תפארת יהונתן קלז

למשה לבדקן במים מרים כסוטה ויורהו ה' עץ וישלך אל המים ועץ היה השם כתוב כמ"ש התוס' כמו מי סוטה שהיה השם כתוב על המגילה ובהיות ששבטי י"ה עדות לישראל ולא נמצא בהם עבירה ונקוי מעון ולכך וימתקו המים ויהפך ה' את הקללה לברכה וכן היה הענין במצרים שהיו כורכים פסח מצה ומרור כי פסחא אותיות חספא דכתיב והשקה בכלי חרס וכן צריך ליתן דבר מר לתוך המים כמבואר בגמרא מרור כמשמעו מצה זו השם שהיה ג"כ לבדיקה טרם בואם לא"י כדי שלא יהיה להם ח"ו ארץ משכלת וכנ"ל ובהיות כן כל שנה ושנה יש לחוש שנשתנו לגריעותא ושמא אינם גדורים בעריות ויהיה התבואה חדשה למארה בתוך ביתם ולכך צוה הקב"ה להביא מנחת שעורים כמו גבי סוטה מנחת קנאות להקריב לה' וזה מ"ש הכתוב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה לאחר הקרבה ודוק היטב ולכך והניף הכהן כמו סוטה והובא אל הכהן

וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה ואיתא במדרש אימתי הם תמימות כשעושין רצונו של מקום וצריך ביאור ונראה לבאר ע"פ מה דאיתא במסכת מנחות אע"ג דנקצר ביום פסול מ"מ אם נקצר בלילה ונטמא קוצרין ביום ולכאורה יש לדקדק הלא זה מעשרה נסים שהיה בבהמ"ק שלא נמצא פסול בעומר רק י"ל דזה כשישראל טובים הם ועושין רצונו של מקום וראוים לנסים ואז לא היה פסול בעומר משא"כ בלא"ה והשתא ניחא אימתי תמימות כשעושין רצונו של מקום ואז לא מצינו שיהיה פסול בעומר וא"כ קוצרין בלילה והוי שפיר ז' שבתות תמימות משא"כ כשאינם עושין רצונו של מקום כשנטמא העומר קוצרין ביום ולא הוי תמימות

ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים ב' עשרונים סולת תהיינה חמץ תאפינה וגו' וסמיך ליה ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך להיות שתי לחם הם חמץ והיינו כי מצה לחם עוני והתורה עושר וכבוד עמה ולכך לא מקריבין לחם עוני רק חמץ ביום מתן תורה וגם התורה מגינה על שאור שבעיסה לכך ביום מתן תורה הקריבו חמץ כי התורה מגינה ושמא תאמר הלא כל ברכת התבואה למעני היא בשביל תורתי א"כ לא אתן לעני לקט שכחה ופיאה ת"ל ובקצרכם לא תכלה פאת שדך וגו' אעפ"י שהתורה מגינה על שאור שבעיסה צריך גם כן סיועת הצדקה לכך לא תכלה פאת שדך ליתן מתנות עניים כי תורה וצדקה גרמו לבער שאור ומחמצת

עד ממחרת השבת תספרו חמשים יום הקושיא מפורסמ' הלא החשבון מיציאת מצרים עד מתן תורה היה נ"א יום ונראה דספירת העומר לא תליא במהלך לבנה רק בחמה וכיון ששקעה חמה הוי יום אחד והשתא ניחא דאע"ג כפי חשבון הלבנה היו נ"א יום מ"מ לחמה לא היו רק נ' יום דהא גבי מלחמת עמלק כתיב ויהי ידיו אמונה עד בא השמש לפי שהעמלקים היו מחשבין באצטרלוגי או"ה באיזה שעה הם נוצחים והעמיד להם משה חמה כדי לערבב השעות וכדאיתא במדרש ואם כן באמת לא היה אלא חמשים יום ודוק

וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו ואיתא בזוהר תשא המועדים המה ימי דין למעלה והנה אנו מתפללים דאם כבנים רחמנו וכו' ואם כעבדים עינינו לך תלויות עד שתחננו עכ"פ נפקא מיניה טובא אם אנחנו כבנים סתם אב מרחם על בנו משא"כ אם אנו כעבדים אין אנו בטוחים כ"כ לרחמים מ"מ מיחלים אנחנו אולי יחוס אולי ירחם כעבד המצפה אל אדוניו וזה מ"ש הכתוב מקרא קודש יהיה לכם שהוא יו"ט וא"כ הוא יום הדין כמ"ש הזוהר ותחזרו בתשובה שלימה כדי שתהיו בנים למקום כל מלאכת עבודה לא תעשו לא תהיו עבדים במלאכתם רק היטיבו דרכיכם למען תהיו בטוחים לומר אנו בניך ואתה אבינו: פרשת בהר

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' איתא במדרש והביאו רש"י מה ענין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני אלא מה שמיטה נאמרה כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כל המצות כן היינו כי פשוט טעם שמיטה כדי שיהיו פנוים לעסוק בתורה ואמרו בגמ' דמסכת ברכות דרשב"י סובר דאין לעסוק בחרישה וזריעה כלל רק יעסוק בתורה ומלאכתו נעשה ע"י אחרים ור"י חולק ואמרו הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם ועיין שם בתוס' כי מי שהוא צדיק גמור ודאי דיועיל צדקתו ומלאכתו נעשית ע"י אחרים אבל בינונים אין מלאכתן נעשה ע"י אחרים ולכך הרבה עשו כרשב"י ולא הועילו כי רובם בינונים והנה אם מלאכתו נעשה ע"י אחרים אינו צריך לשמיטה דבכל עת יכול לעסוק בתורה ובמעמד הר סיני וקודם חטא העגל היו כולם צדיקים גמורים אשרי העם שככה לו וזכו כולם לנבואה כנודע בכל הספרים וא"כ אז ודאי מלאכתן נעשה ע"י אחרים ולא היו צריכין לשמיטה וזהו השאלה מה ענין שמיטה אצל הר סיני וכן הקשה הגמרא על פ' יבמים ופ' נחלות וכן קשה על פרשת אמור אל הכהנים ופרשת נזיר שלא יטמא למת הא לא מייתי אלו לא חטאו ומתרץ שם בגמרא דעל תנאי וכן כאן שייך תירוץ זה דעל תנאי רק שהיה מקום לומר כאן בשמיטה דלא נאמר על תנאי רק באמת לא נאמר רק לאחר חטא העגל ולכך פרט הכתוב בהר סיני לומר שנאמרה בסיני והיינו על תנאי כן א"כ למדין מזה לכל התורה בכללה שכולם נאמרו בסיני כללותיה ופרטותיה לא נעדר דבר

ושבתה הארץ שבת לה'. ענין שמיטה הוא כי ודאי שבת הוא יום שביעי אמנם הארץ לא תשבות