תפארת יעקב חושן משפט חלק ב צא

לאשמעינן דבר שבמידה דממנורה לא שמעינן וכיון דהשתא לאו בחוליות דוקא מיירי כיון דסיפא לאו בחוליות מיירי ושפיר קמש"ל איזור משום דבר שבמידה אבל בסיפא לא תני איזור בחוליות דתני חדא וה"ה לאידך ודו"ק ולפ"ז שפיר כתבו התוס' דלפי מה דמשני במנורה של חוליות גם לפי המסקנא אתי שפיר דנקט איזור ברישא משום דבר שבמידה לאשמעינן דאפי' בחוליות פטור הרי דבסיפא דלא צריך לא קתני א"כ מוכח דבר שבמידה מאיזור ושפיר מייתי בית זה מלא ונקט שפיר זה הכלל ודו"ק ולפ"ז אתי שפיר דברי הרמב"ם שהביא ג"כ דלפי האמת תני חדא וה"ה לאידך [וזה שסיים כל כיוצא בזה] ואפשר לכוין דבר זה בה"ה ואין כוונתו דבחוליות לא משתמעי משום שלא נאמרו בפי' דא"כ גבי מנורה מנא ידעינן וע"כ דבהכרח ידעינן א"כ גם איזור כן אלא כך כוונתו כיון דלא נאמר בפי' א"כ כדמוקמת סיפא בחוליות ע"כ רישא נמי א"כ ליכא למימר תני חדא וה"ה לאידך דתקשי רישא וע"כ דלא משתמעי חדא מדאידך אבל בהך תי' דיכול לגוררה יש היכר מפורש דברישא גדולה וקטנה דל"ש גרירה ודו"ק:

ובהך מיושב ג"כ מה דקשה לכאו' שם בסוגי' דמעיקרא פריך מ"ש מנורה גדולה וקטנה דמה שטענו לא הודה בת עשר ובת חמש נמי משמע דבלא"ה ל"ה מקשה בסיפא גופא הא משל"ה הוא א"כ קשה כדמשני בחוליות ע"כ רישא בחוליות כמ"ש התוס' א"כ ע"כ דפטור משום דבר שבמידה א"כ בלא"ה לא קשיא מידי דרישא פטור משום דבר שבמידה ואין כאן קושי' אסיפא ולפי הנ"ל ניחא דודאי פשיטא לי' בל"ה דמשל"ה לו פטור ומ"מ לא פריך אסיפא גופא דמצי לא קמא בגוונא דל"ה משל"ה לו רק כיון דקתני רישא מנורה גדולה וקטנה פטור והיינו מה שטענו לא הודה א"כ ע"כ דסיפא נמי דאי סיפא לאו בהכי ממילא רישא נמי לאו בהכי דהא לא מיתני בפי' בברייתא חוליות וע"ז משני דתרווייהו בחוליות ופי' הכא דכולה מתני' דמנורה בחוליות מיירי והשתא ע"כ פטור אחר יש ברישא והיינו דבר שבמדה ובזה שפיר נשתנה רישא מסיפא דקתני בפי' עשר וחמש דהיינו מדה אבל בחוליות תרווייהו מיירי ודו"ק:

סעיף כח. אין הודאה בשטר חשובה הודאה להתחייב שבועה מן התורה על הכפירה כיצד תבעו מנה חמשים בשטר ונ' בעל פה לא מיבעיא אם הודה בחמשים שבעל פה וכפר בחמשים שבשטר שאין כאן שבועה כלל אלא משלם חמשים שהודה ושל השטר שכפר ישבע בעל השטר ויטול אלא אפילו אם הודה בנ' שבשטר וכפר בחמשים שבעל פה אינו נשבע שבועת התורה (כח) דשטר הוי כמו קרקע כיון שהוא על שעבוד קרקעות וכשם שאין נשבעין על (כפירת) שעבוד קרקעות כך אין הודאתן מחייבה שבועה במה דברים אמורים בשטר שהוא יכול לקיימו אבל אם אינו יכול לקיימו הרי הוא כהודאה על פה ונשבע על הכפירה שעמה ואין צריך לומר למלוה בשטר וטוען שטר היה לי ואבד והודה הלוה ששטר עשה לו וכפר במקצת או שהודה בכל השטר אלא שאומר שקצתו פרוע שנשבע שבועת התורה כשאר מודה מקצת:

(כח) דשטר הוי כמו קרקע. עסמ"ע ס"ק כ"א דאפי' אין לו קרקע כלל הוי השטר כקרקע ודייק כן מדכתב הטור אחר שהזכיר דעת התוס' דאפי' במלוה ע"פ ליכא שבועה אם יש לו קרקע דהוציא עליו כתב ידו לא חשיב כשטר כיון שאינו טורף ממשועבדים יקשה במנ"פ אי יש לו קרקע אפי' מלוה ע"פ אינו נשבע ואי אין לו קרקע אפי' שטר נשבע ומזה דייק הסמ"ע דבשטר אפי' לית לי' קרקע כלל נשבע והש"ך השיגו דהטור מיירי דבנ"ח לית לי' רק משועבדים ובזה בשטר נשבע אבל מלוה ע"פ וכתב יד לא ובתומים השיג ע"ז דא"כ מנ"ל לטור דרמב"ן חולק על התוס' דהא יש לומר דהוא מיירי ג"כ ביש לו משועבדים ולא בנ"ח וע"ז כתב באבד או שאינו מקויים נשבע דאז גם משועבדים ליכא ובנ"ח לית לי' דאי אית לי' מודה שאינו נשבע מכח בנ"ח וע"ז כתב הוא ליישב בדרך אחר. ולענ"ד דבריו צ"ע ואין מובנים לי כלל כי מה שהשיג על הש"ך פשיטא דלפי' הסמ"ע קשה טפי דילמא מיירי הרמב"ן דלית לי' קרקע כלל לא משועבדי ולא בנ"ח ומ"מ אילו הי' השטר בתוקפו הי' נשבע ועכשיו שאינו מקויים או שאבד נשבע כיון דלית לי' קרקע כלל. גם מ"ש דהטור דייק דהתוס' חולקין על שטר שאבד או אינו מקויים מדלא תרצו על הך קושיא מכח חסרין אמונה כמו שתי' הרמב"ן והא ליתא דאכתי יש לומר דהתוס' מודה לרמב"ן בעיקר הדין רק ה"מ בקרקע שמכר אבל בנ"ח שיש לו עכשיו בשעת הודאה פשיטא שאם ימכרם יגבה מלקוחות למ"ד ש"ד דהא עכשיו אין סהדי דהודה דחייב לו א"כ הוצרכו התוס' ליישב בלית לי' קרקע כלל ומנ"ל דהתוס' חולקין על הרמב"ן גם עיקר דבריו אינם מחוורין דמ"ש מה שא"י לגבות מלקוחות מכח שהלוקח מכחישו או שא"י לגבות מכח תקנת חכמים לאחר הפקעה ומה שסייע לדבריו מהירושלמי פ"ב דכתובות וכתב לחלק בין סלעין סתם בין נמחק דבזה עיקרו של שטר אינו אלא שנים משא"כ בנמחק עיקרו אפשר שהי' באמת שלשה רק מכח הכחשה והוי ש"ק:

ודבריו תמוהין ואדרבא מוכח איפכא דכיון דכתב הרא"ש דלכך ל"ה ממין הטענה דהודאה בקרקע וכפירה במטלטלין והשתא אם נאמר כיון שישנו בכלל השטר אף שישנו יכול לגבות מכח מה שאינם מאמינים אותו הוי כקרקע א"כ כפירה נמי הוי בקרקע כיון דנמחק הסכום וזה תובע שהי' כתוב בו חמש וא"כ הוי שיעבוד קרקע א"כ כשזה כופר הרי כופר בש"ק ועוד לפי שיטתו מאי ראי' מביא מהרא"ש דפשיטא דיש לומר דמודה הרא"ש כיון שאינו יכול לגבות מלקוחות לא מיחשב ש"ק רק כוונת הרא"ש דסלע השלישי שהוא מודה הוי ש"ק באותן קרקעות שיש לו עכשיו בנ"ח ובשלמא במלוה ע"פ או בסלעים סתם כיון דיכול למוכרם ל"ה ש"ק אבל כאן דמודה דהי' כתוב בו שלש א"כ נהי דאין נאמן לחוב לאחרים בהודאתו היינו בנכסים שמכר אבל בנכסים שיש לו עכשיו פשיטא שהוא נאמן לומר שזה השטר כשר וב"ד כותבין לו עפ"י הודאתו שטר מעכשיו וגובה מנכסים שמכר אחר הודאה א"כ הוי ש"ק אמנם בזה יקשה מה שהקשינו דאכתי גם סלע רביעי וחמישי הוי ש"ק מטעם זה וכפירה נמי בקרקע [אך אמנם בעיקר דברי הירושלמי נראה דודאי כפי' זה ובירושלמי שלפנינו לא גרסינן כלל מין הטענה ופשוט דהכוונה דכפירה והודאה בקרקע והדבר מוכרח דאי הגירסא כמו שהביא הרא"ש יקשה באמת למה לי הך טעמא תיפ"ל דאין נשבעין על ש"ק ואפי' הוי מין טענה ועוד דהא הוי טענו חיטין ושעורין ובאחד מהן הודה וברור דלא גרסינן כלל בירושלמי מין הטענה והכוונה פשוט דכיון דנמחק הוי הכל ש"ק מכאן ואילך באותן נכסים שיש לו עכשיו בנ"ח] גם מה שדחה פי' הרא"ה בירושלמי דהוי מיגו ממ"מ לכו"ה כיון דאין השטר מסייעו בנמחק לק"מ דפשיטא כיון שנמחק השטר ולא חשש לבוא לבי"ד להעמיד עליו עדים או לכתוב לו שטר אחר קודם שלא יהא ניכר צורתו מורה באמת שלא הי' אלא שנים לכך לא חשש שימחק הסכום וכן פי' הרב בעל קרבן העדה ובאמת בירושלמי לא משמע כן והעיקר כמ"ש בכוונת הירושלמי דמעכשיו הוי ש"ק וזהו בנמחק דוקא ודו"ק גם עיקר דבריו בפי' דברי הטור המעיין בטור יראה בהדיא שהעתיק דעת תוס' להורות דבאמת אפי' עכשיו לאחר הפקעה לא משכחת להשבועה רק במחל ולית לי' קרקע וזהו היפיך מדעת התומים ודו"ק: