תירוש ויצהר (שו"ת) קו

וידע מזה והתכוין בפירוש שלא לצאת בודאי דאינו יוצא. ולפי זה מוכרחין אנו לומר כשיטת הפ"י בשמעתין דרבא סובר דלא כהרשב"ם בהא דפתח בדחמרא. ורק אפי' אם מתכוין בפירוש שלא לצאת גם כן יוצא ומשום דמצאצ"כ דהא הוא יליף מהא דאבוה דשמואל לתוקע לשיר דיצא אף דידע שהיום ראש השנה ולא חפץ לצאת ידי תק"ש אעפי"כ יצא עיי"ש. וממילא יש לומר דמשום זה פסק הרמב"ם בשופר דבעי כוונה ובאכילת מצה לא בעי כוונה. משום דסובר כמו הרבינו ירוחם ושם מיירי דלא ידע שהוא מצה לכך יצא דלא הי' היפך כוונה. אבל אין ללמוד משם לשופר דידע שהיום ר"ה והי' בפירוש היפך כוונה לכך לא יצא. ולפי"ז גם בהא דהוציא הלולב לרה"ר דידע שזאת הוא לולב והיום סוכות ולא התכוין א"כ באמת אינו יוצא בהגבהה כנ"ל כמו בתוקע לשיר ופשוט

כתב הר"ן בשמעתין וז"ל כ' רבינו שמואל דאע"ג דאמרינן מאצ"כ ה"מ בסתם אבל במתכוין שלא לצאת אינו יוצא דאי לא תימא הכי תקשה לך הא דאיבעיא לן בפ"ק דברכות (דף י"ב) היכא דנקיט כסא דשיכרא בידי' וקסבר דחמרא הוא פתח בדחמרא ופי' רש"י אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא מאי בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה ולא איפשיטא ואמאי לא איפשיטא נפשוט דיצא דמאצ"כ אלא ש"מ דאע"ג דאצ"כ במתכוין שלא לצאת לא יצא והתם הרי הוא נתכוין שלא לצאת בשכר אלא ביין עכ"ל

והנה בפ"י הקשה דהול"ל לאבוה דשמואל סתמא דמצאצ"כ ותי' דעיקר מילתא דאבוה דשמואל משום דס"ד דאפילו למ"ד מצאצ"כ היינו דוקא בסתמא משא"כ בהאי דכפאו ואכל מצה דגלי דעתיה דלא ניחא לי' והו"א דלא יצא וכשיטת הרשב"ם סופ"ק דברכות גבי הא דפתח בדשיכרא וכו' קמ"ל אפ"ה יצא. ולפי"ז דייק רבא שפיר זאת אומרת התוקע לשיר יצא דהיינו נמי בכי האי גוונא גופא כיון שיודע דחובת היום לתקוע בר"ה ואפ"ה אינו תוקע אלא לשיר א"כ גלי דעתיה דלא ניחא לי' לצאת בהאי תקיעה אפ"ה יצא משום דאין לחלק בכך. ולכאורה באמת יש להקשות סוגיא דהכא על פי' הרשב"ם וכו' עיי"ש. ועוד הקשה בס' ביאור מרדכי בע"פ על הרשב"ם וז"ל ובסוגיין קשה מנ"ל לרל"ק דמצ"כ דילמא לעולם אין צ"כ ואפ"ה אינו יוצא כאן בטיבול ראשון דמיירי במתכוין שלא לצאת עיי"ש והובא בס' המקנה כלל נ"ג פרט ג' לידינ"פ הגאון שי'. עוד הקשה בשו"ת כ"ס חאו"ח סי' ק"ז אות ז' לפי מש"כ בתוס' פסחים דר"ח ס"ל מצ"כ מדאמר אחר שמילא כריסו ולא אמר משום שכבר יצא ולשיטת רשב"ם ותוס' לשיטתם בסוכה כשמתכוין שלא לצאת לא יצא י"ל מש"ה נקיט ר"ח לאחר שמילא כריסו דנפ"מ אפי' במתכוין שלא לצאת עיי"ש

אכן לתרץ הכל יש לומר עפ"י מה שהקשה על הרשב"ם בס' טורי אבן בר"ה (ד' כ"ח) מגמ' עירובין (דף צ"ה) דאיתא שם במצ"כ פליגי דת"ק סבר מאצ"כ ור"ג סובר מצ"כ ואי נימא כהרשב"ם א"כ גם לת"ק ילבוש ב' זוגי תפילין ויתכוין בהדיא שלא לצאת ולא יעבור על בל תוסיף עיי"ש. אבל ראיתי בשו"ת שואל ומשיב מהד"ק ח"ב סי' א' שתי' קושי' הטו"א וז"ל ולפעד"נ דהנה הרבינו יונה תי' על הקושיא מפתח בדחמרא וסיים בדשיכרא דמצוה התלוי במעשה המעשה עומד במקום כוונה. אבל במצוה התלוי בדיבור כל שלא כיוון לא יצא ובזה מצ"כ. והרשב"ם לא ניחא לי' בזה דלמ"ד מאצ"כ אף במה שתלוי בדיבור לבד כל דמדבר בפי' אף אם לבו לא נכון עמו מ"מ הדיבור בעצמו עושה רושם ויוצא בזה. אבל בזה שעושה מעשה בזה ס"ל להרשב"ם דאף אם נתכוין שלא לצאת מ"מ המעשה בעצמותה טובה ודל מהכא הכוונה שלו והמעשה נעשה מעצמו וא"כ שם בעשה מעשה ודאי סגי בזה אף שנתכוין שלא לצאת מ"מ הענין בעצמו עושה רושם ושפיר אמרו דלת"ק סגי בזה עיי"ש. וממילא מיושב כל הקושיות הנזכרים וקושי' הפ"י מכפאו לאכול מצה כיון דהי' ע"י מעשה א"כ גם הרשב"ם מודה דאין מפסיד המצוה ע"י שהי' היפך כוונה כנ"ל ופשוט. אכן לכאורה מדברי התוס' סוכה (דף ל"ט ע"א) ד"ה עובר משמע דלא כסברת השו"מ שכ' וז"ל ואפילו נקיט להו כדרך גדילתן אפשר שיתכוין שלא לצאת בו עד אחר ברכה דאע"ג דמצאצ"כ מ"מ בע"כ לא נפיק וכו' עיי"ש אף דשם הוי ג"כ מעשה ועכ"ז לא יצא . ואפשר דיש לחלק בזה והבן

ולעד"נ לתרץ בהקדם מש"כ ש"ב הגאון בס' נודע בשערים מה"ת בדרוש לש"ת (דקכ"ז ע"א) לתרץ דברי הרבינו יונה בברכות (דף י"ב) גבי נקט כסא דחמרא שמחלק בין דבר התלוי במעשה דלא בעי כוונה לדבר התלוי בדיבור והקשו עליו מהא דפריך הגמ' בר"ה על רבא דסובר מאצ"כ מהא דק"ש ולא תי' דשם בדיבור גם רבא מודה דמצ"כ ותי' שם בנובש"ע וז"ל דר"י לא קאמר אלא במצוה התלוי בדיבור ואין זה גוף המצוה אבל היכי דהדיבור הוא גוף המצוה ומחשבה והרהור לאו כדיבור דמי אז א"צ כוונה. והנה בברכת הנהנין עיקר הברכה לאו מצוה הוא רק עיקר החיוב במה שרוצה אח"כ לאכול ואי לא בעי לאכול אין הברכה חיובא כלל לכך בברכת הנהנין אינו יכול להוציא אחרים לכך בעי כוונה לקשר הדיבור עם המעשה שעושה אח"כ אבל אם מכוין לדבר אחר אינו יוצא. אבל בק"ש הדיבור לחוד עיקר המעשה והדיבור הוא מעשה דהא בהרהור לחוד לא יצא וא"כ נחשב ככל מעשה המצוה אשר אין צריך כוונה עכ"ל. ועיין בטו"ז יו"ד סי' א' ס"ק י"ז ומה שכתבתי בתשובה ונדפס בס' המאסף חלק ה' סי' ד'. וממילא יש לומר גם לסברת הרשב"ם לענין היפך כוונה דדוקא לענין ברכת הנהנין דאינו גוף המצוה ואם אינו יאכל לא יתחייב כלל בברכה לכך באם היפך הכוונה אינו יוצא. אבל היכא דחיוב המצוה הוא המעשה כמו אכילת מצה אתי מעשה ומבטל מחשבה והבן. ובגוף הקושי' על הרבינו יונה י"ל דדוקא בברכת הנהנין דאיתא בברכות הנהנה מעוה"ז בלא ברכה כאלו מעל וכגוזל מהקדש ובזה שמברך קונה הדבר ויוצא לחולין לכך בעי הדיבור כוונה כי הוא דיבור העושה קנין אבל בק"ש אף דהוא בדיבור בלבד אין צריכין כוונה והבן

(ע"ב)אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא קמ"ל וברש"י שם. הנה בס' פני יהושע הקשה דהול"ל סתם אבל הכא מתעסק בעלמא הוא ולמה קאמר הגמ' שני עניינים משום דזכרון תרועה כתיב והאי מתעסק וכו'. אכן לעד"נ דהנה המהרש"א ז"ל הקשה על רש"י בד"ה קמ"ל דאע"ג דמתעסק הוא יצא דנראה מלשונו דמתעסק בעלמא יצא קאמר וקשה דהא בהדי' תנן לקמן בפ"ב דמתעסק לא יצא אבל הכי הול"ל קמ"ל דלשיר לאו מתעסק הוא וכ"ה בהדיא לקמן בפ"ב וכמש"כ בתוס' עכ"ל

ולפי"ז י"ל דזאת באמת כוונת הגמ' אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא היינו דמשום זה דבתק"ש כתיב זכרון תרועה לכן חשיב גם תוקע לשיר מתעסק. ולאו דוקא מנבח נבוחי הוי מתעסק רק גם תוקע לשיר מיקרי מתעסק כיון דתוה"ק כתבה בזה שיהי' זכרון תרועה קמ"ל דלא חשיב מתעסק וכמש"כ הפ"י ועיין ביום תרועה דבאמת גם כאן כוונת הגמ' לומר דקמ"ל דלא הוי מתעסק וגם רש"י ז"ל י"ל דכיוון לזה דאע"ג דמתעסק הוא היינו נגד הענין הגדול שבתק"ש דכ' התורה זכרון תרועה חשיב מתעסק מ"מ יצא משום דבאמת רק מנבח נבוחי הוי מתעסק ומצאתי שרמז לזה בס' ערוך לנר שם ת"ל

שם רבא אמר לצאת לא בעי כוונה וכו'. ראיתי לש"ב הגאון בנודע בשערים מה"ת (דף כ"ז ע"א) בדרוש לש"ת קושיא ג' על הא דהשיב לו רבא מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנם משמע דאף בכוונה אינו עובר כמו בכהן המברך