תירוש ויצהר (שו"ת) קט

והנה לכאורה סותר א"ע למה שתירץ מקודם שיטת הרמב"ם דלא מוקי כשהפכו משום דבלא זה פטור משום דלא הי' עקירה דהא לפי דבריו לשיטת הכפו"ת הא דבעינן עקירה דוקא מרה"י לרה"ר אבל הרמב"ם בפ"ג מה' שגגות דנקיט דינו במעביר לולב ברשות הרבים פטור מפני שעשה ברשות ושינה מלשון המשנה. דבמשנה איתא שהוציא הלולב מרה"י לרה"ר והוא כתב שהעביר ד"א ברה"ר ושוב יקשה דלמה לא מביא כשהפכו. דאם לא הפכו הא מדאגבהה נפיק בו כקושי' הגמ' ואי כתירוצו משום דחסר עקירה הא בד"א ברה"ר חייב אף דחסר עקירה כנ"ל

אכן לתרץ כל הנ"ל נ"ל עפ"י מה שנסתפק בשו"ת נפש חיה חאו"ח סי' ו' בדינא דר' יוחנן בשבת (דף ה' ע"ב) המעביר חפצים מזל"ז ונמלך עליהן להוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ויש להסתפק אם הפירוש דוקא דכבר נשא החפצים מול"ז ואח"כ נמלך והוציאן פטור אבל אם רק עקר החפץ ע"מ להוציאו מזל"ז וקודם שעקר גופו נמלך ועקר גופו ע"מ להוציא שפיר חייב כמו דאמר רבי שבת (דף ג') דהיכי דהטעינו חבירו וכו' דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי והכי נמי אף שעקירת החפץ ממקומו הי' ע"מ להוציאו ממקום למקום מ"מ כיון שקודם שעקר גופו כבר הי' דעתו להוציאה לחוץ חייב כיון דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי ועקירת גופו הי' ע"מ להוציאו וכו' עיי"ש ומביא שם ראיות לפשוט כה וכה ועיי"ש בסי' ז'

ולעד"נ לחלק בזה דבמוציא מרה"י לרה"ר אינו חייב, רק אם הי' עקירת חפץ ולא די עקירת גופו אבל בד"א ברה"ר די בעקירת גופו ע"מ להוציאו וחייב אף באופן ספיקו של הנפש חיה וכעין סברת הכפו"ת הנ"ל דבד"א ברה"ר דהוא הללמ"מ חייב אף שהיה רק עקירת גופו לבד. ובזה יש חילוק בין סברתו ובין סברת הכפו"ת דהוא כ' דבד"א ברה"ר חייב אף שלא היה עקירה כלל. ולפי דברי גם בד"א ברה"ר בעינן עקירה משעה ראשונה לכך רק דדי בעקירת גופו. ובזה מיושב הרבה ענינים שמביא שם הנפש חיה בסי' ו' ז' בנידן ספיקו ודו"ק. וא"כ שפיר ניחא הא דאמר רבה משום שיעבירנו ד"א ברה"ר ולא קאמר שיוציאנו מרה"י לרה"ר משום דמרה"י לרה"ר בעינן עקירת חפץ וכאן דלא הי' עקירת חפץ דהא מדאגבהה הי' טועה בדבר מצוה ופטור. לכך אמר רבה משום ד"א ברה"ר דאז חייב שפיר כיון דהיה עכ"פ עקירת גופו לאחר שיטלנו בידו. ובזה מדויק מה דאמר שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד"א ברה"ר עיין מה שדקדק בזה בס' בגדי יו"ט ביצה (דף כ'). ולדברינו ניחא דהיינו שיטלנו בידו ואז יהי' עקירה טועה בדבר מצוה אבל אח"כ שוב יהי' העברת ד"א ברה"ר עם עקירת גופו כנ"ל. אבל הרמב"ם בפ"ב מה' שגגות דלא מביא כשהפכו משום דמיירי במעביר ד"א ברה"ר ובאופן שלא היה גם עקירת גופו משעה ראשונה לכך כדמשמע מלשונו דכתב מעביר לולב ד"א ברה"ר וא"כ פטור דלא היה עקירה כלל. דהא עכ"פ בעינן בד"א ברה"ר עקירת גופו וכאן לא היה עקירה כלל

וממילא מיושב הא דנקיט הרמב"ם ז"ל בלולב רק טעם דיעבירנו ד"א ברשות הרבים ולא כ' דיוציאנו מרה"י לרה"ר כמו שתי' רש"י בדברי רבה ומשום דלא היה עקירה משעה ראשונה לכך אבל ברה"ר אף דאיכא רק עקירת גופו חייב. אבל במוציא מרה"י לרה"ר דבעינן גם עקירת חפץ. ועקירת חפץ ליכא במצוה דהא הוי טועה בד"מ כיון דאגבהה נפיק בי'. וזאת ניחא בלולב דיש סברא דאגבהה נפיק בי' והוי טועה בדבר מצוה בעקירה. אבל בשופר דבהגבהה ליכא עוד מצוה שפיר כ' הרמב"ם גם החשש דשמא יוציאנו מרה"י לרה"ר דהא איכא גם עקירת חפץ ואי משום דהוי טועה בד"מ בזה י"ל כמו שכתבתי לעיל דבשופר הוא טועה בד"מ ולא עשה מצוה דהא איכא ספיקא בקביעי דירחא. אבל בלולב ידעינן קביעת החודש גם בגבולין והוי טועה בד"מ ועשה מצוה ועכ"ז פטור אף דנפיק בהגבהה משום דליכא עקירת חפץ ודוקא בד"א ברה"ר דלא בעינן רק עקירת גופו כנ"ל. ורבה דנקיט בשופר רק ד"א ברה"ר משום דמוקי אליבא דכ"ע אף להסוברים טועה בד"מ ולא עשה מצוה פטור כנ"ל. אבל בשופר איכא גם חשש דשמא יוציאנו להרמב"ם דהא איכא עקירת חפץ ג"כ וכמו שהקשה הנפש חיה לתירוץ רש"י שעוקר ע"מ שלא להוציאן והקשה הא בגמ' איתא הטעם שילך אצל בקי להתלמד וא"כ יהי' העקירה ע"מ להוציאן עיי"ש

