תפארת יעקב חושן משפט חלק ב פח

דתם מגופו ומועד מעלי' לכך הוי שני מינים אבל הלואה ופקדון שוין הן וע"ז תמה הש"ך דבעל התרומות הבין דהראי' ממציעתא אבל באמת הראי' מסיפא בנזקין שנים ומזיקין שנים א"כ הוא מודה לו באותו שור שתובע שז"א גדול הזיק הגדול משיב גדול הזיק הקטן וכן להיפוך ומ"מ הוי כטענו חיטין לפי שהחיוב בא מצד אחר א"כ ה"ה הלואה ופקדון ועי' תומים שכתב ליישבו לפמ"ש הרא"ש דבין חיטין ושעורין לא טעי אינשי משא"כ בהלואה ופקדון וע"ז תמה הש"ך דהא בניזקין נמי נימא דטעה וע"ז כתב הוא דה"מ בתם ומועד אבל בגדול וקטן דניכר בגופם ל"א דטעה ומזה דייק בעל התרומות דהראי' הוא מרישא דתם ומועד דיש לומר דטעה אבל מקטן וגדול בלא"ה לא קשיא דאין לומר דטעה ועל תם ומועד שפיר מתרץ דזה מגופו וזה מעלי' ודבריו תמוהין מאד דמ"מ תיקשי מסיפא בניזקין שנים ואחד תם ואחד מועד דנהי דמצד גדול וקטן הניזקין יש היכר בגופם מ"מ מצד המזיקין אין היכר מי נגח למי כיון דאחד תם ואחד מועד א"כ פשיטא די"ל דטעה כמו בהלואה ופקדון וגם תי' בעל התרומות לא שייך דהא מודה לו באותו שור כיון שתובע שניהם כמו שהק' הש"ך אך באמת על בעל התרומות בלא"ה לק"מ מה שהק' הש"ך דאכתי תיקשי מניזקין שנים שמודה לו באותו שור שתובע והוא דכבר נתבאר לעיל מדברי נ"י סוף המניח דודאי אף שאילו הי' תובע אותו נזק מעלי' לחוד והוא מודה לו בנזק מן העלי' רק שנגח שור אחר פשיטא דל"ד באמת לחיטין ושעורין כמ"ש הנ"י שם בד"ה ובבא דאמר וכו' ונראה פשוט דבהא אפי' אי נימא דהלואה ופקדון ב' מינים הן מ"מ מועד במועד חד מינא הוא ממש כיון שמודה לו באותו מועד עצמו רק שנגח שור אחר רק סיפא דניזקין שנים חשבינן שעל מה שזה תובע מועד הזיק משיב הוא תם הזיק ועל מה שזה תובע תם הזיק משיב הוא מועד הזיק ולכך הוי תרווייהו כטענו חטין וכן כתב הנ"י בסוף דבריו להדיא והטעם דאזלינן בתר עיקר החיוב שהחיוב בא מצד שור המזיק נתחייב בעליו לשלם א"כ זה תבעו שורך הזיקני ואתה חייב וזה משיב לא שור זה רק אחר א"כ לפ"ז פשיטא דמניזקין שנים ג"כ לק"מ דמבבא ראשונה פשיטא דלק"מ כיון שאנו מחשבין שעל כל שור שהוא תובע משיב אחר א"כ הא פשיטא דגופים מחולקין הם טפי מתם ומועד דאילו מועד כולל התם בשיעבוד משא"כ כששניהם תמין ואנו מחשבין טענותיהם בחילוף א"כ זה תובע גוף זה וזה מודה גוף אחר ממש משא"כ מלוה ופקדון זה תובע שיעבוד על איש זה וזה משיב שיש לו שיעבוד עליו במנה ומהאי טעמא לא הקשה בעל התרומות מעיקרא מרישא אחד גדול וקטן דמהתם פשיטא דלק"מ דשני תמין גופים מחולקין בודאי רק מתם ומועד קשיא לי' דבהא ס"ד דדמי טפי להלואה ופקדון כיון שהוא כולל בתביעתו התם וע"ז מחלק בעל התרומות דתם ומועד ל"ד ג"כ דמ"מ הוא תובע שיעבוד על הבעלים וזה משיב שיעבוד על השור משא"כ הלואה ופקדון ולפ"ז מסיפא מנזיקין שנים ג"כ לק"מ דמרישא דסיפא הרי שני תמין גופ"ם מחולקין וסיפא דסיפא הרי. תם ומועד ומועד בתם גופים מחולקין משא"כ הלואה ופקדון וז"ב ולק"מ:

ומה שהק' הש"ך על הרא"ש דבנזקין נמי נימא דטעי לפעד"נ דלק"מ והוא דעד כאן לא כתב הרא"ש אלא במלוה ופקדון שאין הפרש בין זה לזה בענין התביעה דבין כך ובין כך נתחייב לו סך זה ומה לי משום הלואה או פקדון לכך עבידי אינשי דטעי ולא דייקי לזכור מאיזהו צד הוא חייב סך זה רק כל שהוא זוכר הסכום די לו אבל כאן דעצם הסכום תלוי בענין הנגיחה א"כ פשיטא באדם זוכר בעצם הסכום כמה חבירו חייב לו ולא שייך לומר דשכח וטעה וז"ב [וגם החילוק בענין השמירה יש ג"כ בתם ומועד ודו"ק]:

ועי' עוד בתומים מה שכ' ליישב באומד מועד ומודה בתם ויש עדים דפסקי רמב"ם ומחבר שישבע וקשה הא הוי הילך ותי' דמיירי דעדים ראו שאחד הזיק ולא באו רק אחר הודאה א"כ בשעת הודאה ל"ה הילך מכח מודה בקנס ודבריו תמוהין דא"א דמעיקרא ל"ה מיחשב הילך מכח מודה בקנס א"כ פשיטא דמעיקרא לא הי' איוב שבועה כלל מהאי טעמא גופא דהא כו"ה גמור הוא שמודה בקנס וא"כ עיקר הודאה והשבועה בשעה שבאו העדים וע"כ אז הוי הילך ואם נאמר דאיגלאי מילתא למפרע דהי' הודאה א"כ גם בהילך יש לומר כן לכן דבריו צ"ע והעיקר כמ"ש הש"ך דדבר הצריך שומא ל"ה הילך וכן נראה דעת רש"י כפי מה שבארנו כוונתו בסקי"ב ע"ש:

סעיף כ. (כב) תבעו בחוב אביו והודה לו בחוב עצמו פורע חוב עצמו שהודה בו ונשבע היסת על חוב אביו אם טענו ודאי שהוא יודע שאביו חייב לו:

(כב) תבעו בחוב אביו. עש"ך דמיירי שתבעו ודאי שיודע שאביו חייב לו דאל"כ אף שהוא מין אחר כיון שלא הי' לו להשיב שיודע יכול לומר משטה כמו מועד גדול ומועד קטן ובאמת לפי מה שבארנו לעיל דעיקר הקושיא בגמרא לפי שאנו מחשבין מועד בתם ותם במועד כמ"ש הנ"י להדיא א"כ פשיטא דאין מזה ראי' ובפרט שכל דבריו סובב והולך על פי שי' הרמ"ה וא"כ לפי מה שבארנו בכל המקומות שאין דבריו מובנים בזה א"כ פשיטא שכל שהוא מין אחד אינו יכול לטעון משטה ועיקר קושית הגמרא לפי שי' הרמ"ה היינו דלרב"נ הא בהא תליא [וכן מבואר לכאו' בש"ס כתובות בסוגי' דקנקנים דמוקי לרחב"א פלוגתייהו בטענו כדי שמן וזה כופר שמן ומודה קנקנים חמשה מר סובר יש בלשון זה קנקנים ומשתבע ע"י גילגול על השמן ומר סבר אין בלשונו קנקנים והוי טענו חיטין והודה בשעורין ולכאו' קשה למה לי' כל הך טעמא ליפלוג בקנקנים גופייהו כיון דגילגול כ"ע מודי אי הי' בלשונו קנקנים א"כ ליפליגו בקנקנים גופייהו למר יש בלשונו קנקנים וחייב בקנקנים ולמר אין בלשון זה קנקנים ופטור מקנקנים כשהודה בעשרה קנקנים למה לי' לאפלוגי בגוונא דאיכא שבועה מה דאין נפ"מ בזה וצ"ל דודאי לרב"נ הא בהא תליא ושפיר מדייק פטור השעורין מפטור השבועה וכמ"ש מהר"י כ"ץ שהבאתי לעיל סקי"ב אבל לרחב"א דס"ל טענו חיטין ושעורין והודה באחד מהן פטור משבועה אף שחייב במה שטענו ש"מ דלא תליא הא בהא א"כ לדידי' קשה מנא לי' דרבנן פטרי משעורין וע"כ דבאמת לדעתו לכ"ע חייב שעורין א"כ שפיר לא מצי לאשכוחי פלוגתייהו רק בגילגול שבועה וכשהודה בחמשה קנקנים ודו"ק] וא"כ לפ"ז מודה הרמ"ה שכל שתבעו בב"ד והודה על מה שתבעו א"י לחזור בו וכ"ש לטעם המחבר משום הודאה א"כ כשהודה במינו פשיטא דלא חשיב הודאה דאל"כ אפי' טענו ודאי ופטור ומ"ש המחבר בסוף אם טענו ודאי קאי על השבועה שאם לא טענו ודאי ליכא שבועה ואמת שדעת הש"ך בסי' פ"א דאפי' למ"ד משום הודאה מודה דיכול לטעון משטה כהרמ"ה וא"כ לפי דעתו דלהרמ"ה אפי' במין אחד כל שלא הי' להשיב שיודע יכיל לטעון משטה א"כ ה"ה לשי' הסוברים משום הודאה אבל באמת פשיטא דהרא"ש לא ס"ל האי טעמא כלל דאל"כ לדידי' נמי תיקשי מאי פריך לרב"נ דילמא טעמא משום משטה משא"כ במתני' ל"ש וע"כ דלא סבר משטה כלל ובפרט לפמ"ש דגם הרמ"ה מודה במין אחד הילכך העיקר דאפי' לא טענו ודאי חייב בחוב עצמו אבל שבועה על חוב אביו אינו חייב אלא כשטענו ודאי שיודע שאביו חייב לו כמו שסיים המחבר כן נראה לי ברור:

סעיף כא. ב' בעלי דינים שכל א' תובע לחבירו ואין תביעתו של זה כתביעתו של זה אלא אחד אומר מנה הלויתיך וזה מודה לו