תפארת יהונתן ריג

לעולם כי קשה המציאות שיחיו יותר כי כל ע' שנים דבר מכלה ממזרים ואמרינן בפרק בן סורר ומורה בדורות ראשונים הזכרים הולידו בן ח' ונקבות בת ז' ואיסור הוא בנקבות כמו בזכרים וא"כ יתכן בנקבות שהולידה נקבה וכן זה אחר זה עשרה דורות כל אחת בת ז' י' פעמים שבעה הרי ע' אבל יותר מע' אינו במציאה ולכך כתבה התורה רק עד י' דורות משא"כ עמון ומואב יתכן לעולם

על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו' ואשר שכר עליך את בלעם וגו' כי אמרו מי שיש לו מדת ג"ח ראוי לקרבו ואם לאו ראוי לרחקו והם מאנו בג"ח א"כ זכות לוט שהיה מכניס המלאכים ומצות אפה נאבד בזה שלא קדמו בלחם ומים ואם כן אין תופסין מעשה אבותיהם והיה מדה כנגד מדה כי קראן לו ויאכל לחם פירש"י שמא ישא א' מכם כי גזרו על פתן משום חתנות ונאמר כ"א הלחם אשר הוא אוכל והם לא קדמו בלחם ע"כ נאסר החיתון עמהם אבל טענו על זה הוא קרא אומר אוכל בכסף תשברני כאשר עשו לי בני מואב היושבים בער ותירצו דהיה להם לקדם בחנם ונראה דאמרו במדרש אשא עיני אל ההרים דבר זה אמר יעקב שאמר אליעזר עבד אברהם נשא עשר גמלים ואני אין לי אפי' אצעדה אחת וכו' ודברים אלו לכאורה הם תמוהים שעל דבר זה כזה יחריד מובחר שבאבות לומר אשא עיני אל ההרים אבל ידוע שלבן זקנו של בלעם היה מכשף גדול וכל עניניו היו בהררי קדם מקום משכן כשפים וכדומה וכאשר אמר בלעם מן ארם ינחני בלק מהררי קדם ואיתא בזוהר וכן כתבו המקובלים שאם יקח אדם דבר בחנם ממכשף אזי יכולים לשלוט בהם אבל אם ישלם בכסף מלא אין להם שליטה וזהו שצעק יעקב אשא עיני אל ההרים היינו הרי קדם אשר משם כח של לבן לנחש ולקסם ואמר אלו היה לי דבר לא הייתי מפחד ממנו אבל הנני ערטילאי וצריך אני ליהנות ממנו בחנם וא"כ אני מפחד ממנו שישלוט עלי ח"ו ולכך מה' היתה שהוצרך לעבוד אצלו וא"כ נטל הכל חלף עבודתו ולא בחנם וזהו מאמר הפסוק על דבר אשר לא קדמו היינו בחנם ושמא תאמר למה יתנו בחנם ע"ז אומר ואשר שכר עליך בלעם וגו' וא"כ בלא זה היה להם טענה שלא רצו ליתן בחנם לטובתם שלא ישליט בהם כישוף אבל עכשיו ששכר עליך בלעם לקללך בכישופיו נסתר טענתם וזהו לאות כוונתם ותכונתם הרעה ולכך אסור לדבק בם אמנם בגוף הקושיא נ"ל דהנה הפסוק אומר כאשר עשו לי בני מואב היושבים בער הרי דדייק זולת בני ער לא עשו בני מואב רק בני ער והם באמת הוכשרו אלו היו קיימים אבל כבר נהרגו [ע"י] סיחון כדכתיב כי אש יצאה וגו' אכלה ער מואב פי' רש"י השמי' ונהרג רק שמא יתלו המואבים בכך ויאמר האיך נקדים הלא ער הקדימו ראה מה עלתה להם ולכך קאמר אשר שכר עליך את בלעם כי אמר ידעתי את אשר תברך מבורך וא"כ בלעם קלל את ער כדכתיב ע"כ יאמרו המושלים וגו' ואח"כ אין להם התנצלות והנה בזוהר