תפארת יהונתן נב

ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם נראה כי תמיד כאשר האבות זכו למרכבה לשכינה נסה אותם הקב"ה בזלעפות הרעב וכעת שמת אברהם ויצחק זכה למרכבה היה ג"כ רעב וזה שכתוב מלבד הרעב הראשון כי הראשון היה לאברהם וזה השני ליצחק

וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה הטעם הוא כי איתא בזוהר דלכך היה גאולת מצרים ע"י הקב"ה בעצמו ולא ע"י מלאך דא"כ היה המלאך נתגשם בטומאת מצרים וצריך לומר דהא דלא נתגשמו ישראל במצרים כי לפי שהחומר יותר זך מקבל פגם ביותר והמלאכים חומרם יותר זך וברור וכן יצחק לאחר עקידה נזדכך כעין תחיית המתים ונזדכך כמו מלאך ולכך לא היה יכול לירד למצרים

גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל נראה דרצה לומר ההתחלה בך הוא אבל העיקר יהיה לזרעך וא"כ אף שאתה בארץ הזאת הוא מענין גירות ויתקיים השבועה אשר נשבעתי ואע"פ ששם היה התנאי שיהיו בארץ לא להם ארבע מאות שנה מ"מ גם זה בכלל הגירות וא"כ אל תפחד כי מ"מ אקיים שבועתי

והתברכו בזרעך כל גויי הארץ הרצון בזה שיתגיירו מלשון מבריכין אילן והוא התדבקות זה בזה ולכך צוהו הקב"ה לגור בארץ כדי שיגייר גרים בארץ מגורי אביו אבל במצרים לא היה לו לגייר גרים כי עד דור שלישי אינם ראוים ומשה דקיבל הערב רב חזי מה סליק בהו

עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי וגו' הרצון בזה כי יזכו לנחול א"י כי אברהם נקרא אב המון גוים וכל הגרים מתיחסים לאברהם כי הוא שרשם וגם רמז במלת עקב כי אע"פ ששמר אברהם התורה והמצות מ"מ לא יזכה תיכף לא"י אך יהיה בו בתורת גר ושכר אברהם יהיה בעקב ובסוף בדור אחרון אבל עכשיו באמת צריך לקבל הגירות

וישב יצחק בגרר. מבואר במדרש דנקרא גרר שגרר ממקום אחר כי לא היה שייך לפלשתים וידוע דלכך קנה יוסף ופרעה כל מצרים והעביר העם לערים משום דנאמר כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ומלת לא להם הוא לכאורה מיותר דבארץ שלהם לא שייך גירות אבל הכוונה שיהיו גרים אצל עם הדרים בארץ לא להם והוא גרים לגרים וכן היה במצרים ויצחק התחיל להגלות ולכך גר בגרר שהוא ארץ לא להם כי לא היה מתחילה שייך לאבימלך ובגזל לקחו ממקום אחר

וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא. נראה הא דלא מצינו שגם רבקה אמרה אחי הוא כדמצינו בשרה הטעם הוא כי כבר היה ליצחק בנים גדולים יעקב ועשו רק שהם אמרו שהבני' הם מאשה אחרת או מבעל אחר כמ"ש הרמב"ן והיה רבקה מפחד שעשו לרוע מעלליו יגלה הסוד ויהיו הם לבזיון וקצף וגם אם היא אחות יצחק ועשו יקדיח תבשילו ברבים והיא תאמר שהם בניה מאיש אחר ויצחק הוא אחיה יהיה זאת לחרפה וקלון ליצחק כי יאמרו רוב בנים הולכין אחר אחי האם ולא היה רצונה לגרום לו קלון משא"כ יצחק שאהב לעשו וחשבוהו לצדיק נאמן כי ציד בפיו לא היה לו מניעה משני טעמים הנ"ל למנוע לומר אחותי היא

ויאמר אחותי היא כי ירא לאמר אשתי היא פן יהרגוני אנשי המקום על רבקה כי טובת מראה היא ונראה דבנתינת טעם דטובת מראה היא בא ליישב הקושיא שלא אמרה דאשת איש היא מבעל אחר דהשתא לא יהרגו את יצחק וגם לא יאנסוה דבני נח מצווים על אשת איש ובאמרו אחותי היא לא ינצל רק בהריגה אבל עדיין יש חשש דיאנסוה ונראה לפרש כי אמרו בסוף מסכת נדרים בהאי נואף דמים גנובי' ימתקו וא"כ אדרבה אם יאמר שאשת איש היא יותר יתגבר יצרם ויאנסוה וזה כוונת המדרש שיוסף אמר לאשת פוטיפר מתירא אני מבעלך אמרה לו הריני הורגו אמר לה מה נפקא לך חלב עזים שחורות ולבינות אחת היא ויש להבין למה לא השיב תיכף כך חלב עזים וכו' אלא דיש לומר דקודם שאמרה הריני הורגו יש לה נ"מ דמים גנובים ימתקו אבל כשאמרה לו הריני הורגו תו ליכא מים גנובים א"כ גם אם יאמרו שהיא אשת איש מבעל אחר והוא במדינת הים יש יותר לחוש דיאנסוה דמים גנובים ימתקו אבל תקשה עדיין למה אמר אחותי היא שלא יהרגוה אם היה אומר סתם שהיא פנויה ג"כ לא יהרגוה וגם לא יאנסוה שלא יהיה יצרם תקפם בחשבם שהיא פנויה ועל זה בא כמתרץ תינח אם היא כשאר נשים אבל באמת טובת מראה היא יפה מכל הנשים ואם כן אף בפנויה יחמדו לה וא"כ לא יועיל אמירת אחותו היא רק לענין שלא יהרגוה

ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו היינו מקודם לא שימש מטתו בשנת רעבון אבל בשנה זו פסק הרעב כאשר נאמר שזרע בארץ ואז שימש מטתו ובזוהר הקשה האיך שימש מטתו לעין כל רואה ותירץ דבחלון אצטגנינות וחכמה ראה. ויש להבין למה לא הרגיש תיכף באצטגנינות וחכמה שהיא אשתו. נראה לבאר כי השמטה מחלק התורה לשבע שנים כנגד שבעה כוכבי לכת והיה בשבע הרעב כי לית לה מגרמיה כלום ואם כן כאשר החל הרעב היה בשנת שבע לשמיטה אח"כ ארכו לו שם הימים יותר משלש שנים כמבואר במדרש והגיע לשנת ארבעה בשמיטה שאז מושל מזל חמה ואמרינן ביה כל רזים גלוים ולכך אז הרגיש אבימלך ע"י אצטגנינו' וכלי הבטה שרבקה אשתו. או יובן בהבן הפסוק למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים השיבנו וגו'. ויש סתירה בפסוק מיניה וביה דתחילה אמר לנצח ואח"כ אמר לאורך ימים דמשמע אבל לא לנצח אבל אמרו למען יאריכון ימיך היינו ליום שכולו ארוך והיינו התורה ועה"ב שהוא כולו ארוך כי ארוכה מארץ מדה וזהו אורך ימים בימינה שהיא התורה ועה"ב והוא בימינ'