תפארת יהונתן עו

דין שפסק הוא אינו מספיק לפסק שלהם. ורש"י רצה ליישב הלשון כדבריכם כן הוא מן הדין אבל אני אעשה לכם לפנים משורת הדין ועכ"פ הלשון הוא דחוק. ועוד יש לתמוה כשבאו אח"כ לפני יוסף היה יהודה לבדו ראש המדברים ואמר ליוסף הננו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו. למה קיבל על עצמו לחייב יותר ממה שאמר האיש אשר על בית יוסף שבנימין לבד יהיה עבד שבוודאי האיש אשר על בית יוסף יכוון לדון ע"פ נמוסיהון והוא היה פוטר את כולם חוץ מבנימין ורק הוא יהיה עבד ועוד כיון שיוסף וויתר לו בעצמו ואמר כמו האיש אשר על ביתו שהמה ילכו לשלום אל אביהם ובנימין לא יומת רק יהיה לו עבד למה ויגש אליו יהודה לדבר:

אתו קשות ואמר לבסוף שבנימין ואחיו יעלו אל אביהם והוא לבד ישאר עבד. ונראה לבאר דידוע דהאיש אשר שלח יוסף אחריהם הוא מנשה בן יוסף שהיה המליץ ביניהם שדיבר עמהם בלה"ק ויוסף עשה את עצמו כאלו לא מכיר בלה"ק ובתחלה שלא היו יודעים שהגביע היה מונח באמתחת בנימין לבוא עליהם בעלילה והיו בטוחים שלא ימצא אצלו קבלו דין עובדי כוכבים ומזלות דמי שגונב דבר מבית המלך אחת דתו להמית והנלוים אל הגנב המה יהיו עבדים ומנשה אמר להם כדין תורה דמי שאין נמצא הגניבה בידו אף שהוא מתלוה עם הגנב הוא נקי והאיש הגונב אינו חייב מיתה אף שגונב דבר מבית המלך וזה שאמר להם ואתם כדבריכם שאתם מדברים בלה"ק ודאי יש לכם דין תורה כן הוא ראוי לפסוק שאתם נקיים והוא יהי' רק עבד וכן מצינו בלשון שאמר יוסף אל אחיו כי פי המדבר אליכם שפירשו פי המדבר אליכם בלה"ק וכן יש לפרש כדבריכם כן הוא שאתם מדברים בלה"ק. ומעתה לפי דברי האיש נכנס ספק בלבם מאין לו לאיש הלזה שחשבוהו למצרי לידע דין תורה דמזה לא ידע אז שום אדם רק יעקב ובניו ששמרו את התורה רק חשבו אולי זה האיש היה זמן מה בעבר הנהר שלמד שם ודבר בלה"ק ויוכל להיות שהיה זמן מה בבית יעקב ושמע שם דרך מקרה דין תורה בנידון כזה אבל היה כאן עוד דבר שע"י כך התחילו לספק בכל מעשי יוסף עד שהיה ראוי להם לחקור עליו מי זה האיש יוסף ומאיזה אומה הוא כי הנה יוסף אסר את שמעון לעיניהם ולאחר שהלכו משם הוציאו מבית האסורים והאכילהו ובוודאי שמעון סיפר זאת לאחיו כשחזרו למצרים ומי לא יתפלא על מעשים כאלו ע"כ כששמע מהאיש אשר על בית יוסף שפסק דין תורה צירף כל הספיקות שהיה לו על יוסף ומעשיו ובא לנסות את יוסף בעצמו האיך ידין הוא בדבר זה. ובא בדבר חדש שאינו לא דין תורה ולא דין אומות ואמר שהמה כולם וגם בנימין יהיו עבדים לנסות אותו היאך ידין הוא וכיון שדן יוסף כמו שדן האיש אשר על ביתו שהמה כולם יהיו נקיים ובנימין לבד ישאר שם לעבד ודן קרוב לדין תורה אז חשב יהודה דאולי זה הוא יוסף דכיון שאמר דאינו מכיר בלה"ק ומהיכן למד לדין דין תורה וליכא למימר ששמע בדרך מקרה דבר זה בבית יעקב הא לפי דבריו אינו מכיר בלה"ק כלל ע"כ מיד ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני. היינו שאמר בפני המצרים שיש לו לדבר עמו דבר סוד באזנו לבדו היינו שרוצה לדבר עמו בלה"ק דבר סוד דמסתמא לא רצה לדבר עמו בלה"ק שלא היה רוצה יוסף שידעו המצרים שהוא מכיר בלה"ק ולכך העמיד מליץ בינותם. ולכך נתחכם יהודה כשרצה לנסות את יוסף לדבר סודו בלה"ק באזני יוסף לבד והתחיל לדבר עמו קשות ככל הכתוב בפרשה ורמז לו בכל דבריו שדיבר עמהם מתחלה ועד סוף שהוא דברי ערמומית ועלילות ושהוא חושדו שהוא רק כמתנכר אליהם ולא איש מצרי הוא. וסיים בסוף דבריו כיון שאתה רוצה לדון אותנו בדין תורה היה לך לדון בדין תורה ממש ולא דרך פשרה דבנימוסינו כתיב ואם אין לו ונמכר בגניבתו וזה יש לו לשלם וא"ת שהגביע כל כך חשוב בעיניך שאתה מנחש בו וחייב לשלם דרך קנס ממון הרבה אביו עשיר מופלג הוא והוא יעלה אל אביו ואנכי אהיה עבד אצלך עד שישלח הממון לכאן וזה כוונת המדרש שיהודה אמר ליוסף כתיב בנימוסינו ואם אין לו ונמכר בגניבתו וזה יש לו לשלם וע"כ מיד כששמע יוסף מיהודה שהוא מסופק בו שאולי הוא יוסף בעצמו ולא יכול יוסף להתאפק וגו')

