תפארת יהונתן קה

שווים והדיין לא ראה חוב לעצמו ע"כ בא לדין והדיינים ראו לו חובה אך מדת חסידות הוא בדבר התלוי בשיקול הדעת אם הוא חייב או לא להחמיר על עצמו ולשלם לבעל דינו בלי הכרעת ב"ד וזהו כל דיינא דמפקינן מיניה ממונא בדין לאו דיינא הוא היינו בענין שכתבתי כי אם הוא ירא ה' ומחמיר על עצמו בדבר התלוי בשיקול הדעת לא יצוייר שיטעה בשיקול הדעת לחייב את הזכאי ולזכות את החייב וזהו ושונאי בצע אם הוא דבר התלוי בשיקול הדעת הם שונאים את ממונם ואין מכניסים עצמן למדה זו ומוותרים ממונם

ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות לסנהדרי קטנה ושבט לוי לא היה רק כ"ג אלף לערך כי אף הם העמידו סנהדרין כי כל שבט יש לו סנהדרין ושבט לוי היו צדיקים גמורים ורובם היו יודעין משפטי ה' כדכתיב יורו משפטיך ליעקב ומעט מהם שיש להם מריבה די לבחור מכל אלף אחד להתמנה בסנהדרין והוו כ"ג לסנהדרי קטנה וצדיקים שבדור די לבחור מכל מאה אחד להתמנות סנהדרין כי משפטיהם הם מועטים ולבינונים א' לחמשי' ולרשעים שהמה מלאים ריב ומצה עד שלכל עשרה צריך שופט אחד ולהם שרי עשרות

והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך פירושו דבר של גדול שיהיה להם פחד לדון אותו ויהיה להם בושה לענות על רב יביאו אליך וישאלו את פיך תחלה וקאמר שיביאו הם לפני משה ולא כאשר יבוא גדול לשפוט יאמרו לו לך לפני משה וזה יהיה להקל עליך כי על הרוב גם לגדול ישפוטו הם ולא יהיה להם פחד כי יאמרו הגדולים ודאי שאלו פי משה ומאתו יצא המשפט ולא עליהם התלונה

ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל ויתן אותם ראשים על העם בעצת יתרו נאמר ואתה תחזה מכל העם בעשיית משה נאמר ויבחר משה מכל ישראל לבאר דיתרו היה גר ובערב רב היה ג"כ גרים והיה אוהב גרים ע"כ אמר ואתה תחזה מכל העם היינו שיעשה ג"כ מהערב רב שרי אלפים וגו' משא"כ משה בחר רק מכל ישראל ויתן אותם ראשים גם על העם דהיינו על הערב רב הנקראים עם ולא מינה דיינים מערב רב כלל רק וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר לענין מינוי הדיינים אבל מ"מ בחר בישראל ולכך ביתרו כתיב כל הדבר הגדול יביאו אליך ובמשה כתיב את הדבר הקשה יביאון אל משה דיתרו יעץ שימנה גם ראשים מערב רב יש לחוש שישאו פני גדול אבל משה בחר רק מישראל שכשרים הם ולא יהדרו איש בריבו לא נאמר כל הדבר הגדול יביאו אליך רק הדבר הקשה בדין אשר נעלם מהם הדין להיכן נוטה

וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו לאחר שתיקן מינוי הדיינים היה מתיירא משה פן ואולי המון העם כשיפסקו להם דין כשיתחייב אחד מהם בדין יתחרטו שלא היה משה לבדו השופט ודיין אמיתי ויאמרו אלו היינו אצל משה היינו יוצאין זכאין וידברו סרה ביתרו ויאמרו האיש בא לגור ויתן עצה לכך שלחו תיכף לארצו

(אמר המעתיק הגם דרש"י הוכיח דשילוחו אל ארצו לא הוה תיכף אחר מינוי הדיינין רק לאחר מתן תורה גם למ"ד דיתרו קודם מתן תורה בא מ"מ דברי הרב ע"פ המדרש פ' יתרו וז"ל דרש משה ק"ו מה מצות פסח אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו תרי"ג מצות שרוצה ליתן לישראל והיה יתרו כאן ויראה אותם לפיכך וישלח משה ואח"כ בחודש השלישי עד כאן דברי המעתיק) באופן אחר נראה דאיתא קשים גרים לישראל כספחת ואיתא נמי וילך לו אל ארצו לגייר גרים ולכך מתחלה לא היה רוצה לילך אל ארצו לגייר גרים מטעם המבואר דקשים גרים לישראל אבל השתא דראה דעל ידו נתקן העמדת הדיינים והסכים הקב"ה לעצתו ש"מ דבאמת גרים הם חביבין לפני הקב"ה הלך לו אל ארצו לגייר גרים: פרשת משפטים

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם הגם שכבר נצטוו במרה על הדינים מ"מ להיות כי משפטי נימוסי העובדי כוכבים ומזלות הם כי עבד אין לו משפט אצל שום בעלי משפטים רק האדון שלו הוא שופטו והוא עושה בו כרצונו ובזמן שהיו ישראל משועבדים למצרים כך היו נוהגים בהם המצרים ובעת שנגאלו ובאו למרה שנעשו בני חורין הראה ה' את חירותם במה שנצטוו על הדינים רק הם חשבו כי הדינים אין להם פנימיות במקום גבוה רק הוא לנימוסי מדינה ליישר העם ולכך כאשר ניתנה התורה והיו חירות מן המלכות ודברים כהנה ויאמרו א"כ מה צורך למשפטים כי בטלו המחלוקת ודברים כהנה ע"י נתינת התורה ואין צריך למשפטים כלל אבל באמת דברים אלו הם רק ההתלבשות ושרשם הוא במקום גבוה מאוד והפנימיות הוא טוב מאוד ולכך תיכף אחר קבלת התורה ניתן להם משפטים וקניית עבד עברי שאינו נוהג כלל במדבר וכהנה להראות דרוש וקבל שכר כי יש להם פנימיות כמ"ש הזוהר באמת בזה בכל אופן באריכות ואמר קודם לזה ולא תעלה במעלות ופירשו אזהרה לדיין שאל יפסיע על ראשי עם קודש הרצון בזה שלא יתנשא בנשיאתו דיש פנים לומר דמלך במשפט יעמיד ארץ וזרוק מרה בתלמידים אבל באמת זה אינו ולכך דייק אלה המשפטים מוסיף על הראשונים מה ראשונים מסיני אף אלו מסיני כי נתן הקדוש ברוך הוא התורה מסיני הר נמוך להורות על ענוה כך אלו הדינים מסיני שצריך גם הדיין להיות שפל ברך ועניו מאוד הוא באזהרה על זה ואמר למענה לא תניף ברזל על המזבח כי הוא מורה על רציחה אבל הרציחה מותרת לב"ד לענוש בד' מיתות ולכך היה ענין חרבא קדישא לסנהדרין סמוך למזבח שהיו יושבין בלשכת הגזית ולכך אצל מזבח נאמר להורות כי הם