אמר דלכך הנקבות מותרות דהם באמת קדמו בלחם ומים בלתי רצון בעליהם אך אם כן יש להם זכות מנשותיהם דאמרו אשתו כגופו דמי אבל הם שכרו בלעם לקלל אף שידעו כי ברוך הוא רק בשביל העגל חשבו כי נהפך ה' להם לאויב ויש מקום לחול הקללה כדכתיב וישת אל המדבר פניו לעגלא דעבדו במדברא רק בעגל לא הסכימו נשים וא"כ בממ"נ אם אתם טוענים אשתו כגופו והיא תגן לא היה לכם לשכור בלעם בשביל חטא העגל שהנשים תגינו עליהם והנה באמת יש להם התנצלות כי היה לישראל מן ובאר ולמה להם לחם כזה רק זהו אם היו יודעים שיש לישראל מן ובאר אבל אם לא ידעו אין להם התנצלות והנה כאשר שלח לבלעם אמר עתה ילחכו הקהל וגו' כי יודעים היו שלא באו לנתשם ממקומם כי ניתן להם מה' בירושה רק חששו שיצטרכו לכלכל אותם ומי יכלכל יום בואם עם רב כזה ולכך אמרו עתה ילחכו וגו' וא"כ ע"כ לא ידעו שיש מן בישראל וא"כ יגדל רעתם שלא קדמו וגם הם ששכרו בלעם והיה כל מגמתם להכשילם בפעור צואה כי חשבו שזהו תכלית הטוב לעבוד בזה לאלקיהם וא"כ לחם שלהם הוא יותר טוב ממן כי נבלע באברים ואינו מוציא פסולת וא"כ לפי מחשבתם הרעה היה להם לקדם בלחם ומים ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך. הא דכתיב את הקללה יחיד ולא קללות נראה ע"פ המדרש דכל הברכות שבירך בלעם לישראל חזרו לקללות חוץ ברכת מה טובו ברכת בתי כנסיות ובתי מדרשות לזה נאמר את הקללה לברכה ושמא תאמר מה אהני לי בהיפוך קללה אחת לברכה הרי נתקיימה מחשבתו ביתר הקללו' וקאמר כי אהבך ה' אלקיך כי כל ברכת בלעם היה הצלחת עה"ז ואלו נתקיימו היו ישראל מוכרחים לקבל עונש חטאם בעוה"ב והקב"ה אוהב אותנו ולכך לא הפכם ונתקיים קללה כדי שיהיה לנו עוה"ב וזהו מרוב אהבתו אבל ברכת בתי כנסיות ובתי מדרשות שהם לשלימות עוה"ב וזהו תכליתם נתקיימה מאהבת ה'

לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם נראה לבאר כדכתיב אוי לך מואב אבדת עם כמוש נתן בניו פליטים ובנותיו בשבית ופסוק זה נראה לפרש ע"פ מה דאיתא בגמרא דבא גר עמוני ורצה להתגייר ולא רצו חכמים תחלה לקבלו אבל אח"כ נמנו וגמרו לקבלו מטעם דסנחרב במלחמותיו בלבל כל האומות וכל דפריש מרובא פריש ונמצא דע"י המלחמה דנתשו מארצם מותר לקבלם ואיתא בגמ' עמוני ולא עמונית וזהו שאמר אוי לך מואב אבדת עם כמוש נתן בניו פליטים כי אם היה המלחמה גדולה ונתשו קצת מארצם מותר לקבל גרים ולהביא תחת כנפי השכינה אבל עכשיו שהיו פלטים ולא היו כלל במלחמה אסור לקבלם ובנותיו דהיו מותרים לקבלם כדדרשו עמוני ולא עמונית הם בשבית ואינן יכולים לקבלם ולזה כי הקב"ה חושב מחשבות לבל יהיו עמון ומואב נדחים מלהתקרב אל הקודש קהל ה' לכך הזהיר לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם שיהיו מנוצחים