תפארת יעקב חושן משפט חלק ב פט

בדינר והשני טוען כור חטים יש לי בידך וזה הודה במקצת וכפר לו בשאר אם הודאתו של שני שוה כמו שהודה הראשון (כג) פטור משבועה דאורייתא דהא הילך הוא אבל אם הודאתו יותר מהודאת הראשון (אז גם הוא) חייב שבועה דאורייתא כיון שלא אמר ליה בשעה שתבעו לא היו דברים מעולם שהרי יש לך משלי כנגדו ובשבילו אני רוצה לתפסו אלא הודה לו בדרך הודאה גמורה מודה מקצת הוא:

סעיף כב. מי שתבעוהו מנה והודה בחמשים וכשבא לישבע טען איני רוצה לישבע אלא אשלם כל המנה וישבע לי שיש לו בידי מנה וזה אומר לא אשבע עד שיפרעני תחלה הדין עם התובע שזה צריך לישבע שבועת התורה או ישלם אך אם ירצה יחרים סתם על מי שטוען עליו דבר שאינו כן ומשלם ואחר שישלם יוכל להשביעו היסת אם נטל ממנו ממון שלא כדין:

(כג) פטור משבועה וכו'. פי' הסמ"ע דוקא השני אבל הראשון לעולם חייב שבועה שבשעה שהודה עדיין ל"ה הילך שעדיין לא הודה חבירו על תביעתו וכן פי' הב"ח וביאורים ואין דבריהם מובנים ופשיטא דהראשון לעולם פטור משבועה דמה בכך שלא הודה חבירו סוף סוף הוא נאמן במה שבידו ולא הודה כלום שהרי אדרבא הוא תובע יותר ואם לא יאמין במה שיכפור חבירו אבל עכ"פ יפטר ממה שהודה הוא ומי שתובע חבירו מנה והוא מודה בחמשים רק שיש לו בידו כנגדם וחבירו כופר פשיטא שאינו חייב שבועה דהוי כו"ה גמור וליכא למימר דמיירי שתבעו השני לאחר כדי דיבור מהודאתו הילכך אמרי' כיון שמעיקרא הודה דרך הודאה גמורה ולא אמר אני תופסם על מה שיש לי בידך שוב א"נ לומר יש לי בידך וכמ"ש המחבר בהודאת השני הא ליתא דא"כ לא משכחת לה שישבע השני שהר"ז הודה שאין לו בידו כלום ובע"כ דהא ליתא כיון דחזינן דתבע אח"כ בודאי הודאתו הי' בזה האופן שיש לו בידו כנגדו וא"כ לא הודה כלום ועוד דאי כך כוונת המחבר הי' לו לאשמעינן הך דינא בראשון מה דאשמעינן בשני ואדרבא הוי רבותא טפי לכן נראה ברור דהראשון לעולם פטור משבועה כמו שבארנו ובספרים שלנו מוקף שלשה תיבות א"ז ג"ם הו"א וברור שזה המקיף כוון להנ"ל אבל לא ידעתי אל מי מהקדושים והנכון אתו ודו"ק:

סעיף כג. אין מודה מקצת חייב עד שיטענו דבר שבמדה ובמשקל ובמנין ויודה לו דבר שבמדה ובמשקל ובמנין כיצד אמר ליה עשרה דינרין או כור תבואה או שני ליטראות משי יש לי בידך והלה משיבו אין לך בידי אלא דינר או אתך או ליטרא אבל אמר ליה כים מצא מעות יש לי בידך וזה משיבו אין לך בידי אלא ג' דינרים (כד) או שתבעו מאה דינרים וזה אומר אין לך בידי אלא צרור שמסרת לי ואיני יודע כמה הם כי לא מניתים ומה שהנחת אתה נוטל פטור משבועה דאורייתא:

(כד) או שתבעו מאה דינרים וז"א אין לך בידי אלא צרור וכו'. הטעם דבעינן שיטעננו דבר שבמדה ובמשקל ובמנין ויודה דבר שבמדה ואין להקשות הא במתני' נקיט ז"א בית מלא וז"א מה שהנחת אתה נוטל פטור ש"מ שאילו הי' טענו עד הזיז אף שזה משיב מה שהנחת אתה נוטל חייב ואם נאמר דבית זה מלא ידוע הוא שפיר יש לומר דמתני' בהכי מיירי ואפ"ה לא מהני כיון שזה אינו משיב דבר שבמדה אבל המחבר עצמו כתב בסעי' שאח"ז דבית זה מלא נמי לאו דבר שבמדה הוא והיינו כמ"ש התוס' דמלא אף חסר קצת מיקרי מלא א"כ מוכח ממתני' דטעמא דלא טענו מידה הא טענו מידה חייב ואפי' זה משיב מה שהנחת אתה נוטל וצ"ל כך דודאי במתני' גופא קשה דמסיפא מוכח דתרתי בעינן דקתני ז"א עד הזיז וז"א עד החלון חייב א"כ תיקשי הא אף אם ישיב מה שהנחת אתה נוטל סגי כיון שזה טענו מידה ממש וצ"ל כך דברישא עיקר כוונת התנא לאשמעינן כיצד הוא שלא טענו מידה ובא לבאר מצד התובע ומצד הנתבע לזה ביאר שהתובע יאמר בית מלא ומצד הנתבע שיאמר מה שהנחת אתה נוטל ופעמים שהוא פטור מצד התובע ופעמים שהוא פטור מצד הנתבע ופי' זה הוכרחו הטור ומחבר מכח סיפא כנ"ל אמנם בתוס' ד"ה אלא לא משמע כן דהם הקשו לרבא דחולק אאביי דבית זה מלא לא מהני דהא ידוע הוא ותרצו חדא דמלא לאו ידוע דחסר מעט מיקרי מלא א"נ דבעינן שיזכור בהודאה מידה ומזה מבואר דבחד מהנך סגי או דמלא לאו ידוע הוא או דבעינן בהודאה מידה וזה היפך דברי הטור ומחבר דכתבו דתרתי בעינן ואמת כי בחידושי אמרתי בכוונת התוס' כך דודאי קשה בתוס' שם קו' מהרש"א על תי' שני ובתי' ראשון קשה למה לי עד החלון בסיפא כיון דקאמר עד הזיז בודאי ידוע ובהודאה לא בעינן מידה לס"ד בתירוץ ראשון וצ"ל דכוונתם כך דבתי' ראשון באו ליישב ב' הקושיות דהך קושיא דליתני בסיפא בית זה מלא לא קשה דמלא אף דחסר קצת מיקרי מלא ואינו יודע הסיכסוך שביניהם א"כ אף אם יודה זה בדבר שבמדה ממש דהיינו עד החלון ג"כ פטור משבועה מכח שאינה דבר שבמידה מהכפירה שביניהם ומטעם זה ג"כ לא קשיא בסיפא למה לי עד החלון כיון דאמר עד הזיז שפיר מהני אף מה שהנחת אתה נוטל דהא גופא קמש"ל בסיפא ז"א עד הזיז ולא סגי בבית זה מלא אף שזה אומר עד החלון כיון שמצד הסיכסוך ביניהם אינו דבר שבמידה ועל זה תי' עוד אי נמי דא"צ לומר דעד הזיז באמת מהני מה שהנחת אתה נוטל רק דקמש"ל דלא מהני בית זה מלא כיון שאינו דבר שבמידה בכפירה שביניהם אלא דעד הזיז גופא לא מהני דבעינן שיזכור בהודאתו מידה ולפ"ז בין שטענו מידה והודה באינו מידה בין שטענו בית מלא והודה במידה לא מהני לתי' שני משא"כ בתי' ראשון כנ"ל ולפ"ז דברי הטור ומחבר הם כתי' שני של התוס' ודו"ק אך אמנם עדיין לא נח דעתי בזה כי לשון התוס' שם בד"ה לאו משמע דפשיטא להו דבעינן בהודאה מידה בלי ספק כלל גם לשון רבא מורה ע"ז בפי' דקאמר עד שיטעיננו ועד שיודה וכו' לכן נראה עיקר כגירסת הסמ"ע בתוס' דבעינן שיזכור בתביעתו דבר שבמידה והענין הוא כך דודאי פשיטא להו דבעינן בהודאה מידה ובתביעה מידה רק דבקושיא משמע להו דבית זה מלא מידה הוא טענו וע"ז תרצו חדא דזה לא הוי דבר שבמידה כיון שאינו ידוע מה ביניהם ותי' שני דבעינן שיזכור בפי' בתביעתו מידה ובית מלא אף דידוע הוא לאו כאומר מידה דמי ובאורים ותומים הקשה על הסמ"ע ורצה להגיה בתוס' ונעלם ממנו כי גירסת הסמ"ע הוא כנ"ל ואין צורך להגהתו ודו"ק:

סעיף כד. אמר ליה בית מלא פירות יש לי בידך וזה אומר אין לך בידי אלא עשרה כורין או שטענו עשרה כורין וזה משיבו איני יודע כמה הם כי לא מדדתים ומה שהנחת אתה נוטל פטור אפילו תבעו בית זה מלא פירות אבל תבעו בית זה שהיו בו פירות עד הזיז מסרתי לך והלה משיבו לא היו אלא עד החלון חייב וכגון (כה) שהרקיבו בפשיעתו שחייב לשלם דאם לא כן הוה ליה הילך ופטור:

(כה) שהרקיבו בפשיעתו. נראה לי עיקר בזה כמ"ש בעל גי"ת שער ז' חלק ב' דלעיל במעות