תירוש ויצהר (שו"ת) קד

וכ"ש אם אגדם ליכא כה"ג נטילה של רשות דאין בו הנאה ותועלת של רשות ליקח ד' מינים אלו יחד וליכא כמו לקיחה זו רק למצוה ומיוחד מעשה זו למצוה כ"ע מודים, דא"צ כוונה דסתמא דלקיחה זו לשמה לשם מצוה קיימא וכו' עכת"ד. וא"כ ניחא גם אליבא דר' יוסי, אכן במק"א הארכתי דלכאורה מוכח מש"ס עירובין (דף צ"ה) דלא כסברתו. גם מדברי התוס' סוכה (דף ל"ט ובדמ"ב) שם משמע דלא כוותי' ומצאתי שכבר דחה סברא זו בס' ברוך מרדכי ברכות (דף י"ג) עיי"ש

איברא דראיתי בפ"י סוכה שם שכ' על קושי' התוס' לאביי וז"ל ואף שאיני כדאי מ"מ ללמוד אני צריך. דלענ"ד לא דמי כלל דאפילו למ"ד דמצ"כ היינו לאפוקי היכא שלא נתכוין כלל לשם מצוה אלא כמתעסק בעלמא או בתוקע לשיר וכן במצה דלא נתכוין כלל לשם מצוה אלא לאכילה בעלמא משא"כ בהאי דשמעתין נהי דלא נתכוין לצאת בו מיד אלא להוליכו לביהכנ"ס לברך עליו שם היינו לפי מה שטעה באיסור שבת שהי' סבור שמותר לצאת בו דרך ר"ה אבל מ"מ עיקר הולכת הלולב הי' לשם מצוה ואילו היה נזכר מאיסור שבת היה דעתו לצאת בו לאלתר וא"כ כשהוליכו אח"כ ד' אמות בר"ה הוי כשוגג גמור שלא בדבר מצוה כיון דכבר נפיק ביה בדיעבד כן נ"ל עכ"ל. א"כ מיושב אליבא דר' יוסי ומיושב ג"כ שיטת הרי"ף ז"ל. אכן התוס' שם שהקשו אליבא דאביי דעתם דע"כ מיירי שם דלא הי' כוונה דהא קאי אמוציא לרה"ר והתם אין שייך מתכוין לצאת כל כמה דלא בירך ועוד דאיירי בהולך אצל בקי ללמוד א"כ בודאי לא כיוון לצאת בהגבהתו. וכן מפורש בתוס' סוכה (דף ל"ט ע"א) ד"ה עובר שכ' דהא דלא משני הגמ' בסוף פרקין כגון שמתכוין שלא לצאת בו דהא מיירי באדם שאינו בקי שהולך אצל בקי ללמוד ועיי"ש בהרא"ש, א"כ עכצ"ל דאביי קיבלה מרבא אך מה נאמר לתרץ הא דר' יוסי וצ"ל דתוס' לשיטתם שכ' בר"ה (דף כ"ח ע"א) דנוכל לומר לר' יוסי מצוה משום הכירא וא"כ י"ל דר' יוסי סובר מצות אצ"כ

ובאמת ראיתי בס' טורי אבן בר"ה (דף כ"ח) ד"ה אלמא קסבר שכ' דהא דכ' בתוס' די"ל לר' יוסי דלעולם מצוה משום הכירא וכ' הוא דבע"כ צ"ל כן מהא דסוכה (דף מ"ב) דמקשה הגמ' אליבא, דר"י הא מדאגביה נפיק בי' כנ"ל ע"כ דר' יוסי סובר מאצ"כ עיי"ש. הן אמת דחזיתי בס' ערוך לנר בר"ה שכ' על הטו"א דאכתי קשה מר"ה (דף כ"ט ע"א) דאמר ר' יוסי אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע א"כ ע"כ דסובר מצ"כ עכ"ל. אכן י"ל כמש"כ הרז"ה והר"ן ז"ל בשם י"א דהא דאמר ר"י דצריך שיתכוין שומע ומשמיע היינו כוונת משמיע להשמיע עיי"ש ועיין בתוס' ר"ה שם ד"ה אבל נתכוין ופשוט

איתא בסוכה (דף מ"ב ע"א) ברש"י ד"ה הכי גרסינן הא מדאגביה נפיק ביה אמר אביי כשהפכו. הכי קשיא ליה וכו'. כ' בס' כפו"ת בשמעתין וז"ל משמע מתוך לשון רש"י דאביי גופיה הוא דקשיא ליה ה"ד לא יצא בו ומשני כשהפכו וק' דמאי קשיא לי' לאביי והלא איהו הוא דאמר ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב ומדשם חילוק זה דמשמע דהוה ידע דיש מציאות שיוציא הלולב לר"ה ולא יצא וא"כ מאי קשיא הא מדאגביה נפק ביה. ואפשר דמשום קושיא זו היה בין המפורשים מי שהיה משנה הגירסא והוה גרים אמר אביי ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב דמדאגביה נפיק ביה ומשכחת לה לא יצא כשהפכו. ונמצא דהכל הוא מימרא א' דמפרש אביי את דבריו ולא גרים לה בלשין קושי' הא מדאגביה נפיק בה ותירץ אמר אביי כשהפכו ולאפיקי גירסא זו בא רש"י יאמר ה"ג וכו' כלומר דלעולם הגירסא' היא בלשון קושי' ותירץ כדגרסינן בספרים ומ"ש תחילה אמר אביי ל"ש וכו' הא אביי הוא אביי קשישא שהי' קדמין לאביי האחרון ואביי האחרון הוא דקשי' לי' על דברי אביי קשישא הא מדאגביה נפיק ביה וכו'. אך קשה לי מי הכריחו לרש"י לפרש דאביי הוא דק"ל הא מדאגביה וכו' לימא דאביי אמר תחילה ל"ש וכו' והקשה לו א' מבני הישיבה הא מדאגביה וכו' ותירץ לו אביי כשהפכו ואפשר דרש"י נמי ה"ק דקושיא הא מדאגביה היא מא' מבני הישיבה ובא רש"י לפרש כוונת קושית המקשה דהכי קשיא ליה ה"ד לא יצא בו וכו' עכל"ק. ועיין בשו"ת זקיני החכם צבי סי' ב' בכוונת ש"ס כתובות (דף כ"ב ע"ב) ג"כ דאביי גופי' הקשה ע"ע

