תירוש ויצהר (שו"ת) קז

המתכוין להוסיף ואפ"ה אי לאו אילו מתרמי לי' ציבורא אחרינא זמני' הוא לא הי' עובר ומדוע אח"כ הדר בי' רבא ומסיק דאף שלא בזמנו עובר רק דבעי כוונה כי לא ידעתי מי הכריחו לכך הלא הסוגיא עולה כהוגן בלי שום קושיא אם שלא בזמנו אינו עובר כלל עכ"ל. אכן לפי הגירסא בראשונים אמר רבה זאת אומרת ולא גרסי לעיל רבא ניחא ועיין בס' ערוך לנר שכ' מדלא קאמר הדר אמר רבא משמע דסוגיא עד השתא לא רבא אמרה ומזה ראי' דמ"ד לעיל זאת אומרת התוקע לשיר יצא דמיניה דייק דס"ל מצאצ"כ שאין זה רבא כגירסא דלפנינו אלא רבה וכן הגירסא בס' המלחמות וברא"ש ובאור זרוע עכ"ל ועיין בהר"ן וברש"י ברכות (דף י"ג ע"א)

בש"ס ברכות (דף י"ג ע"א) ש"מ מצ"כ ופירש"י ותקשה לרבא וראיתי בס' ברוך מרדכי שם שמביא מס' מגן גבורים סי' ס' שמקשים הא איכא עוד מ"ד טובא דסוברים מאצ"כ ומדוע דוקא מפרש רש"י דתקשה לרבא עיי"ש. ולעד"נ עפ"י מה שהקשו על הרבינו יונה שמחלק בין מצוה התלוי במעשה או בדיבור דא"כ מה מקשה הגמ' בר"ה לרבא הא שאני ק"ש דתלוי בדיבור. וראיתי לחמי זקיני הגה"ק בס' מעון הברכות שם שכ' וז"ל ולפי פשוטו עלה ברעיוני דתק"ש לא הוי אפי' כמצוה התלוי באמירה כיון דקיום המצוה בשמיעה ואפי' התוקע לא נגמר קיום מצותו בתקיעה רק בשמיעה ואין לדמותו למצוה דתלי' במעשה וכו'. ועיין בהה"מ שנדחק דרבא לא ס"ל חילוק זה. ולדבריו מיושב מה דפריך לרבא ממתניתין דהכא כיון דרבא בע"כ לא ס"ל חילוק זה וכו' עיי"ש. וא"כ שפיר כ' רש"י דהקושי' הוא לרבא דאף דמצינו מ"ד דסוברים מאצ"כ היינו במצות התלוי' במעשה אבל רבא דסובר התוקע לשיר יצא דהוי רק מצוה התלוי' בשמיעה ועכ"ז סובר דאצ"כ ולית לי' חילוק דהרבינו יונה א"כ קשה מק"ש ופשוט

הנה בטורי אבן בר"ה הקשה מהא דר"ל דייק בפסחים (דף קי"ד) ממתניתין דמצ"כ ובנזיר (דף כ"ג) קאמר ר"ל במי שאכל פסח שלא לשם מצוה יצא הרי דס"ל מאצ"כ. ופשוט י"ל עפ"י מש"כ הר"ן בשיטת הרמב"ם ז"ל דמחלק בין אכילת מצה דהוי נהנה לתק"ש דאינו נהנה וכן י"ל לריש לקיש דבפסח שנהנה אצ"כ אבל באכילת מרור דאינו נהנה כמש"כ הפ"י בסוגיין א"כ צריכה כוונה והבן

ואגב הנני להביא כאן מה שכתבתי בסוגיא דשמא יעבירנו לקמן בר"ה (דף כ"ט ע"ב) ובסוכה (דף מ"ב ע"ב) ובש"מ ת"ל. וזה החלי. הנה הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' שופר הלכה ו' כ' ולמה אין תוקעין בשבת גזרה שמא יטלנו בידו ויוליכנו ד"א ברה"ר או מוציאו מרשות לרשות וכו' והקשו המפורשים דהוא נגד הש"ס דאמר רבה טעמא דשופר ולולב משום דשמא יעבירנו ד"א ברה"ר וברש"י ובתוס' בסוכה (דף מ"ג ע"א) הקשו דלמה לא אמר רבה משום שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר. ותי' שם. ולמה נקיט הרמב"ם מטעם דיוציאנו מרה"י לרה"ר. וראיתי בס' שער יהודה בחי' סוכה שם שכ' לתרץ וז"ל עפ"י מה ששמעתי ממו"ח הגה"ק ליישב קושי' התוס' ורש"י הנ"ל וכעת מצאתי קצת מזה בס' בינה לעתים ה' יו"ט להרמב"ם פ"א הלכה ד'. דהנה המג"א סי' תקפ"ח סק"ד הקשה בשם הרמ"פ דנימא שמא יתקן כלי שיר ומתרץ דא"כ גם ביו"ט יאסר ובש"א ובטורי אבן בר"ה (דף כ"ט) מקשה לרבה דאמר בביצה (דף י"ב ע"א) דב"ש ס"ל הא דאין מוציאין לא את הלולב ולא את הקטן ביו"ט לרה"ר דס"ל לב"ש עירוב והוצאה ליו"ט כמו לשבת א"כ קשה לרבה גופא דאמר כאן הטעם שמא יעבירנו והיינו טעמא דלולב וה"ט דשופר איך תוקעין ביו"ט וכן הלולב ביו"ט ג"כ יש לגזור שמא יעבירנו ומעולם לא שמענו דיחלקו ב"ש וב"ה בתקיעה כנ"ל ולהנ"ל קשה דא"כ ביו"ט איך תקעינן. אך נראה דהמפורשים כ' דכל מלאכה שאסורה בשבת אסורה ביו"ט היינו דוקא מלאכות שהן בכלל ל"ת מלאכה משא"כ אותן מלאכות שאסורים רק מהללמ"מ אזי דוקא בשבת אסורים ולא ביו"ט דאין למידין בנין אב מהלכה א"כ לא קשה קושי' הש"א דבשבת (דף צ"ו) אמרינן דמעביר ד"א הוי רק הללמ"מ

