תפארת יעקב חושן משפט חלק ב צ

מיירי שנאבדו ומה שהק' הש"ך דבפירות ג"כ הוי להו לומר שנאבדו לק"מ דפשיטא דיותר נוח לומר בבית מלא פירות שנרקבו משנאמר שנאבדו משא"כ במעות דל"ש הרקבה וטפי שייך שנאבדו ומ"ש הש"ך דאי נאבדו הוי משאיל"מ לק"מ שהרי דיקדק בעל גי"ת וכתב ואח"כ נמצא שמה שהניח אינו בעין שנאבד בפשיעה א"כ בשעת הודאה לא הזכיר דבר שבמידה שהרי אפשר לעמוד עליו רק אח"כ נמצא שנאבדו ואי אפשר מ"מ ליכא שבועה וכן כתב הש"ך עצמו לעיל סי' ע"ב סקמ"ח שאף שאח"כ לא הי' אלא פרוטה א"כ בשעה שהודה לא הודה אלא פרוטה מ"מ כיון שבשעת הודאה הי' אפשר שיש שם יותר ל"ה הודאה וה"נ כיון שלא הי' ידוע בשעת הודאה שנאבדו פשיטא דלא הוי הודאה ומה שלא ביאר המחבר בפי' גבי מעות היינו משום דלעיל פטור קתני לא חש לפרושי כיון שהדרן אמת אבל כאן דנקט חייב ביאר שהרקיבו דאל"כ אינו חייב ופשוט:

סעיף כח. תבעו מנורה גדולה והודה לו בקטנה פטור אבל תבעו מנורה בת עשרה ליטרין והודה לו בשל חמשה ליטרין חייב (כו) ואם תבעו מנורה של פרקים הרי זה חייב בכל ענין:

סעיף כו. תבעו אזור גדול והודה לו בקטן פטור ואם תבעו אזור של פרקים חייב:

(כו) ואם תבעו מנורה לא פרקים חייב בכל ענין. דין זה צל"ע כי הרמב"ם לא הזכירו והיינו שאם תבעו גדולה וקטנה פשיטא דפטור דהא לאו דבר שבמידה הוא ואי בבת עשר ובת חמש אפי' בלי חוליות חייב דקיימ"ל כמסקנא שאני מנורה הואיל ויכול לגוררה ובב"י כתב דהרמב"ם לא הזכירו דנלמד מהדינים הנזכרים והוא תמוה כנ"ל גם לשון הטור ומחבר מורה באמת דבכל ענין חייב אפי' בגדולה וקטנה והא בודאי ליתא דהא בעינן דבר שבמידה וצ"ל כך דודאי עיקר כוונת הטור ומחבר כאן להשמיענו דין דבר שבמידה דבהכי איירי כאן בסעיפים אלו ולפ"ז ברישא שכתב מנורה גדולה וקטנה פטור היינו אפי' בגדולה וקטנה בעובי' מ"מ כל שלא טענו מידה פטור אף שיכול לגוררה ואח"כ כתב בטענו בת עשר ובת חמש דהיינו מידה חייב אך בזה דוקא בטענו בעובי' דאי בגדלות וקטנות כמו ברישא מה בכך דהוי דבר שבמידה אכתי מה שטענו לא הודה לו כיון שאינו יכול לגוררה וע"כ שטענו בעובי' ולזה לא הזכיר הטור בסיפא גדולה וקטנה אף דהוי דבר שבמידה וע"ז סיים ואם תבעו מנורה של פרקים חייב בכל ענין היינו אפי' תבעו מידה בקטנות וגדלות חייב וזה ברור ודברי הטור והרמב"ם עולין כאחד ולזה נתכוון הב"י ודו"ק:

עוד אפשר לומר בכוונת הטור ומחבר שהזכירו דין מנורה של פרקים דקשיא להו בהא דפריך גמרא מ"ש גדולה וקטנה דמשל"ה בת עשר וחמש נמי וקשה מנא לן דגדולה וקטנה טעמא משום מה שטענו לא הודה לו דילמא טעמא משום דבר שבמידה דבהכי איירי ברייתא דסיים זה הכלל לאתויי בית זה מלא וצ"ל דידע דמנורה גדולה וקטנה לאו משום דבר שבמידה נגעו בה דע"כ בשטענו מידה דאל"כ מה תביעה והודאה שייך כאן הא אינו ידוע אי גדולה שבגדולה או קטנה שבקטנות ומה הוא תובע ומה הוא מודה ובע"כ שתבעו מידה והטעם משום טענו חיטין וע"ז פריך מ"ש אם הם מחולקין בגדלות וקטנו' הוי טענו חיטין ובת עשר וחמש לא וע"ז משני הכא במנורה של חוליות ודייק לומר הכא דסיפא לבד בהכי מתוקמא ולא רישא דאי רישא בחוליות כיון שטענו מידה למה יפטר וע"כ דרישא בלי חוליות והוי טענו חיטין אבל תרווייהו בטענו מידה ופריך אזור נמי ומשני שאני מנורה אבל רישא בגדולה וקטנה ל"ש גרירה ולפ"ז רישא וסיפא בטענו מידה רק ההפרש ביניהם לתי' בתרא רישא בטענו בקומה וסיפא בטענו בעובי' ולתירוץ קמא רישא בלי חוליות וסיפא בחוליות ולזה נקטי הטור ומחבר תרווייהו רישא בגדולה וקטנה פי' שזה טענו מידה בגדלות וזה משיב מידה בקטנות אבל בלי חוליות וסיפא נמי בלי חוליות רק שטענו מידה בעובי' דיכול לגוררה לזה אמר שאם טענו של פרקים חייב בכל ענין אף אם טענו מידה בגדלות וקטנות והיינו שלא נדחה תי' זה בגמרא רק מכח קושיא דאיזור אבל הדין אמת אבל הרמב"ם סובר כדברי התוס' שם בד"ה לאו [וכמו שיתבאר לפנינו בס"ד] דלמאי דמשני במנורה של חוליות רישא נמי בחוליות ומ"מ פטור משום דבר שבמידה ולזה יתפרשו דברי הרמב"ם ההפרש בין רישא לסיפא במידה וא"כ מאי יימר ואם תבעו של פרקים דברישא דמיירי בלי מידה אף בפרקים פטור וסיפא דמיירי במידה אף בלי פרקים חייב כיון שיכול לגוררה כנ"ל אבל לדינא לא חולק הטור על הרמב"ם כלל ועוד יתבאר בס"ק שאח"ז דהרמב"ם מפרש בהכרח כפי' התוס' שם:

