תפארת יהונתן קלד

כוכבי לכת עד שיעברו ז' ימים ואז קיבל בשלימות ואז ע"י קרבן עולה ממדרגת כוכבים ומי"ב מזלות כלומר קודם שבעת ימים עדיין נדבק באם עובר ירך אמו ולא הוי מרואי שמש עדיין ולכך פסול להקרבה אבל מיום השמיני והלאה ירצה והיינו טעמא דמילה ושבעה ימי אבילות כי יום המות כיום הולדו ומתדבק הנפש בנפש אביו שמת וכדבעינן למימר לקמן וכמו במת אין הנפש מתפרד בגוף רק לאחר ז' ימים כן בלידה אינו מתישב בגוף רק לאחר ז' ימים

ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד הנה הקליר יסד בפיוט דיום שני של פסח צדקו אותו ואת בנו ביום אחד בל תשחטו משמע שהקב"ה חס על אותו ואת בנו והקשה הר"ר אלחנן הביאו התוספות במסכת מגילה דף ד"ה דהא איתא במתני' האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו ע"ש ונראה דלא קשה מידי ובזה ניחא תרגום יונתן טעם זה עמי בני ישראל היכא דאבונן רחמא בשמיא וכו' עי"ש ע"פ דאיתא בזוהר הקדוש האי עופא כד פרח מגוזליא ואשתלח מעל בנוי מצפצפא ואזלה ולא ידע לאן איהו מצפצפא וכו' האי דממנא על עופא אתער לגבי קב"ה והקב"ה אתער על בנוי כדין קלא נפיק ע"ש. וא"כ איפכא מסתברא מזה מוכח שבזה יש להם צער גדול כצפור נודדת מקינה ואין מצוה זאת משום רחמנות ובזה ניחא שמשתקין אותו משא"כ גבי אותו ואת בנו שפיר שייך הטעם משום רחמנות ודוק וגם פשוט הטעם שמשתקין אותו כי על ידו יש לחוש לכפירה בדברי חז"ל כי הם מקובלים שיש חילוק בשלוח הקן בין מזומן לאינו מזומן וכדומה ואלו היה הטעם משום רחמנות מה חילוק יש בין מזומן לשאינו מזומן אבל אם הם גזרות במצוה זאת גזר כך ובמצוה אחרת גזר כך ואין טעם בגזירה ולכך הקפידו חז"ל מבלי ליתן מקל לרדות ח"ו ואמנם להבין עיקר הטעם דאותו ואת בנו יש להבין תחלה ענין האנינות ע"פ האמור למעלה שהענין הוא דיום המות כיום הולדו ואחריתו כיום מר בהיות כשנפרד נשמת אביו גם נשמתו שיש לה חיבור עם נשמת אביו נפרד במקצת ומתחבר עמה וזה שאמרו שחרב חדה מונחת על צוארו ולכך פטור ממצות כדרך כיון שמת אדם נעשה חפשי ממצות וזהו במדרש פ' חיי שרה ויקם אברהם מעל פני מתו למדנו שאונן פטור ממצות והיינו מתו דייקא שגם נשמתו הוא בגדר המת ולכך פטור וענין זה לא לבד אצל אדם אבל גם בהמה נקשר רוחא ברוחא כדרך יום הולדו וא"כ באותו יום הוי כחצי נבילה ולכך אינו ראוי לקרבן להקב"ה וזהו טעם הנכון דאותו ואת בנו ובזה מיושב המשך שני הכתובים הללו דשבעת ימים יהיה תחת אמו ומצות אותו ואת בנו