ולפי"ז ע"כ מה שאמר רבה לב"ש שם בביצה דס"ל עירוב והוצאה גם ליו"ט היינו דוקא הוצאה מרה"י לרה"ר דזה מבואר בפסוק אל יצא איש ממקומו משא"כ העברת ד"א ז"א רק הללמ"מ בזה מודו ב"ש דלא אסור ביו"ט. ולפי"ז מיושב היטב קושי' רש"י ותוס' דמקשו למה לא א"ר משום שמא יוציאנו ז"א דא"כ לא נתקע גם ביו"ט כקושי' הש"א הנ"ל ולכך אמר רק הטעם משום שמא יעבירנו דאינו אסור ביו"ט ע"כ

ולפי"ז מיושב היטב דברי הרמב"ם הנ"ל דמביא הטעם משום שמא יוציאנו כנ"ל דדוקא רבה לשיטתו דאמר בביצה שם דס"ל לב"ש עירוב והוצאה ליו"ט כמו לשבת לא יכול לומר הטעם משום הוצאה מרשות לרשות דא"כ לב"ש לא יתקע לעולם וכן לולב לא יטול אכן לפי הלכתא דאנן פסקינן דלא כב"ש ואמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וכש"כ למאי דמסקינן שם בגמ' ביצה כר"י דכ"ע אית להו דגם לב"ש ליתא לאיסור הוצאה ביו"ט. לכך שפיר אמרינן הטעם משום הוצאה מרשות לרשות דלא יקשה א"כ ביו"ט לא נתקע לב"ש. דב"ש לא ס"ל דאיסור הוצאה נאמר ביו"ט וגם קיי"ל מתוך ולכך הרמב"ם לפי האמת מביא הטעם משום שמא יוציאנו וכו' עיי"ש

ולפי"ז מיושב קושית הגאון ר' עקיבא איגר בשם חכם אחד הובא בס' נפש חיה ח"ד (דף מ"ח) על מה דאיתא דאין נוטלין אתרוג בשבת משום שמא יעבירנו ד"א ברה"ר והתוס' הקשו דלבן עזאי לא משכחת מעביר ד"א ברה"ר כיון דמהלך כעומד דמי ותירצו דמשכחת לה בקופץ עיין בתוס' שבת (דף ה' ע"ב) וקשה לבן עזאי אמאי לא יטלו לולב בשבת דאטו ניחוש שיקפוץ ד' אמות עיי"ש. אכן להנ"ל ניחא דלבן עזאי נוכל לומר משום שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר דדוקא רבה אליבא דב"ש לא יוכל לומר רק משום מעביר ד"א ברה"ר אבל לדידן יש לומר גם משום דיוציאנו מרה"י לרה"ר והבן

אכן ליישב פסקו של הרמב"ם ז"ל נ"ל דהנה בתוספות חדשים סוכה פ"ד מ"ג כ' וז"ל ומ"ש הר"ב שמא יטלנו וכו' ויש כאן איסור העברה ברה"ר וכו' ולי קשה דמשמע שישכח שהוא שבת וא"כ פטור כדאיתא בפ' דלעיל משנה י"ד ולמה יגזרו חכמים בשביל זה לבטל מ"ע של שופר ולולב בפרט דבר שאינו מצוי שישכח השבת. ונ"ל דה"פ דבריש הזורק איתא בגמ' דהוצאה מרה"י לרה"ר ילפינן מקרא אל יצא איש ממקומו וכן בהוריות (דף ד') חשיב להוצאה מפורש בקרא וא"כ לא יטעה שום אדם לומר שמותר אבל העברת ד"א ברה"ר איתא שם דהילכתא הוא ויש טעות בה ולומר דהרבנן גזרו כדמצינו בהרבה שבותים שהתירו במקום מצוה ובזה מי שאינו חכם יוכל לטעות בה לכך גזרו חכמים וכה"ג מצינו וכו'. ומפי אדמו"ר הגאון הגדול אב"ד ור"מ מוהר"ר שאול זצ"ל (הוא דודי זקיני הגאבד"ק אמשטרדם זי"ע) שמעתי תי' פשוט על קושי' הנ"ל דהא לעיל (דף מ"ב ע"א) אוקימנא למתניתין כשהפכו דוקא וכאן גזרינן שמא לא יהפכנו ואז מדאגבהיה נפק בי' וחייב דלא הוי טעה בדבר מצוה וכו' עיי"ש ועיין בזה בכפות תמרים סוכה (דף מ"א ע"ב). ולפי"ז מיושב קושי' רש"י ותוס' בסוכה (דף מ"ג) על רבה דאמר שמא יעבירנו ד"א ברה"ר ולא אמר משום שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר. ולהנ"ל ניחא דדוקא העברת ד"א ברה"ר דהוי רק הילכתא יש לחוש דיטעה לומר דמותר במקום מצוה. אבל הוצאה מרה"י לרה"ר דהוי מקרא אין