תפארת יהונתן עב

ויאמר מה הערבון אשר אתן לך ותאמר חתמך ופתילך ומטה אשר בידך. נראה לבאר הא דבקשה דווקא שלש אלה היינו על חותמו היתה מקפדת דווקא דחששה דעל אחד משאר דברים יכול לטעון דשאולה הוא בידה משא"כ בחותמו דאיתא בגמרא דחותם לא עבידי אינשי להשאילם עוד יש לפרש עפ"י המדרש דאיתא במדרש דיהודה שאל אותה אם היא גיורת או גויה והשיבה לו שהיא גיורת ויש לשאול מנ"ל למדרש כאן והיכא רמיזא מזה בקרא אבל נרא' דדרשו כן מדבקשה את חותמו דאמרינן כל הבועל ארמית נמשכה ערלתו דברית הקדש הוא חותמו של הקב"ה בישראל וכשהשיבה לו שהיא גיורת מנא ידע שדבריה כנים. אך כשביקשה ממנו את חותמו בזה הודיעה לו שחותמו של הקב"ה שהוא ברית קודש ישאר בו שלא תהא נמשך ערלתו שהיא גיורת והטעם שאמרה ופתילך היינו מלבושו העליון דאיתא כשבא דוד מרועה צאן להיות נמשח למלך ולא היה נכנס בלב שמואל שזה יהיה מלך ישראל כי היה טוב רואי ואדום אבל באמת אדם יראה לעינים וה' יראה ללבב שלבו טהור היה ואין תוכו כברו רק הוא זך ומצוחצח מכל סיג וביהודה נמי כתיב ובדם ענבים סותה פירוש מלבוש שלו היה אדום רק לבו היה טהור וזהו רמזה לו דהיינו פתילך שהוא מלבושך ומטה היינו כדרך שרגיל להיות ביד מלך שרביטו של מלך שקורין (צעפטר) ויהודה מלך היה והיה בידו ג"כ מטה

ויאמר יהודה תקח לה פן נהיה לבוז הנה שלחתי הגדי הזה ואתה לא מצאתה. הנה מה שאמר פן נהיה לבוז לשון ספק היינו דיהודה היה חושב או דבאמת היתה פנויה רק חמדה לערבון שלו ולכך לא מצאה או דלמא דבאמת אשת איש היא רק שהשיאני וחטאתי ח"ו באשת איש ואהיה לבוז כי חטאתי חטא גדול כזה

ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף. הא דאמר הוציאוה נראה דכך היה נימוסם דהיו מענים לחוטאים ביסורים קשים ומרים ליתן תודה ולכך היא ג"כ מוצאת מלשון ויצת אש בציון

ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים. נראה דודאי א"א לחושדה שזינתה אחר יהודה אבל אפשר לחשוד אותה שזינתה מקודם רק דידוע דער ואונן שמשו שלא כדרכם והיתה עדיין בתולה וכשבא אליה יהודה היה עדיין מעינה חתום וזה שאמרה למי החותמת להראות דח"ו לא זינתה מקודם

ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני נראה לבאר דהא כתבתי לעיל דעל כן לא נתן אותה לשלה אף שגדל משום שהיא היתה עדיין קטנה וקטנה משמשת במוך שמא תתעבר ותמות והיא שמשה כדרכה ונתעברה והיה עפ"י נס באמת שלא מתה ולכך אמר שפיר צדקה והא ראיה שממני נתעברה בשימוש כדרכה ולא מתה ולא נתעברה מקודם והוי כי על כן לא נתתיה לשלה כנתינת טעם שלא נתתיה לשלה כדי שלא תתעבר ותמות: פרשת מקץ

ותכלינה שבע שני השבע אשר היה בארץ מצרים ותחילנה שבע שני הרעב לבוא כאשר אמר יוסף. ונראה לפרש דהנה מדרך הטבע הוא אם יהיה רעב בשנת ח' דהתבואה נלקה בשנת ז' דאל"כ עדיין יש להם לאכול בשנת ח' ממה שאספו לרוב בשנת ז' ולא כן היה רק התבואה היתה מתגדלת שנת שבע כאחד משאר השבע שנים רק אחר שבע שנים עד ניסן שהוא זמן הקציר חשבו שהכל יהיה בשובע וחשבו כי שקר פתר יוסף עד עת הקציר שלא מצאו כלום כי רוח הקדים פיזר התבואה שבתוך השבלים שכאשר פתר יוסף שהיה שדופות קדים היינו שהרוח ישדוף ויכלה אותו והיינו דכתיב ותכלינה שבע שני השבע ותחילנה שבע שני הרעב שבשנת שבע היתה התבואה מתגדלת כשאר שני שובע ואפ"ה מיד אחר שנת שבע בשנת ח' התחילו שני רעב. אבל עדיין יש לשאול מ"מ למה היה הנס שלא כדרך הטבע ויש לתת טעם לזה כדי שיהיה זאת לתפארת והדר ליוסף על שגמל חסד עמהם דאם התבואה היה נלקה בשנת ז' היו השרים מקבצים על יד על יד ירבה רק הואיל והיה כך שנתגדלה תבואה הרבה בשנת ז' לא היה בדעתם לצבור בר לקמצים והוצרכו אח"כ לבוא אל יוסף לשבור להם בר

ויהי רעב בכל הארצות ובכל ארץ מצרים היה לחם ותרעב כל ארץ מצרים ויצעקו העם אל פרעה ללחם. נראה לפרש סתירת הכתוב דבכל ארץ מצרים היה לחם ומדכתיב אחריו ותרעב כל ארץ מצרים דבארץ מצרים לא היה רעב כל כך דראו שיוסף מצביר בר ולא חשבוהו לאיש משתגע כי חכם ונבון היה ואף גם הם אספו תבואות הרבה אבל במדינות אחרות שמעו רק קול מצפצף ולא שמו דעתם עליו ולכך ויהי רעב בכל הארצות ובארץ מצרים היה לחם ועל כל זאת ותרעב כל ארץ מצרים. ואיתא ואכלתם לחמכם לשובע אוכל קימעא ומתברך במיעיו וכאן היה בהיפך שאוכלי' הרבה ואינם שבעים רק היו רעבים כמקדם וזהו קללות רעבון וחשבו שהוא כישוף ופרעה שהיה ראש לכל המכשפים ולכך ויצעקו העם אל פרעה ללחם ולכך ויאמר פרעה לכל מצרים לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו כי הם חשבו כיון שפרעה הוא ראש לכל המכשפים יבטל כישופו של יוסף שיאכלו וישבעו ופרעה השיב להם שילכו אל יוסף כאמרו אין נבון וחכם כמוהו הוא משיג יותר מכל החרטומים. והנה אמרו חז"ל שיוסף צוה להם למול ויש לתת טעם למה צוה להם דווקא על המילה. ונראה כי מפאת מזלם נגזר עליהם רעב כמ"ש ז"ל כי שבע פרות הם שבעה כוכבי לכת ומי שנימול הוא חוץ למזל ואין המזל שולט בו ולכך כדי לבטל מה שנגזר עליהם ממערכת השמים אשר גזר עליהם ממש רעב של כליה צוה להם למול גם נגזר על מצרים רעב של כליה כי כך חרץ הדין לשטופי זמה כדכתיב בעד אשה זונה עד ככר לחם והם היו שטופים