תירוש ויצהר (שו"ת) קה

(דף י"ב) ובהר"ן ר"ה (דף כ"ח). אכן י"ל דזאת נכלל בתירוץ אביי כשהפכו ולפי"ז יש ליישב הא דמביא הריטב"א בשם מפורשים שפי' כשהפכו כגון שנטל הלולב בשמאל והקשה הלא אין זאת פוסל מדאורייתא. ולהנ"ל ניחא דדי בזה להראות ולגלות דעתו שכוונתו שלא לצאת ידי המצוה והבן

שוב ראיתי בזה בחידושי ח"ס בשמעתין וששתי ת"ל. ולפ"ז י"ל כיון דכל כוונת אביי בתירוצו שמוקי כשהפכו דזאת מגלה דעת שכוונתו שלא לצאת. לכך שפיר מוסיף רבא על תירוצו של אביי ואמר אפילו תימא שלא הפכו. היינו דאין צריך גילוי דעת גדול כזאת שכוונתו שלא לצאת רק די בגילוי דעת קטן היינו כגון שהוציאו בכלי וע"ז מקשה המקשן והא רבא הוא דאמר לקיחה ע"י דבר אחר שמיה לקיחה היינו כיון דהמקשן ראה דרבא מדקדק בדבריו אפילו תימא שלא הפכו א"כ בודאי כוונתו דבגילוי דעת קטן די א"כ הבין בכוונת רבא דודאי אין כוונתו כגון שהוציאו בכלי דמיירי שאוחזו בדופני הכלי ולא יצא מטעם חציצה כקושית הכפו"ת דא"כ הי' הגילוי דעת של רבא עוד יותר גדול מהא דאביי כשהפכו דמי לא יבין שאם יש חציצה בודאי כוונתו שלא לצאת. ובמה יפה כח תירוצו של רבא נגד תירוצו של אביי. ואשר ע"ז אמר רבא אפילו תימא בשלא הפכו היינו דלא בעינן כ"כ גילוי דעת. אלא ודאי דכוונת רבא שהוציאו בכלי באופן דליכא כ"כ גילוי דעת א"כ שוב קשה דאמאי לא יצא הא לקיחה ע"י דבר אחר שמיה לקיחה וא"כ לא הוי גילוי דעת כלל. ומתרץ ה"מ דרך כבוד אבל דרך בזיון לא. ועכ"ז הוי גילוי דעת קטן נגד גילוי דעת של אביי דשם בשהפכו הוא עושה חסרון בגוף לקיחת הלולב שמהפכו אבל כאן גוף הלקיחה הוי כתיקונו רק שיש בזיון בדבר ודי בזה להורות שכוונתו שלא לצאת. אבל לקיחה ע"י חציצה זאת לא הי' שום הוי אמינא להמקשה לפרש כן דברי רבא דהא באופן זה הוי שוב גילוי דעת גדול דהא איכא חסרון בגוף הלקיחה שחוצץ ולא שייך בזה לומר אפילו תימא בשלא הפכו דהכוונה הוא אפילו תימא דלא בעינן כ"כ לפרש כוונתו כנ"ל והבן כי יקר הוא ת"ל

והנה הרמב"ם בפ"ב מה' שופר פסק דמצ"כ ובפ"ו מהלכות חמץ ומצה פסק דכפאוהו ואכל מצה יצא וכ' ה"ה בפ"ה מה' שופר לתרץ שיטת הרמב"ם ז"ל שלא יהי' התירה בפסקיו וכ' דדוקא בשופר בעינן כוונה משום דליכא מעשה דעיקר מצוה הוא השמיעה אבל במצוה דאיכא מעשה כגון אכילת מצה לא בעינן כוונה עיי"ש. והנה האחרונים הקשו מהא דפסק הרמב"ם בפ"ב מה' שגגות י"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא לולב לצאת בו פטור מפני שהוציא ברשות ולא הביא תירוצי הגמ' דמיירי בהפכו או בכלי ולדעת הה"מ אליבא דהרמב"ם קשה אמאי סתם ולא כ' דמיירי בהני גווני וכן תמה מהר"ם ב"ח בסוכה שם. דהא אליבא דשיטת הרמב"ם קשה קושית הגמ' הא מדאגביה נפיק בי' כיון דע"י מעשה לא בעינן כוונה

ונלענ"ד לתרץ דהנה האחרונים כ' דלשיטת הסוברים מצאצ"כ יש שני טעמים. אחד דסתמא הי' לשם מצוה כמו דאמרינן ריש זבחים קדשים סתמא לשמה הן עומדים ה"נ דכוותי' אמרינן במנות. טעם שני משום דאין להכוונה שום ענין כלל להמצוה דאנן אזלינן רק בתר עשיית המצות ואין כלל בכוונה כח להפסיד המצוה או לגרעה, ואע"ג דבקדשים פסולין שלא לשמה היכא ששחט בפי' שלא לשמה התם שאני דגלי קרא וחולין מקדשים לא ילפינן. ועיין בזה בס' תבואת השדה שער המצוה שער ב' שכתב דיש נ"מ בין הני הטעמים להרבה דברים כמו לענין שיטת הרשב"ם שהובא ברבינו יונה ברכות (דף י"ב) ובהר"ן ר"ה כאן דאפילו א"א מצות אין צריכות כוונה מ"מ היכא שנתכוין שלא לנאת כ"ע ס"ל דלא מהני וזה תלי' אי נימא הטעם דמנאצ"כ משום דמסתמא קיימה לשמה א"כ היכא שנתכוין להדיא שלא לנאת בודאי ל"ש לומר סתמא לשמה דהא נתכוין שלא לנאת אמנם אי נימא כטעם השני דאין להכוונה שום ענין כלל להמצוה אם כן אפילו היכא שנתכוין שלא לצאת נמי מהני דאנן לא אזלינן כלל בתר מחשבתו רק בתר עשיית המצוה. וכן י"ל בהא דמחלק הרבינו יונה בין מצוה שתלי' במעשה דלא בעי כוונה ובין מצוה שתלי' באמירה דבעי כוונה ה"ד א"א הטעם דאצ"כ משום דסתמא הוי לשמה לפי"ז יצא לחדש דע"כ אמרינן דסתמא לשמה רק במעשה כמש"כ שם להדיא וז"ל שהמעשה היה במקום כוונה אבל במצוה שתלי' באמירה בלבד ודאי צריך כוונה. אבל אם נאמר טעם דמצאצ"כ פי' דאין להכוונה שום ענין ושייכות להמצוה פשיטא שאין חילוק בין אמירה למעשה ובכל אופן יצא אף שלא נתכוין עיי"ש נפ"מ לענין הרבה סברות. וכן י"ל גם בשיטת הרמב"ם ז"ל דהוא סובר דמצאצ"כ דסתמא לשמה קאי וזהו רק במעשה כמו באכילת מצה דזאת מורה על הכוונה דסתמא מתכוין לשם מצוה אבל בשמיעה לא אמרינן מסתמא כוונתו לשמה רק דבעינן כוונה מפורש. דאי היה דעת הרמב"ם דא"צ כוונה משום דאין להכוונה שייכות להמצוה א"כ גם בתק"ש דהוי רק ע"י שמיעה לא היה בעינן כוונה כנ"ל. א"ו דבאמת בעינן כוונה להרמב"ם רק משום דסתמא אמרינן דיש כוונה וזה רק במצוה ע"י מעשה

ויש להסביר הענין עפימש"כ בסוגיא דיאוש (דף ס"ו ע"ב) בש"ס ב"ק כי אמרינן יאוש קונה היכי שזה מתכוין וזה רוצה לקנות ובס' תרומת הכרי סי' רס"ב מחדש דבקנין שינוי אף בלא מתכוין ואינו רוצה לקנות קונה ומביא ראי' מש"ס גיטין (דף נ"ג ע"ב) בהא דגזל חמץ ועבר עליו הפסח שמקשה הגמרא למ"ד היזק שא"נ שמי' היזק ומפרש התוס' משום שינוי ולא מתרץ כי אמרינן שינוי קונה היכא שזה מתכוין ורוצה לקנות עיי"ש. והענין מה דבאמת יש נ"מ בין יאוש לשינוי משום דשינוי הוא מה שהגזלן עושה מעשה וזאת נחשב ככוונה לקנות אבל ביאוש אין הגזלן עושה שום מעשה בקנין ולכך בעינן שיתכוין לקנות וכן הוא סברת הרמב"ם ז"ל לענין כוונה במצות דהמעשה מוכיח הכוונה אבל במצות ע"י שמיעה לא אמרינן דסתמא לשמה קאי

א"כ ממילא מיושב שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' שגגות שאינו מביא תי' הגמרא כשהפכו או בכלי דהא התוס' שם כתבו דבהא דיו"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לר"ה מיירי דע"כ לא היה כוונה והיינו משום דכל כמה דלא בירך בוודאי לא התכוין לצאת ועוד דאיירי בהולך אצל בקי ללמוד וכ"כ בתוס' והרח"ש סוכה (דף ל"ט) עיי"ש. א"כ כיון דשם ע"י שהוא הולך לרה"ר הוא מברר דעתו שאינו מתכוין עתה לשום מצוה גם הרמב"ם מודה דמצצ"כ. דהא דוקא באם נוכל לומר דסתמא לשמה קאי בזה דעת הרמב"ם ז"ל דאין צריך כוונה. והיינו באם עושה, המצוה בלא כוונה אמרינן דסתמא יש כוונה אבל לא באם אינו עושה המצוה כלל רק שהגביה ללכת לרה"ר ועי"ז מפורש יוצא דלא התכוין א"כ באמת לא יצא. ועוד הארכתי בישוב הרמב"ם ז"ל בחי' לסוגיא דשמא יעבירנו במס' סוכה בעזהשי"ת

באופן אחר יש ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל דהנה בס' יום תרועה הקשה למה נקט פרסיים לימא שכפאוהו יהודים שהוא לא היה רוצה לאכול מצה וכפאוהו יהודים שיאכל ויוצא י"ח עיי"ש. אכן י"ל עפ"י שיטת הרבינו ירוחם הובא בב"י או"ח סי' תע"ה בהא דכפאו לאכול מצה דיצא היינו דוקא באם הוא חשב שהיא חמץ אבל אם ידע שזאת מצה ולא אכל רק ע"י כפי' לא יצא כי הוי כמו המתכוין בפירוש שלא לצאת וכהיפך כוונה עיי"ש ודלא כשיטת הרא"ה ז"ל שהובא בהר"ן בשמעתין דמיירי שידע שהיום פסח ושהוא מצה והרבינו ירוחם סובר להיפך דאדרבה דוקא באם לא ידע שזה מצה ולפי"ז שפיר נקיט שכפאוהו פרסיים והיינו דלא ידע שהיא מצה אבל באם כפאוהו יהודים לאכול מצה