תפארת יהונתן ל

כלל קבלת הגרים. ונראה עוד לפרש הא דאמר ליה היה תמים אחר שאמר ליה אני אל שדי שאני די בעולמי דשני טעמים יש על טבע האדם שאין המלך שומע ומאזין לכל איש הרוצה לדבר עמו הטעם האחד על שקצת בני אדם בעלי חסרון ובעלי מומין חרשים או עורים או שאינו דברן כ"כ או שיש בו קצת שמץ ופסול ולאשר אינו כבודו של מלך ואינו סובלתו וטעם שני אם ישמע לכל אדם אין לו מענה להשיב לכל הקוראים אליו אך בהקב"ה נסתר טעם השני כי מלק כל הארץ כבודו ויוכל להשיב אמירה נעימה לכל אחד ואחד וצריך להיות טעם הראשון דיש בו קצת שמץ ופסול וזה כונת הפסוק כשהקב"ה אמר לו אני אל שדי שאני די בעולמי נפל על אברהם חרדה על שלא דיבר עמו עד הנה וצ"ל דיש בו שמץ ופסול לכך אמר הקב"ה התהלך לפני והיה תמים על דבר שלא היית תמים בעיני ולכך עכבתי הדיבור עד הנה וגם י"ל דגבי מרים איתא ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים ומצד הדין היתה ראויה להסגר י"ד ימים מק"ו מאביה אלא אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכאן נמי כן הוא דמצד הדין היה ראוי להקריב כל גופו להקב"ה רק אמרינן דיו וזה שאמר אני אל שדי שאמרתי לעולמי די ודי במצות מילה

ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאוד מאוד ויפל אברם על פניו וידבר אתו אלקים לאמר אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים יש להתבונן למה תלה הרבות זרעו בברית הזה ולמה נפל על פניו וגם למה הבטיחו לו אחר שנפל על פניו עוד פעם שנית והיית לאב המון גוים ונראה דאיתא במדרש נפילה זו למה על שלא מלו במצרים והוא תמוה ונראה לפרש דהנה מצד הדין ראוי להיות שעבוד וגלות מצרים ד' מאות שנה ולא היה רק רד"ו שנים ובאמת למה היה כן רק הטעם הוא דכתיב ובני ישראל פרו וישרצו נמצא דריבוי העם היה משלימם דמצד הדין לא היה רק ששים רבוא להיות בגלות והיה יותר ע"כ הקדימה הגאולה וז"ש ואתנה בריתי ביני ובינך ומכח המילה ארבה אותך במאוד מאוד אבל אם לא תקיים מצות מילה לא אשימך לגוי גדול וא"כ מחמת שידע דבמצרים לא ימולו נפל על פניו מחמת דלא יפרו וירבו וימשך הגלות ד' מאות שנה והבטיח לו הקב"ה שנית דאף עפ"כ ירבו וישרצו במצרים והיית לאב המון גוים

ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך הא דלא נקרא אברם דהוא אב המון נראה דר' מורה על רשעים ואברהם הוא בגמטריא מ"ח דאברהם היה מ"ח שנה כשהכיר את בוראו דרשעים יבחנו זאת וילמדו מאברהם ויחזרו בתשובה רק קשה דה"ל לכתוב ג' דזה מורה דהוא אב המון גוים רק דאם כתוב ג' דהיינו גוים אמרינן דקאי על גוים דעלמא ולא על רשעים דילן בעו"ה אשר פשעו בה' שאין להם תקנה ח"ו ולכך כתיב ר' דהוא מורה על רשעים שהם יחזרו בתשובה ויחזרו למוטב ואח"כ יזכו באמת לחיי העוה"ב רק קשה למה כתיב מ' ונראה דבתר כן כתיב ומלכים ממך יצאו ולכך כתיב מ' דמורה על מלכים

ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען. הנה לכאורה את ארץ מגוריך הוא שפת יתר דדי אם יאמר ארץ כנען ונראה דהמרגלים היו אומרים ארץ אוכלת יושביה היא ובאמת ח"ו שיקרו בזה אבל הענין הוא דקאי על הכנענים שבתוכה היא אוכלת יושביה אבל על ישראל באמת לא אמרו וזהו שאמר הקב"ה לאברהם את ארץ מגוריך שתגור ממנו מטעם הנ"ל ומה שהיא אוכלת יושביה הוא בעוד שהיא ארץ כנען אבל כשישראל יהיו בתוכה יגרום להם חיים ארוכים מחמת והייתי להם לאלקים

המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך. הא דכפל הדבר דהא כבר אמר ליה יליד בית ומקנת כסף דאברהם לא רצה למול את עצמו שהבין שהקב"ה ציוה לו למול רק זכריו וקנין כספו ע"כ הקב"ה כפל לו המול ימול היינו שתמול אתה תחלה ואח"כ תמול לאחרים היינו יליד בית ומקנת כסף

ויאמר אלקים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא שמה שרי כי שרה שמה יש להתבונן כשקרא הקב"ה לאברם אברהם אמר לא יקרא שמך אברם לשון נסתר היינו שכל העולם יקראו לו אברהם וכאן אמר בלשון נוכח לא תקרא אבל נראה דכתיב אבי מלכה ואבי יסכה ואמרו חז"ל שיסכה זו שרה ולמה נקרא שמה יסכה שהכל סוכין ביופיה אבל אברהם לא הסתכל בה מעולם דכתיב הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את אבל מקודם לא הסתכל ביופיה נמצא שאברהם היה קורא אותה תמיד בשם שרי ע"כ הוצרך הקב"ה לצוות לו שהוא יקרא לה בשמה שרה משא"כ לאחרים כאשר מקודם קראו לה יסכה כך לאחר מכאן קראו לה כן באופן אחר נראה לפרש דאיתא מקודם שמל אברהם את עצמו היה הדיבור עמו ע"י מלאך אבל אחר המילה הקב"ה דיבר עמו בעצמו אבל בשרה לא שייך זה שתמיד היה הקב"ה מדבר עמה בעצמו ולכך אמר לו הקב"ה בל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה שהיתה עליו כשר לצוות עליו והוא היה צריך לציית לה ולכך היתה נקראת שרי שלי אבל אח"כ שהוא עצמו דיבר עם השכינה ולא היה צריך לציית לה לכך אמר לו הקב"ה לשון נוכח לא תקרא עוד שמה שרי כי שרה שמה

ויפול אברהם על פניו ויצחק איתא במדרש נפילה זו למה על שלא מלו במדבר ולהבין נראה דאמרו בגמרא הא דלא מלו במדבר משום דלא נשבה רוח צפונית והקשו למה באמת לא נשבה והיד ה' תקצר ונראה הטעם דלא היו צריכין למילה דכתיב ויבכו בני ישראל למשפחותיהם אמרו במדרש על עסקי משפחות היינו להתיר להם עריות ולהבין למה דוקא בעת הזאת בכו על עריות אבל נראה דהרב המורה כתב טעם דנאסר לנו עריות דאדם הוא מקורב באמו ואחותו מקטנותו ומחמת קורבת הזה יהיה תדיר עמה