תפארת יעקב חושן משפט חלק ב פז

(טור) חייב שבועת התורה שהרי טענו הכדים והשמן:

הג"ה. אבל אם אמר לו י' כדי שמן יש לי בידך לא טענו אלא הכדים ואם הודה לו בשמן לא הוי ממין הטענה (טור):

(כ) מלא עשר כדים שמן. בגמרא כתובות ק"ח הטוען את חבירו כדי שמן וכו' מקשה בגמרא ש"מ לרבנן וכו' ומשני רבא מלא עשר כדים שמן כ"ע מודים דשמן טען ולא קנקנים עשרה כדים מלאים שמן שמן וקנקנים טען עשרה כדים שמן סתם פליגי וקיימא לן כאדמון והן הן דברי המחבר כאן והקשו בתוס' שם דמאי קושיא לימא ר"נ כאדמון דכוותי' קיימא לן וחכמים באמת פליגי ותי' דמתחילה דלא ידע תי' רבא קשיא לי' הא דנקט כדי שמן ולא חיטין ושעורין בפשיטות וא"כ ע"כ כדקא ס"ד דרב שימי בר אשי דברימון בקליפתו פליגו וא"כ אף מאדמון קשה ואח"כ דידע תי' רבא לא ניחא בהא ומקשי לרחב"א ואפ"ה משני רשב"א דכרימון בקליפתו והקשה מהרש"א מאי דוחקי' דתוס' לומר דרב אשי משני מה דהגמרא לא ניחא לי' הא יש לומר דהמקשה לא ניחא לי' דפליגי ברימון ורשב"א מסיק דלא פליגי כלל ברימון רק כ"ע מודי דכרימון בקליפתו דמי אלא דפליגי אי יש בלשון הזה לשין קנקנים וחכ"א דאין בלשון הזה לשון קנקנים ול"ה כרימון ממילא אבל אי יש בלשון הזה וכו' לכ"ע הוי כרימון ותי' דמדלא הזכיר רשב"א בדבריו דאין בלשון הזה לשון קנקנים מבואר דכוונתו דברימון פליגי ע"כ ואין דבריו נכונים כלל וכמדומה לי שלא ירד לסוף כוונת התוס' והוא דלפירושו קשה ל"ל לרשב"א באמת לישני' מה דהמקשה גופא משו"ה מקשה ולא ניחא לי' דפליגי בכרימון הו"ל לישני' באמת דכ"ע דכרימון דמי וביש בלשון הזה לשון קנקנים פליגי כמו לר"נ אמר שמואל ולמה נאדו משינוי' דרבא ולישני' מה דהמקשה לא ניחא לי' ומשו"ה מקשה לכן נראה ברור דמעולם לא עלה על דעת התוס' לומר דמהאי טעמא לא ניחא למקשה לומר דכרימון בקליפתו דמי משום דלא משמע לי' דפליגו בהא והא ליתא דאי יש סברא דדמי לרימון פשיטא דודאי יש לומר סברא להיפוך דלא דמי לרימון ופליגי וכך כוונת התוס' דבס"ד הוצרך לומר דיש סברא לומר דדמי לרימון דא"כ ליתני חיטין ושעורין אבל אחר כך דידע מתי' רבא שוב לא משמע לי' דיש שום סברא לומר דדמי לרימון והיינו כמו דמקשה באמת על תי' רשב"א שמן מינטר רימון לא מינטר וקושי' זו הוא דאין שום סברא לומר דאיכא מאן דאמר דדמי לרימון ואהא כתבו התוס' דאפ"ה משני רשב"א דדמי לרימון וכן מבואר בלשון התוס' בהדיא ולחנם נדחק מהרש"א ולק"מ ואמת דלפמ"ש במהרש"א בספרים שלנו תיבת לא וז"ל ויש ליישב דאי לכ"ע הוי כטענו רימון בקליפתו לא הי' לן למימר נמי דאין בלשון הזה לשון קנקנים ולפ"ז יהי' פירושו כך דהא בהא תליא דאי נימא דאין שייכות לשמן וקנקנים א"כ שפיר יש לומר אין בלשון הזה לשון קנקנים אבל אי הוי כרימון בקליפתו בודאי יש לנו לומר כשתבעו כדי שמן דגם קנקנים קטעין לי' [דשמן בלי קנקנים לא מינטר] ולפ"ז לא קשה עלי' מה שהקשינו לעיל אך מ"מ אין צורך לזה לפי מה שבארנו כוונת התוס':

אמנם בעיקר קושית התוס' נראה דאי משום הא לא אירי' ואין צורך לומר דהמקשה ס"ד דלאדמון ג"כ פטור שהרי אמר ש"מ לרבנן אלא נראה דהקושיא הוא דפשיטא דר"נ אמר שמואל ל"א למילתי' כתנאי דא"כ הול"ל הלכה כי האי תנא וע"כ דמילתא דפשיטא אליבא דכ"ע נקט וא"כ קשה הא מכאן מוכח דרבנן פליגי ואי דחולק וסובר כאדמון הול"ל הלכה כאדמון אך דברי התוס' מוכרחין מטעם אחר דלכאו' יש לתמוה דמקשי אח"כ לרחב"א וא"כ קשה הא יש לומר כרבנן ולא פליגו כלל בלשון קנקנים רק בטענו חיטין ושעורין וע"כ דהקושיא או משום דהלכה כאדמון או משום דכתנאי ודאי לא אמר למילתי' [וצ"ע הא דדייק טעמא דאין כו' הא בלא"ה תיקשי לרחב"א לפי הנ"ל] א"כ מעיקרא נמי מחי קושיא לר"נ אמר שמואל דוקא הא לרחב"א קשה וע"כ דמעיקרא ס"ד דפליגו ברימון א"כ לרחב"א לק"מ קו' לרנא"ש ונראה שזו הוא ג"כ כוונת התוס' דלא סגי להו לפרש דהקושיא דרנא"ש ודאי לא אמר כתנאי דא"כ אכתי תיקשי דהו"ל להקשות לרחב"א ג"כ וע"כ דאליבא דכ"ע דוקא פריך השתא וע"ז הוצרכו לתרץ דבס"ד ברימון פליגו ודו"ק:

ולענין מ"ש הש"ך סקל"ז והשיג על המחבר אף שמה שהקשה לק"מ דלדידי' נמי תיקשי מ"ש דנקט מעיקרא מלא עשר כדים ואח"כ עשרה כדים מלאים ומזה מבואר כדעת המחבר אבל מ"מ אי גרסינן בבורך דבריו נכונים דלא משמע כלל שתובע הכדים לכן נלפע"ד עיקר דאיתא להא ואיתא להא דרבא קמש"ל תרווייהו ובכל חדא מנייהו סגי או דאמר מלא או דאמר בבורך ולא הוצרך לבאר דממילא שמעינן לה כיון דבמאי דפליגו לא נקט לא מלא ולא בבורך ש"מ דבכל חדא מנייהו סגי גם מדנקט עשרה כדים שמן מלאים כ"ע לא פליגו דתרווייהו טען ולא נקט בפשיטות מלא לחוד או בבורך לחוד ומזה מבואר דכל חדא מנייהו מורה לשון שמן לחוד כנ"ל ברור ועש"ך סקל"ז שהביא קושית תוס' דמאי פריך אי הכי מ"ט דאדמון הא ר"ג סבר הכי [אף גם דרב"נ דראה דברי אדמון סובר באמת דחייב] ועי' מה שתי' לפי גירסתו הואיל והודה במין הטענה אבל לפי הגירסא שלפנינו הואיל והודה במקצת הטענה לא תי' כלום גם תי' התוס' דחוק ויותר הי' לו לתרץ בפשיטות דאי נימא דטעמא דאדמון כר"ג א"כ תיקשי הילכתא אהילכתא דקימ"ל כל מקום שאמר ר"ג הלכה כאדמון הלכה. כמותו וקיימ"ל כרבנן דטענו חטין והודה בשעורין פטור וצ"ל הא דלא תירצו התוס' כן משום דודאי לפי האמת דפליגו בלשון קנקנים הוי האי כללה דהלכה כאדמון אבל לא אי נימא דפליגו בטענו חיטין באמת אין הלכה כוותי' א"כ השתא נמי לא תרצו כלום ודו"ק. ומה שנראה בישוב קושי' זו בפשיטות והוא דפשיטא דליכא למימר דמה שתי' ר' יהודא אמר רב בשטענו מודה כוונתי דפליגו בטענו חיטין והודה שעורין דהא ליתא דא"כ למה לי כדי שמן הו"ל ליפלוגי בטענו חיטין כדאיתא במשנה בשבועות ואי לאשמעינן דטענו מדה לא טענו קנקנים א"כ למה נקט תו הפלוגתא בשבועות בטענו חיטין דהא מיד בדסמיך לי' נקט הך פלוגתא ור"ג כאדמון ס"ל רק דתי' ר"י אמר רב הוא דהכא ל"ד לחיטין ושעורין והודה באחד מהן דכיון דטענו מדה והיינו מלא עשר כדים שמן או בבורך לפי' הש"ך אין בלשונו לשון קנקנים ואדמון פליג דיש בלשונו לשון קנקנים וחייב וע"ז פריך מ"ט דאדמון דסובר דיש בלשונו קנקנים דכיון דטענו מדה והיינו מלא עשר כדים או בבורך מ"ט דס"ל דעדיין יש בלשונו קנקנים והיינו דקאמר רבא דכ"ע או אמר מלא או בבורך אין בלשונו קנקנים והכא לאו באומר מדה רק סתם ובזה פליגו אם יש בלשונו קנקנים ודו"ק ועי' מ"ש ש"ך סקל"ח מה שתמה על הב"ח דהא בהדיא קתני והודה בקנקנים ודבריו תמוהין דפשיטא דמה דמחלק הב"מ בין כדים לכדים זהו לא נזכר במשנה כלל רק רבא קאמר דבהא כ"ע מודים ובמתני' בכדים שהוא מוכרח פליגו כמבואר להדיא בב"ח וא"כ אין צורך להגיה כלל במשנה:

סעיף יט. מנה לי בידך הלואה לא היו דברים מעולם ולא לויתי ממך אבל חמשים דינרים יש לך בידי (כא) פקדון וכיוצא הרי זה מודה מקצת וישבע שבועת התורה (והוא הדין שאלה ושכירות) (בית יוסף בשם הרמב"ן):

(כא) פקדון. זה מה שנחלקו הראב"ד והרמב"ם וראיותיהם כתוב באורך בבעל התרומות והראי' העיקרית שלהם הוא שהביא הרמב"ן מסוגי' דסוף המניח דתם ומועד חשבינן לחטין ושעורין וכתב בעל התרומות ליישב דהתם שאני