כונת רש"י ותיבת 'זריזים' הכתוב ברש"י הוא דבור חדש וקאי על קושיית הש"ס אי אפייה בעינן זריזים לישה וכו' ע"ז פירש"י זריזין שלא יחמיץ להורות נתן דקושי' הש"ס לא קאי רק על לחם הפנים דהזריזות הוא שלא יחמיץ ושפיר קשה ממ"נ משא"כ על שתי הלחם לא קשה כנ"ל. ורש"י ז"ל הורה לנו כל זה בלשונו הזהב כדרכו הטוב. ומקודם תיבת זריזים ברש"י צריך לעשות נקודים וכו' ע"ש והנה אם אמנם דיפה הקשה הגרי"ב דלא רק על רש"י קשה דהא גם על גוף תירוץ הגמ' קשה דמאי בעי