הרי"ף ביצה (דף י"ח) בסוגיא דטבילת כלים מביא טעמא דרב יוסף דאמר משום סחיטה וטעמא דרב ביבי דאמר גזירה שמא ישהה ושביק טעמא דרבה דאמר גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר וטעמא דרבא משום שנראה כמתקן. והנה הרא"ש שם סי' י"ב חולק עליו וכתב הלכך נראה דטעמא דרבה עיקר דהילכתא כוותיה לגבי דרב יוסף וכן מצינו זה הטעם גבי שופר ולולב ומגילה. וכן רבא בתראה הוא וכו' עיי"ש. והנה בטו"ז או"ח סי' שכ"ג סק"ה הקשה על הרא"ש וכ' ותמהתי על פה קדוש דהרא"ש בזה דמ"ש דהילכתא כרבה נגד ר' יוסף אין זה קושיא דהכא רב ביבי נמי פליג על רבה וכו' עיי"ש

והנה ראיתי בזה דברים נעימים בשו"ת כתב סופר חאו"ח סי' ס"ט וזה תוכן דבריו דכוונת קושית הרא"ש נהי דאמוראי כולהו ל"ל כרבה בע"כ אין מוכרח דס"ל בט"כ לא שייך טעמא דשמא יעבירנו אלא דל"ל למגזר כ"כ יו"ט אטו שבת משום קושי' שהקשו על רבה ולא ניחא להו בכל השנויים לכן נאדו מדרבה והוצרכו לחדש טעם אחר משום יו"ט ושייך גם בשבת. אבל בשבת נ"ל דמודו כ"ע דאיכא גם טעם דרבה והוקשה להרא"ש עכ"פ בשבת קיי"ל כרבה והרי"ף השמיט טעם זה גם משבת וכ"ש דקשה לפימש"כ המהרש"א דהרי"ף מביא טעמא דר' יוסף משום שבת דלא שייך ביו"ט בודאי קשה לענין שבת הי' לו להביא טעמא דרבה. דמנ"ל דכולהו אמוראי חולקים על רבה בשבת. וארווח לן בדברינו הקודמים דמיושב קושית הטו"ז על קושית הרא"ש דהא רבה ור' יוסף הלכה כרבה. דהא כולהו אמוראי חולקים על רבה. ולהנ"ל ניחא דקושית הרא"ש דבשבת מנ"ל דחולקים על רבה בעיקר גזירה שמא יעבירנו אלא דלא גזרינן יו"ט אטו שבת

וכל זה יש לומר לרבה ורבא ור"ב אבל לר' יוסף דלדידי' ג"כ צריך לומר דגזרו דלאו ב"ס אטו כלים דבני סחיטה נינהו ומקשינן ומתרצינן כמו לרבה. ואי ס"ל לר' יוסף גזירה דשמא יעבירנו לשבת הול"ל בכולהו כרבה וגזרינן יו"ט אטו שבת דהא גם לדידי' צריך לשנויי כמו לרבה. ועל כרחך דר' יוסף לית ליה כלל גזירה דשמא יעבירנו בטבילת כלים. וי"ל דלכן שביק הרי"ף טעמא דרבה בשבת. משום דר' יוסף ע"כ גם בשבת פליג על רבה. וקשה ליה להרא"ש הא רבה ור' יוסף הלכה כרבה ולא מצינו חולקים אחרים על רבה בשבת רק ר' יוסף והלכה כרבה נגדו וכו' עיי"ש דפח"ח. ולעד"נ להוסיף ראי' לשיטת הרא"ש דע"כ רב יוסף חולק על רבה בעיקר הגזירה דשמא יעבירנו דהנה הרמב"ם בה' מגילה פ"ב הי"ג מביא במגילה טעמא דרבה ומקשים עליו למה לא הביא טעמא דר' יוסף במגילה (דף ד') מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה וכ' שם בתוס' דלמה חידש רב יוסף במגילה טעם אחר הא בלולב ושופר ע"כ מוכרח רב יוסף לומר כטעמא דרבה משום גזירת שמא יעבירנו ותי' דאיכא נפקותא בטעמא דר' יוסף במקדש דליכא שבות ואפ"ה אסור משום האי סברא דעיניהם, של עניים וכו' עיי"ש

וא"כ קשה למה שביק הרמב"ם טעמא דר"י דשייך גם במקדש. לכן נ"ל דשיטת הרמב"ם הי' דרב יוסה ע"כ