ולעד"נ דלכך כ' רש"י הגירסא בלשון קושי' להורות דאין זאת מדברי אביי גופיה רק דאחר הקשה על דברי אביי להורות בזה ליישב קושי' התוס' בד"ה אמר אביי שכ' מדאיצטריך לשנויי הכי משמע דס"ל דמצות אצ"כ ובר"ה (דף כ"ח ע"ב) משמע דאביי סובר דמצות צ"כ מדקא מותיב אביי טובא על דברי רבא ולרש"י ז"ל הי' דוחק לומר דאביי קיבלה מיניה כיון דאין מפורש וגם תוס' עצמם כתבו זאת בלשון שמא עיי"ש (הן אמת דראיתי בהגהות אשרי בר"ה שם שכ' דאביי ס"ל דמצות אצ"כ ובודאי מקורו מהא דתוס' סוכה כאן דשמא קיבלה מיניה דרבא. או די"ל מקורו לפי גירסת הראשונים בר"ה שם אמר רבה זאת אומרת מצות אצ"כ עיי"ש בהרא"ש והר"ן וברש"י ברכות (דף י"ג). והנה אביי דהי' תלמידו דרבה ב"נ עיין ברש"י שבועות (דף י"ז) ובתוס' בכורות (דף ל"ו ע"ב) וברש"י גיטין (דף נ"ט ע"ב) ובסוף הוריות ובש"ס ברכות (דף מ"ח ע"א) ובודאי כרבו ס"ל וכמבואר בשו"ת הרא"ש כלל פ"ב) לכן מפרש רש"י דאביי אליבא דנפשי' לא בעי לאוקמי כשהפכו רק לפי סברת המקשה הא מדאגביה נפיק ביה דמשמע דסובר מצות אצ"כ השיב לו אביי כשהפכו היינו אפילו אי כשיטתך דמצות אצ"כ יש אופן שלא יצא בו כעין שמצינו הרבה פעמים בגמ' דאחר משיב לפי שיטת חבירו המקשה ועיין בפסחים (דף ע"ב ע"א) הכי קאמר, ליה לדידי לא דמי רישא בעוקר וסיפא בטועה לדידך לא אם אמרת וכו' עיי"ש

וכן י"ל להיפך לפי מש"כ הכפו"ת דאביי קשישא הקדמון אמר ל"ש אלא שלא יצא בו ואביי האחרון הקשה הא מדאגביה היינו לפי שיטתו דאביי הקדמון דסובר באמת מצות אצ"כ. ותירץ אביי הקדמון את דברי עצמו כשהפכו משום דהוא סובר באמת דאצ"כ. אבל אביי האחרון סובר באמת דמצ"כ כדמשמע בר"ה שם ויש לדבר בזה דתרי אביי היה ועיין בס' מע"ח מערכת א' אות כ"ו לידינ"פ ש"ב הגאבד"ק קוטב. ובס' ועד לחכמים להגאון בעל מלא הרועים ערך אביי ועיין כעין זה בכפו"ת בשמעתין בתוס' ד"ה אמר אביי שתי' הא דברכות ר"פ היה קורא דלא משני דבמצוה דאמירה בלבד לכ"ע בעי כוונה ותי' דהתרצן לפי שיטת המקשן דאינו מחלק הך חלוקה רצה להשיב לו עיי"ש והבן

בסוכה שם רבא אמר אפילו תימא שלא הפכו וכו' כ' בס' כפות תמרים וז"ל דע דהתוס' לעיל (דף ל"ז) ד"ה דבעינא לקיחה תמה כ' שם לולב שהוציא בכלי דס"פ לא כשאוחזו בדופני הכלי וכו' עכ"ל וק"ל מנ"ל למקשה דהכא דכשתירץ רבא כגון דהוציאו בכלי דר"ל דמניח ידו תחת שוליו כדי שיקשה לו והא"ר לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה לימא דמ"ש רבא כגון שהוציאו בכלי מיירי שאוחזו בדופני הכלי ולא יצא מטעם חציצה דהכלי חוצץ בין ידו ללולב ובכן לא קשיא ממ"ש רבא לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה דההיא לא הוי אלא כשאוחז בבית יד וצ"ע עכ"ל

ולעד"נ לומר דהנה לכאורה יש לדקדק בדברי רבא דאמר אפילו תימא שלא הפכו דהיא שפת יתר דלמה לרבא לדחות דברי אביי הא כן היה לו לומר רבא אמר כגון שהוציאו בכלי. אבל י"ל עפ"י מש"כ בחידושי בסוגיא דמצ"כ בר"ה בהא דכ' התוס' בשמעתין דמדאיצטריך לשנויי הכי משמע דסובר מאנ"כ דלכאורה הי"מ למימר דמיירי שמתנה בפירוש שלא לצאת ועיין בזה בתוס' סוכה (דף ל"ט ע"א) או כסברת הרשב"ם ברבינו יונה ברכות