איתא במדרש אמר יוסף לאחיו הרגלתם בכך כי אמו של בנימן גנבה ג"כ את התרפים מאביה ולמד ממעשיה ואמר יוסף כי ניחש זאת בגביע שלו ולכאורה יש לתמוה על יוסף הצדיק שיזכור אמו לחטא באומרו על צדקת כזו שחטאה ח"ו. אבל הענין כך הוא. ומתחילה נקדים לתרץ קושית העולם דמקשים בפרשה שלפניו דדנו ק"ו בעצמם הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו השיבונו אליך ואיך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב הלא דברי שטות היה התנצלות הזה דלמא הכסף הוצרכו להשיב מפחד ניחוש הגביע ואימת הגביע נפל עליהם שיהיה מנחש בגביע ויהיה נחשב להם לעון. ועוד דבוודאי קצינים מופלגים וחשובים היו ולא איכפת להו בממון כלל רק הגביע לנחש בו אשר נפלאה אהבתו לכל אדם וזה אינו דבר השוה לכל דבר כאשר באמת גם לו גם להם לא היה דבר כזה באמת חשק ומתאוה לגונבו. וי"ל ובחדא מחתא מחתינהו דכך היה התנצלותם דמה היה לנו למהר לשאת אותו למצרים ברוב מתנות כי ממ"נ אם ינחש בגביע יראה כי שלא בזדון נעשתה זאת ואם לא ינחש בו לא ידע כלום ואעפ"כ מהרנו לשוב אליך כי לא חפצנו ח"ו בגזל ואיך נגנוב את הגביע כדי לנחש בו שהוא עונש חמור דבן נח שעשה כישוף חייב מיתה. וע"כ אמר להם יוסף דיפה דנתם ויפה אמרתם שלא גנבתם אותו לנחש בו רק שלא רציתם לעבור על לפני עור לא תתן מכשול לבל אכשל בכישוף גנבתם אותו כי הורגלתם בכך. דאיתא במדרש דרחל גנבה את התרפים אשר לאביה כי לבן היה שואל בתרפים וגם אתם עשיתם כזאת ואם כן לא הזכיר זאת לאמו לגנאי רק לזכות: