תירוש ויצהר (שו"ת) קג

קמ"ל. הנה לכאורה קשה דמנ"ל באמת לרבא ללמוד מהא דאבוה דשמואל דתוקע לשיר יצא הא באמת יש לחלק דהתם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל וכפירש"י דהיכי דנהנה באכילתו לאו מתעסק הוא ובאמת מצינו להרמב"ם בפ"ב מה' שופר דפסק דבשופר בעי כוונה ובפ"ו מה' חמץ ומצה פסק דבכפאוהו ואכל מצה יצא וסותר א"ע ומפרש הר"ן ז"ל בשמעתין דהרמב"ם סובר דבמצה לא בעי כוונה כיון דנהנה אבל בשופר בעי כוונה וכאשר היה הס"ד בגמרא ועבדינן צריכותא עיי"ש א"כ מנ"ל באמת לרבא לחדש בשופר מהא דאבוה דשמואל במצה

אכן נלענ"ד עפ"י מש"כ במג"א סי' ר"ד לדעת הרא"ה ז"ל דאין מברכין כשאכל באונס משום דלא מחשב הנאה אי אפשר לומר דהטעם דכפאו ואכל מצה משום דנהנה דהרי באונס לא חשיבא הנאה עיי"ש. והנה ראיתי בס' אמרי בינה במס' ר"ה בסוגיא דידן מהגאון מהר"ם אש זי"ע שתי' בזה קושית המהרש"א על התוס' בפסחים (דף קי"ד) שהקשו דלמה רבא מדקדק מהא דאבוה דשמואל ולא מביא מהך דאכל בלא מתכוין יצא משום דשאני הא דאכל בלא מתכוין דמשום אכילה לא בעינן כוונה ותמה המהרש"א דהרי הכא מוכיח רבא ג"כ מהך דכפאו פרסיים אע"ג דמידי דאכילה הוא והניח בצ"ע

ובאמת בתוס' בר"ה כאן תי' דהו"א דוקא בהא דאכלו בלא מתכוין משום דירקות הוי דרבנן ולכך לא בעינן כוונה אבל מצות דאורייתא בעי כוונה עיי"ש. אכן להנ"ל ניחא דמהא דכפאוהו פרסיים כיון דהוי ע"י כפי' ואונס לא חשיב הנאה ואין נ"מ בין מידי דאכילה להא דתקיעת שופר אבל בהא דאכלו בלא מתכוין דמיירי בלא כפי' שפיר כתבו בתוס' דרבא לא דקדק משם דהו"א דוקא שם דבאכילה הוי הנאה ולאו מתעסק הוא עכת"ד. וא"כ שפיר ניחא דרבא בא ללמוד מאבוה דשמואל לענין תוקע לשיר וקאמר הגמרא מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל וכפירש"י ונהנה באכילתו הלכך לאו מתעסק הוא קמ"ל היינו דרבא קמ"ל סברת הרא"ה ז"ל דגם בהא דכפאוהו לאכול מצה לא הוי נהנה וממילא גם במידי דלאו אכילה מאצ"כ ופשוט

ויש להמתיק יותר עפ"י מש"כ בס' אמרי בינה שם בהא דכתב הר"ן בשמעתין בשם הרא"ה ז"ל מדקתני כפאו ואכל מצה ולא קתני כסבור חמץ ואכל מצה אע"כ דדוקא בכה"ג יצא שהוא יודע שאוכל מצה אבל אם אינו יודע שאוכל מצה אינו יוצא וכתב הוא לחדש דזה לא יתכן רק אם טעמא דכפאו ואכל מצה דיצא הוא משום דמצות אצ"כ אז שייך שפיר לפליגי דנהי דלא בעי כוונה לצאת אבל בעי מיהא שיודע שעושה המצוה דהיינו שיודע שהוא מצה אבל אם באמת מצות צר"כ ממילא מצד הכוונה בין שיודע שהוא מצה בין שאינו יודע לעולם לא הוי כוונה והא דיוצא רק משום שהוא נהנה ופירש"י דומי' דמתעסק בחלבים ועריות והרי התם אפילו כסבור רוק הוא ובלעו דלא מתכוין לאכילה כלל חייב כמבואר בשבת פ' כ"ג וכיון שכן מה לי יודע שהיא מצה מה לי שאינו יודע

ולפ"ז ניחא דרבא אינו מדקדק מהא דפסחים מאכלו בלא מתכוין דלא מצי לאוכוחי מזה דהוה מצינן למימר דטעמא משום דנהנה כדברי התוס' בפסחים אבל מדשלחו לי' לאבוה דשמואל מוכיח שפיר דאס"ד טעמו משום נהנה מ"ש דנקט כפאו ואכל מצה ולא נקט רבותא טפי כסבור חמץ ואכל מצה יצא אע"כ דבאמת בכה"ג לא יצא ומוכח דאין הטעם משום נהנה וש"מ דתוקע לשיר יצא והגמרא לא קאמר רק דהו"א דטעמא דשלחו ליה לאבוה דשמואל משום דנהנה אבל באמת רבה סובר דא"א לומר כלל דטעמא משום נהנה עכת"ד. והענין הוא דיש לומר דרבה סובר, דאין הטעם משום נהנה כסברת הרא"ה דאם אוכל ע"י אונס וכפי' לא הוי הנאה כנ"ל והרא"ה אזל בזה לשיטתו שמפרש הא דאבוה דשמואל דמיירי שיודע שהוא מצה וא"כ ע"כ אין הטעם משום נהנה דהא במתעסק אף אם כסבור רוק הוא חייב כנ"ל א"ו מדשלחו לי' לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה היינו שיודע שהוא מצה א"כ ע"כ אין הטעם משום נהנה ושפיר למד מזה הרא"ה דאם אכל באונס ובכפי' באמת אין כאן הנאה כנ"ל וא"כ שפיר למד רבא לתוקע לשיר כנ"ל

ובזה מיושב קושית הגאון פני יהושע שדקדק למה אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא ולא אמר סתם זאת אומרת מצות אצ"כ. אכן לדברינו ניחא דאי היה אומר סתם מאצ"כ הו"א דוקא מצות דאכילה כמו באכל מצה אז לא בעי כוונה וכסד"א דגמרא. לזאת בא רבא לחדש דגם בתוקע לשיר יצא ומפרש לנו בזה הא דאבוה דשמואל דאין הטעם משום דנהנה רק גם בתוקע לשיר יצא וכאשר למד כן מהא דכפאו לאכול מצה היינו שיודע שהוא מצה א"כ ע"כ אין הטעם משום נהנה וכי ע"י אונס אינו נהנה כלל כשיטת הרא"ה ז"ל כמבואר

עוד י"ל עפ"י מש"כ בס' ערוך לנר ר"ה בשמעתין לתרץ קושי' הפ"י על אבוה דשמואל דאמר כפאו לאכול מצה ולימא סתמא מצות אצ"כ ותי' דקמ"ל הך דשלחו לי' כיון דקיי"ל אונס רחמנא פטריה מעונש לאו. ולכן הו"א כמו דאין עובר על ל"ת באונס כן גם לא מקיים עשה באונס וכעין דאמר לקמן כיון דמתעסק במקום שנהנה חייב בל"ת כן הו"א דקיים ג"כ עשה הכי יש ג"כ הו"א איפכא דבמקום דלא, עובר על ל"ת לא מיקרי ג"כ עשה לזה קמ"ל כפאו ואכל מצה יצא לאשמועינן מיני' תרתי דהיינו דמצות לא צריכות כוונה ושיוצא במצוה שמקיים באונס עכ"ל. א"כ חזינן דאין לדמות עשה לל"ת דאף בל"ת באונס פטור אבל עשה באונס הוי מצוה. א"כ שפיר אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא ואין לחלק בין אכילה דלא בעי כוונה משום דגם לענין ל"ת חייב משום נהנה. דע"י האכילה לא הוי מתעסק. זה אינו דבמצות עשה הוי מצוה אף בלא כוונה ואין לדמות לל"ת. ואין, ההנאה והאכילה גורם המצוה. דהא חזינן דאף ע"י כפי' אמר אבוה דשמואל דהוי מצוה. אף דל"ת באונס לא הוי חיוב ופשוט

(שם) א"ל אביי אלא מעתה וכו'. הנה בסוכה (דף מ"ב ע"א) מקשה הגמרא לאביי הא מדאגבהיה נפיק בי' אמר אביי כשהפכו רבא אמר וכו' הב"ע כגון שהוציאו בכלי ובתוס' שם כ' מדאיצטריך לשנויי הכי משמע דס"ל דמצות אצ"כ וכו' ותימא דבסוף ראוהו ב"ד דאמר רבא מאצ"כ קא מותיב לי' אביי טובא ושמא אביי קיבלה מיניה עכ"ל. והנה האחרונים הקשו הא שם קאי אביי אליבא דר' יוסי ובפסחים (דף קי"ד) מבואר דר' יוסי סובר מצ"כ וכן מפורש בר"ה (דף כ"ט ע"א) וא"כ למה לאוקמי כשהפכו הא אי מצ"כ לא נפיק כשאגבהיה ועיין אמרי בינה שם. והנה לכאורה היה מקום לתרץ עפ"י סברתו של שו"ת כתב סופר חאו"ח סי' ק"ז אות א' שכ' ליישב קושי' כעין זאת על הרי"ף ז"ל דמביא בסוכה הסוגיא דשם הקושי' הא מדאגבהיה נפיק בי' ותירוצא דאביי ורבא. ולכאורה לפי שיטתו דפוסק מצ"כ א"צ לכל זה ומחדש שם סברא ישרה דיש לחלק בין מצוה למצוה. והוא במצוה שאין בה מעשה הניכר כי היא מעשה של מצוה שיש במעשה או בדיבור זה ג"כ של רשות. היינו שעושים לפעמים כך להנאתו או לצרכו או שעושה דבר זה לצאת ידי מצוה אחרת ואין מעשה זה מיוחד למצוה שמחויב בה עתה בכה"ג איכא פלוגתא דתנאי אי מצ"כ או לא. והיינו פלוגתא דר"י ורבנן במרור שיש אכילת מרור של רשות ולהיכר וכן במצה איכא אכילת מצה של רשות בפסח ובכל השנה וכן בתקיעת שופר יש של רשות שתוקע לשיר ולשורר או להעביר השד וכדומה ונהנה בתקיעה. וכן הישן בסוכה יש של רשות שערבה עליו סוכתו. בכל אלו אין היכר במעשה עצמו שעושה ענין של מצוה ס"ל מצ"כ דע"י מחשבתו שעושה עכשיו דבר זה ומיחדו למצוה משוי לי' מצוה אבל לקיחת ד' מינים אלו יחד