סעיף כז. (כז) תבעו יריעה של עשר מדות והודה לו בשל חמש חייב:

(כז) תבעו יריעה בת עשר אמות. דין זה כתבו הרמב"ם פ"ג מטוען וכתב ה"ה דסובר הרמב"ם דלפי המסקנא תני חדא וה"ה לאידך ומעיקרא בחוליות ליכא למימר ה"ה לאיזור משום דחוליות לא מיתני בפירוש בברייתא עכ"ד וביאור דבריו נראה דאף שפירש"י דבאיזור ל"ש שחתך שראשי' ניכרין ומה"ט נקט הרמב"ם יריעה מ"מ תיקשי אמאי לא תני בסיפא יריעה לזה קאמר דתני חדא וה"ה לאידך אבל עיקר דבריו אינם מובנים לי כלל דפשיטא דגם להך אוקימתא דחוליות יש לומר תני חדא וה"ה לאידך כיון דידעינן חוליות בהכרח מכח קושיא רישא לסיפא ומה שנראה עיקר בכוונת דברי הרמב"ם [ואולי גם כוונת ה"ה כך כמו שיתבאר] והוא דיש להבין בתוס' שם בד"ה לאו שהקשו מנ"ל דילמא לאתויי בית סתם דאכתי לא תני פטורא ברישא דטעמא משום משל"ה לו הוא. תו הקשו מה זה הכלל דנקט הא ברישא לאו משום דבר שבמידה היא וכתבו דלמאי דמוקי לה במנורה של חוליות ניחא דרישא נמי בחוליות וטעמא משום דבר שבמידה ואתי שפיר נמי זה הכלל ומוכח נמי שפיר דבית זה אתי לאתויי עכ"ל בקיצור לשון:

ואשתומם על המראה כי נראה מדברי התוס' דלפי האמת דמסיק שאני מנורה הדרא קושיא לדוכתא דרישא לאו במנורה שיכול לגררה מיירי דקתני גדולה וקטנה כמ"ש מהרש"א א"כ כל דברי התוס' אך למותר כיון דנדחה תי' זה בגמרא מכח קושיא דאיזור ומנפ"מ אי להך תי' ניחא או לאו גם מה שהאריכו דהשתא נמי ניחא זה הכלל דהא פשיטא דלא ניחא כלל כיון דהך תי' לא קאי בגמרא וכך הו"ל להביא זה בקושיא דלהך אוקימתא ניחא אבל לפי האמת קשה וצ"ע לכאו':

ומה שנראה עיקר בכוונת התוס' הוא כך דודאי פשיטא דאמאי דמקשה א"ה איזור נמי הוי מצי לישנוי' תני חדא וה"ה לאידך כמ"ש ה"ה אך קשה הא ברישא נמי תרתי קתני פטורה דמנורה ופטורה דאיזור וליכא למימר רישא תני תרתי לאשמעינן דבר שבמידה דאי ממנורה הו"א משום משל"ה לו דוקא אבל בלא"ה חייב קמש"ל איזור דפטור משום דבר שבמידה וזה ידעינן מיתורא הא ליתא דבלא"ה ידעינן דבר שבמידה כיון דמוקי סיפא בחוליות וחוליות לא מתני בפי' בברייתא רק אנן הוא דמוקמי' בהכי א"כ פשיטא דגם רישא בחוליות שהרי לא נאמר ברישא שום הפרש שנאמר דהא לאו בחוליות בשלמא לענין מידה מבואר החילוק אבל לא לענין חוליות כיון דמוקמית סיפא בחוליות רישא נמי וע"כ דפטור משום דבר שבמידה ומכל מקום קתני איזור א"כ בסיפא נמי ניתני וע"ז משני שאני מנורה הואיל ויכול לגוררה אבל ברישא ל"ש גרירה ולפ"ז שפיר לא קשיא באיזור דתני חדא וה"ה לאידך ואי קשיא רישא למה נקיט איזור לאו קושיא היא דבא