עולם הלימוד · Olam HaLimud
Library › תפארת יהונתן

תפארת יהונתן קעט

Tiferet Yehonatan 179 · תפארת יהונתן · free full Hebrew text

Open in the reader →

השבטים שפנחס יהרוג ולא משה אבל הטעם הוא כי פנחס הערה נפשו למות וניצל רק עפ"י נס וכבר אמרו חז"ל שלכך עשה אהרן את העגל שלא יקוים אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא וידוע דמשה שימש בכהונה גדולה ולכך לא רצה משה להכניס עצמו לסכנה זו לטובת ישראל פן יהרג ולא יהיה להם ח"ו תקומה אבל פנחס שלא היה עדיין כהן שפיר הכניס עצמו לידי סכנה ולכך לא נתכהן שיהיה ישועה על ידו לישראל ולכך השבטים היו מבזים אותו דאם נכון הדבר להרוג את זמרי למה לא עשהו משה ולכך התורה מייחסהו בן אהרן דעביד עובדא דאהרן דחש שלא יהרג כהן ונביא ומאז ניתן לו הכהונה כיון שכבר יצא בשלום והנה אחד מהניסים היה שבא מלאך ושיחת בעם והוא המגפה שהיה שלא יהרגוהו ועל זה כעס פנחס על אלו יהרגו דמה בכך אם אני הייתי נהרג אין זה כדאי שיפלו כ"ד אלף מישראל והמלאכי השרת לא הבינו כוונתו ובקשו לדחפו אבל הקב"ה ידע מחשבתו ואמר הניחו לו כי כוונתו לטובה והנה ישראל שראו שהמלאך שיחת בעם כאשר פנחס נכנס ויצא בהריגת זמרי לא חשבו שהיה בשביל הצלת פנחס רק חשבו שה' כעס כמו שהיה אצל פלגש בגבעה שהיה חרון אף ה' על שמיחו בכבוד בו"ד ולא מיחו בכבוד המקום פסל מיכה ואף שזה ג"כ עון פלילי למאוד מ"מ כלא יחשב נגד עכו"ם וכן חשבו כאן כי כעת אנשים עבדו לעכו"ם ולא מיחה ולא אזר קנאה ולזמרי שבעל כותית לבש קנאה ולזה אמרו דלכך לא מיחה בעובדי כו"ם כי בוש הוא שאבי אמו ג"כ פיטם לעכו"ם ולכך מיאן למחות רק בשביל זנות מיחה וזהו היה תרעומות השבטים ובזיונם ולכך הכתוב מייחסו בן אהרן שרבים השיב מעון ובעגל לא מיחה כדי שיהיו נידונים כשוגגים לדבר עבירה כמ"ש המפרשים וידוע כי בעכו"ם אין שם קנאת ה' כי כלום מתקנא גבור בחלש אבל בזנות יש קנאת ה' כמאמר בלעם הרשע אלהיהם של אלו שונא זימה וזהו שאמר הפסוק אל תחשבו שע"י פנחס בא החימה על שלא מיחה בעכו"ם אדרבה השיב את חמתי בקנאו את קנאתי דייקא כי זנות הוא קנאתי והנה יש לדייק למה נשתכח הלכה זו מכל ישראל עד שפנחס ראה מעשה ונזכר הלכה רק נראה דכל תלונתם היה בהבאת כזבי לפני משה דכשם שכזבי אינה גיורית ה"ה שאר בנות מדין וצפורה אשת משה ג"כ אינה גיורית ואלעזר ג"כ לקח מבנות פוטיאל לו לאשה ואמרו דלא חל עליהם שם גיורית כלל ופנחס ממזר הוא למ"ד יש ממזר מחייבי לאוין ואיתא בפרק הנשרפין כתיב ובעל בת אל נכר וכתיב בתריה יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאלקי יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות אם ת"ח הוא לא יהי' לו ער בחכמים ועונה בתלמידים אם כהן הוא לא יהי' לו בן מגיש מנחה לה' צבאות ופירש המהרש"א ער ועונה על דרך נים ולא נים היינו שמבלה ימיו בתלמוד מכלי להועיל שתורתו משתכח ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה ולכך בהתרעמם על משה ואלעזר בשביל בנות מדין שלקחו הראה להם הקב"ה שאין בזרע אהרן שום שמץ ודופי דכל ישראל לא היו יודעין דינו של זמרי במאי עד דאתי פנחס ובודאי אביו לא בועל כותית היה וע"כ לא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי כדי להוציא מלבם שאביו בועל כותית היה דא"כ לא היה לו בן מגיש מנחה רק דהם חשבו כנ"ל על דקינא בעריות ולא בעכו"ם דעל זה נפלו כ"ד אלף מישראל אך קשה האיך עלה על דעת ישראל לתלות הסרחון בפנחס לא בזמרי אשר גדול עונו מנשוא רק דידוע מה דאמרו בגמרא כ"ז שרשעים בעולם חרון אף בעולם ומאן נינהו רשעים גנבי ולהבין למה דווקא גנבי נראה דאיתא בגמרא מה בין גנב לגזלן זה השוה דעת קונו וכו' וזה לא השוה וכו' דגנב יארוב במסתרים לאמר ה' לא יראני ועל זה חרון אף בעולם דבשאר עבירות אם עושה עבירה ופזר נתן לאביונים ומתן בסתר יכפה אף אבל בגנב אין הצדקה נחשבת לכלום דזיל בתר טעמא דהטעם הוא דמתן בסתר יכפה אף דלא רצה להתפאר דנותן לכך בסתר שלא יראוהו אדם רק הקב"ה וגנב חושב בדעתו דאין הקב"ה רואה מעשיו או י"ל טעם אחר דאיתא אם יש דין למטה אין דין למעלה ובגזלן יש דין למטה דקמים עליו להרגו אבל גנב דהולך בכוכבי נשפי חשך ואין נוגה לו ואין דין למטה לכך יש דין למעלה ואלו היה זמרי עשה העבירה זו בצנעה לא היה ח"ו שריד ופליט לבית ישראל דהקב"ה היה נתמלא חרון אף ועברה רק זמרי עשה זאת בפרהסיא ואין כח לאף להתגבר על ישראל וזהו שהתעה אותם לבל יאמרו שממנו נתהוה הכליון וחרץ כי בפרהסיא היה רק תלו הסרחון בפנחס

לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום ע"ד הפשוט נראה דאיתא בגמרא האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מאתא לא משום דמעלי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא והמקנאים קנאת ה' צבאות ברשעים תמיד עליהם מריבה כמ"ש הרמב"ן בפ' עקב בתחלתו ופנחס היה מוכיחו וה"א דלא יהיו הבריות עמו בשלום ולכך הבטיח הקב"ה ההיפוך שיהיו עמו בשלום או יאמר דמצינו בגמ' שגם בזמן התנאים נשתכח התורה מישראל לומר החדש הזה לכם החרש היה לבם והטעות היה בהני ג' תיבות באות השני שבתיבה שהם אותיות ריב דעיקר המחלוקת גברה מחמת שכחה וזה שנקרא סלע המחלוקת ופנחס היה נזכר בהלכה ולא היה אצלו שכחה וממילא שקטה המחלוקת והריב וז"ש הנני נותן לו את בריתי שלום ולא ריב. או ואמר עפ"י מ"ד דבחיתוך ערלת המילה מתקן חמשה ערלות ערלת הפה ערלת שפתים ערלת החוטם ערלת הלב ערלת המילה וזהו אות ה' דנתוסף לאברהם לאחר המילה דמקודם היה נקרא אברם אב המון גוים וה' זו נתוספה מטעם הנ"ל ומקודם תיקן ערלות הנ"ל הן לאדם רק רמ"ג אברים באשר דחמש אברים הנ"ל אינם בתיקונן אבל לאחר התיקון אז הגוף שלם במדותיו והן רמ"ח אברים ופנחס רצה לתקן לזמרי בכל מה שפגם באבריו ובזה רמז במה שלקח רמ"ח