תפארת יעקב חושן משפט חלק ב צד

שתים מסייע לי' טובא וז"ב ולפ"ז לפי מה שבארנו דעכשיו ג"כ אין הטעם דלכך פטור משתים משום דמסייע לי' שטרא דרשב"א פשיטא דלא סבר הא דאל"כ אף משיב אבידה הוי דליכא העזה מהאי טעמא גופא רק דהפטור הוא משום דהודאה קדמה לתביעה והא דקאמר שא"ה היינו ליישב לר"ע דלכך הוי משיב אבידה כיון דשטרא מסייע ל"ה העזה וזהו לר"ע אבל רשב"א פליג דהא ל"ה סיוע לסלק ההעזה וכמ"ש בסקכ"ח כ"ט דמלוה ע"פ או בכת"י בלי נאמנות או בנאמנות ואינו מקויים קיימא לן כהרמב"ן כמ"ש מהר"ם בתשו' סי' ג' דאפי' יש לו בנ"ח ל"ה שע"ק כיון שאם ימכרם לא יגבם מלקוחות אבל בשטר שאינו מקוים והוא מודה אם אין לו רק משועבדים ל"ה שע"ק כיון שאינו יכול לטרוף מלקוחות אבל אם יש לו בנ"ח בזה נראה דהוי שע"ק דכיון דמודה עכשיו ואינו חב לאחרים הוי הודאתו כמאה עדים והוי שטר גמור מעכשיו ועכ"פ אם ימכור אותן הנכסים יגבה מלקוחות אבל בכת"י בנאמנות והוא מקוים. טעמא אחרינא ליכא לפטור משבועה כיון שאינו יכול לכפור כלל הרי הודאה קדמה לתביעה ומה לי הוא מודה קודם או השטר וכל היכי דקדמה הודאה לתביעה ליכא שבועה ואפי' לית לי' קרקע כלל לא משעבדי ולא בנ"ח כמו שבארנו וכ"ז לפענ"ד ברור לדינא:

סעיף לב. שטר חוב שכתוב בו סלעים או דינרים סתם מלוה אומר חמש ולוה אומר שתים פטור משבועה דאורייתא שאין כאן הודאה דבלאו הודאתו מיעוט סלעים ב' ונמצא שצא הודה אלא מה שבשטר ואין כאן הודאה ואפי' אמר הלוה ב' שהודה לו באחד יתר על משמעות השטר (ל) אפ"ה פטור משום דהוי כמשיב אבידה דאם רצה היה אומר שנים לפיכך א"ל מנה לך או לאביך בידי ופרעתיך מחצה והשיב זה לנא הייתי זכור (לא) אך אתה הבכרתני יודע אני שלא פרעת כלום פטור ואפילו משבועת היסת שאינו אלא כמשיב אבידה:

סעיף לג. כשם שהודאת מלוה בשטר אינה הודאה כך הודאת מלוה בקנין ויש כאן עדי הקנין אינה הודאה דסתם קנין לכתיבה עומד ודינו כשטר לפיכך א"ל חמשים דינר יש לי בידך בקנין וחמשים בלא קנין והודה לו באותם של קנין וכפר באחרים נשבע היסת ונפטר:

(ל) אפ"ה פטור. הב"ח פסק דפטור אף מהיסת אבל בשתים חייב היסת והא ודאי אינו נכון דא"כ ערומי קא מערים כדאמרי' בגמרא אמנם בשתים גופא יש להסתפק דהא בגמרא סגי להו הך סברא דמסייע לי' שטרא לפטרו משבועת התורה א"כ עכשיו דפטור מטעם הילך פשיטא דהך סגי לי' לפטרו מהיסת וזה לא נדחה כלל בגמרא רק דמשני תי' אחר עוד משום קרקעות ואמת כי לפי מ"ש בס"ק לפני זה אין הך סברא פוטר משבועת התורה א"כ כ"ש מהיסת ובפרט דהך חזקה אין אדם תובע אלא א"כ יש לו ל"ש הכא כיון דעכ"פ חייב שתים לכן צ"ע בזה:

עי' תוס' ב"מ (דף ד':

) בד"ה לעולם שתים חייב דהקשו לר"ע האיך הוי משיב אבידה וכתב מהרש"א וז"ל דבהילך ודאי לא פליגו עכ"ל ולכאו' בפשיטות מבואר כן דהא קאמר שלש לאפוקי מר"ע ש"מ דבשתים מודה ר"ע דאי פליג אף שתים הוי לאפוקי וכן פירש"י דבשתים ל"ה פליג ר"ע וצ"ל דהא ליתא דאי הוי סברא לומר דפליגו בהילך אין זו ראי' דאיכא למימר דעכשיו דתני שלש ממילא ידעינן דבשתים נמי פליגו דאי בשתים לכ"ע פטור אף בשלש יאומן במיגו אבל אי תני שתים הו"א בשלש מודה קמש"ל דפליג דליכא מיגו דמערים הוא לזה הוכרח מהרש"א לפרש דקושית תוס' הוא משום דבהילך וודאי לא פליגו וליכא למימר דטעמא משים דמסייע לי' שטרא ורשב"א פליג א"כ קשה מנא להו לגמרא דרשב"א פליג בהא דילמא מודה וע"כ דלא ס"ד עכשיו האי סברא וז"ב בכוונת מהרש"א:

אבל מ"מ נראה לפענ"ד מטעם אחר דודאי י"ל שתים פטור וטעמא משום דמסייע לי' שטרא והא גם המקשה ידע לה רק דס"ד דוקא לר"ע כיון דסובר דהוי משיב אבידה י"ל כן אבל לרשב"א דסובר שלש חייב א"כ אי ס"ד דשתים פטור משים דשטרא מסייע א"כ פשיטא דהך סברא סגי דלא להוי העזה וע"כ דמשום הילך פטור א"כ פליגו שפיר דרשב"א ס"ל דהך סברא לא מהני כלל ור"ע ס"ל דמהני וכמ"ש התוס' שם ע"א אבל אי טעמא משום דשטרא מסייע לי' פשיטא דכ"ש דמהני לאפוקי מהעזה וכמ"ש בס"ק לפני זה בכוונת התוס' בד"ה לעולם ואהא משני שא"ה דשטרא מסייע לי' לכך ליכא מיגו לרשב"א דסובר מה שהשטר מסייעו אינו טוען ברצין כמ"ש התוס' שם ודו"ק:

והנה מהר"ם הקשה על דברי תוס' הנ"ל שתרצו דבשתים נראה יותר נאמן לפי שהשטר מסייעו ותמה מהר"ם הא בלא"ה ירויח סלע אחד ובספ"י תמה עליו וכתב ולא ידעתי מאי קשיא לי' דערומי מערים עכ"ל ולפענ"ד נראין דברי מהר"ם וקושייתו במנ"פ דאי נימא דקו' תוס' מכח הערמה כדפריך לקמן א"כ לא תרצו התוס' כלום דמה בכך דבזה נראה יותר נאמן סוף סוף הוא מערים כיון שיתחייב שבועה ואי כוונה התוס' אף דמדינא חייב הוא סובר שיפטור בשתים יותר מבשלש לפי שהשטר מסייע וקשה אי כך כוונת התרצן ליישב למ"ד הילך חייב ואי לאו דנקט רשב"א הואיל והודה ולא נקט אף וכו' א"כ לק"מ נהי דמ"מ שפיר קאמר הכ"נ מסתברא מ"מ מאי פריך אח"כ לר"ח אי הכי קשיא לר"ח הא פשיטא דלר"ח י"ל כדקא ס"ד לעיל והי' רוצה ליישב כן אי לאו דתני הואיל א"כ עכשיו בהא לא קשיא פשיטא שיש לומר כנ"ל ובע"כ דאין כוונת התוס' להערמה דהשתא לא סליק אדעתי' הא כלל אלא לקמן רק קושיות תוס' דמאי ירויח סוף סוף יתחייב שבועה וע"ז תרצו דבזה נראה יותר נאמן ושפיר הקשה מהר"ם דבלא"ה ירויח סלע אחד ושפיר איכא מיגו כיון דלא אסיק אדעתי' מהערמה אבל לפמ"ש מקודם דלר"ע לעולם שתים פטור בלא"ה לק"מ כנ"ל:

(לא) אך אתה הזכרתני כו' פטור ואפי' משבועת היסת. עש"ך דכתב דחייב היסת דלא כתב הרמב"ן אלא משום דהודאה קדמה לתביעה א"כ היסת דחייב אף דהודאה קדמה ה"ה הכא ובתומים תמה דהא בשני כיסין קשורין ג"כ חזר טענותו אח"כ לברי ואפ"ה פטור מהיסת משום דמשיב אבידה הוא א"כ ה"ה כאן ואין דבריו נכונים כלל דכוונת הש"ך הוא כך דהא ודאי דהך טעמא דהודאה קדמה לתביעה לאו משום משיב אבידה נגעו בהו דהא לעיל בטענו חיטין וקדם והודה בשעוריי לא הוי משיב אבידה כלל וחייב היסת ואפ"ה פטור משבועת התורה א"כ קשה על הרמב"ן מה לו ליתן טעם דהודאה קדמה הא בלא"ה פטור ואפי' מהיסת ומשיב אבידה ובע"כ צ"ל דס"ל לרמב"ן דע"כ ל"א משיב אבידה אפי' חזר טענתו לטענת ברי אלא במציאה דמ"מ אי לא הי' מודה לו שמצא ל"ה יודע כלום ומנ"מ שחזר טענותי לברי סוף סוף משיב אבידה הוא אבל במנה לך שזה עכשיו נזכר אף מהלואה ואין זה משיב אבידה כי אולי גם מעצמו הי' נזכר גם הוא לא ידע כלל שהוא א"י מהלואה הילכך נתן טעם משום דהודאה קדמה לתביעה דבהא אפי' לאו משיב אבידה פטור וא"כ יפה כתב הש"ך דמ"מ היסת חייב דבזה לא בעינן שיקדם תביעה להודאה וע"כ לא כתב הרמב"ן שם קודם דפטור מהיסת אלא שגם עכשיו טוען שמא על הפרעון ואין נשבעין אפי' היסת על טענת שמא אבל בטוען ברי על הלואה ופרעון רק דמקודם ל"ה זוכר דאין זה משיב אבידה וגם לא בעינן שתקדים תביעה להודאה למה