וכי תזבחו זבח תודה לרצונכם תזבחו ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו עד בוקר אני ה' נראה לבאר ע"פ הקדמה ידוע במצות קרבנות שיש נפשות המתדבקות בבהמה וזה אדם כי יקריב מכם שמקריב לגוף האדם וזהו טעם השחיטה התיקון לבהמה עי"ז ולכך הולך העיקר אחר כוונת הלב להרהר בתשובה בשעת שחיטה וזה לרצונכם תזבחו לזבוח הרצון כמו שסוף בהמה לשחיטה כך סוף אדם למות וידוע שמדה הגדולה במדות הטובות הוא מדת הסתפקות ושלא יתאווה למותרות ולמדה זאת יגיע אדם בנקל כשיעלה במחשבתו בכל יום לזכור יום המיתה א"כ יש לו די והותר ולכך סמיך ליה ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו עד בוקר כמו שהענין במן דכתיב עומר לגולגולת שיעור מאכל אדם ליומו ונצטוו שלא להותר ויובן כמו כן גבי קרבן פסח איש לפי אכלו תכוסו וכתיב ולא תותירו וכן הענין במצה שאנו אומרים כל דכפין ייתי ויכול שבר רעבון לבדו ועיסת המצה ג"כ שיעור העומר אם כן בשעת הקרבת הקרבן צריך להרהר בתשובה כדרך שאמרו שוב יום אחד לפני מיתתך כי עי"ז נמצא שהוא כל ימיו בתשובה וזהו כוונת הזוהר הקדוש על הפסוק והיו חייך תלוים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך שכתב דא רזא דפורקנא וגדולי חקרי לב רצו לחשוב חשבונות על קץ הימין בזה הפסוק כדי לפרש בזה דברי הזוהר אבל האמת הוא כנ"ל ע"פ שאמרו חז"ל כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומע"ט וכמ"ש שעיקר התשובה שיזכור יום המיתה כאלו כל יום קרב קצו ואם כן שפיר כתב הזוהר דא רזא דפורקנא כשחייך תלוים לך מנגד ולא תאמין בחייך. וק"ל

הנה אמרו חז"ל ארבעה צריכין להודות ולכאורה יותר יש חידוש מי שלא בא לכלל חולשא ומי שניצל ולא בא לבית האסורים רק הענין הוא דע"י חולשא וע"י בית אסורין נתכפר לו עון ביסורים ודבר זה בעצמו הוא לו לניכוי זכות כי ודאי היה חייב למות מחמת עון ע"י חולי זו או ע"י בואו לבית אסורין והקב"ה הטיב עמו וכיפר עונו ועמד מהחולי ויצא מבית האסורים ואז יש לו לירא תמיד מן קטרוג כי מי שירבה המלך להטיב עמו יותר יש לו לעשות רצון המלך וכן זה שנעשה לו נס שהיה בסכנה ונמלט יותר מדקדקים עמו כשיחטא ולכך לאחר שניצל אברהם אבינו מארבעה מלכים היה ירא פן ידקדקו עמו לכך הבטיחו ה' אל תירא אברם וכן כאן גבי קרבן תודה צריך נמיכת רוחו לאחר שניצל בנס ולכך כתיב לרצונכם תזבחו וגם כיון שהיה ראוי למות וניצל א"כ בלי ספק היה קצו רק בחסד ה' הוסיפו לו וא"כ כל שעה זמנו הוא ולכך צריך דקדוק יותר

וכי תזבחו זבח תודה לה' מזמור לתודה הוא הריעו לה' כל הארץ וגו' דעו כי ה' הוא אלהים הוא עשנו ולא אנחנו עמו וצאן מרעיתו ויש להבין הקריא והכתיב דהכתיב הוא ולא וקרינן ולו ועוד מה זה עמו וצאן מרעיתו ויבוא על נכון עם מה דאיתא במדרש אדם ובהמה תושיע ה' אם לעונש אנו כבהמה ואם לשכר אנו כאדם וזהו פירושו דהקב"ה דן אותנו תמיד לכף זכות ואז בחטאינו לא אמר בני אדם אנחנו אך יזכור כי בשר המה והנה אנחנו כחומר ביד היוצר כי הוא רוענו כרועה עדרו ירעה ודן אותנו כפי