תפארת יעקב חושן משפט חלק ב עח

מוכח כדעת מהרש"ל והנה לכאו' פירושו מוכרח בתוס' מהא דאמרינן פרק השואל הא מני ר"י ופריך והא אכתי הילך הוא וא"כ תיקשי מאי הילך יש כאן כיון שפטור משעורין אפי' לר"ג ומזה מבואר דכוונת התוס' כמהרש"ל וא"כ שפיר פריך הא בשעת הודאה הוי הילך אך קשה לי ע"ז שהרי בהך דהמחליף פרה בחמור דומה ממש למתני' דהמחילה או ההודאה בהכרח הוא שידוע שלא נגח אלא אחד א"כ ה"נ הרי ידוע שלא לקח אלא אחד אף גם דעיקר הטעם מה שהמחילה אח"כ הוא מכח קו' הרא"ש דיש לך אדם שיש לו על חבירו כמה תביעות וזה ל"ש אלא בטענו חיטין אבל בלקח מקח מחבירו מה לו לעבדו של זה בביתו של זה ולמה לא יתבע כל המקח שלקח א"כ פשיטא כשאומר גדול לקחתי דמודה בלא לקח קטן תדע דאל"כ תיקשי לי' להרא"ש גופא שפירש באותו יום ובאותו שעה יקשה מאי פריך התם בסוגי' דהמחליף שא"ה שלא טענו שעה ידועה וע"כ דעד כאן לא הוצרך הרא"ש להך שעה ידועה אלא בטענו חיטין מכח קושיתו דאין אדם מוחל שאר תביעות א"ל תבע אלא אחת משא"כ בהך דהמחליף בלא"ה כשעה הידועה דמי כמו במתני' וליכא למימר דקושיות הרא"ש הוא כך בוודאי לא הקשה הרא"ש אלא דבלא טענו שעה ידועה ל"ש לפטרו אף מדמי שעורין אבל משבועה מודה הרא"ש דפטור אפי' לא טענו שעה ידועה ושפיר פריך התם דקתני ישבע ולמה ישבע דאפי' בלי שעה ידועה פטור משבועה (ובהכי ניחא דלא פריך התם לרב"נ כמו בסוגי' דהכא דהתם משבועה בלי רב"נ קשה) הא ודאי ליתא דאי כך כוונת הרא"ש תיקשי לי' קושיות תוס' מנ"ל לרב"נ דרבנן פטרי משעורין דליכא למימר כמו שתרצו התוס' דר"ג ג"כ פיטר דהא לדידי' באותו יום ואותו שעה המחילה הוא מיד א"כ אין כאן שבועה כלל וע"כ דס"ל כתי' ראשון בתוס' דהא בהא תליא א"כ לק"מ דהתם כיון שלא טענו שעה ידועה חייב שעורין ושבועה וע"כ כמ"ש דהך דהמחליף כטענו שעה ידועה דמי והשתא אי ס"ד דכוונת התוס' כיון דהמחילה הוא אח"כ כשהמחילה מיד לר"ג ג"כ פטור משעורין ושבועה א"כ מאי משני בהמחליף הא מני ר"ג הוא הא התם המחילה מיד ומודה ר"ג דפטור משעורין ושבועה ובתומים כתב דלהרא"ש ג"כ אפי' בשעה ידועה ל"ה הודאה אלא אח"כ והא ודאי ליתא דאם כדבריו עדיין לא תי' הרא"ש כלום על קושייתו דמדלא תבע אלא אחת לא מחל על כולם גם אי נימא דבאותו יום ג"כ ההודאה אח"כ למה לי באותו יום תיפ"ל דההודאה אח"כ כמ"ש מהרש"ל ואי משום דאף אח"כ לא משמע לי' הודאה א"כ מה הועיל בשעה ידועה דתיהוי הודאה אח"כ וברור שלא עלה זה על דעת הרא"ש וכן מבואר בכלל דברי הרא"ש מראש ועד סוף ומה שהביאו ראי' ממ"ש הרא"ש ונפטור בשבועה לר"ג לאו היא ראי' כלל ותמהני הלא דברי הרא"ש פשוט ומבואר דהביא ראי' דלדמי חיטין אינו יכול לתופסו שהרי אין לו עליהם שום חיוב דאפי' לר"ג אין לו אלא חיוב שבועה והאיך יעלה על הדעת במי שיהא לו על חבירו תביעה שנתחייב לו לישבע יוכל לתפוס בעדים וכ"ש לרבנן אין לו אפי' שבועה א"כ פשיטא שאינו יכול לתפוס ושעורין א"י לתפוס שהרי הודה בהם ובזה לא הזכיר ר"ג דלר"ג באמת חייב לדעת הרא"ש ובזה נמי לא קשיא מה שהקשה הא ליכא שבועה כיון שתפס והוי הילך ולפי הנ"ל לק"מ דאין כוונתו דהרא"ש דבכאן נפטר בשבועה כשתפס רק כיון שכך הדין בדמי חיטין לר"ג ופטור בשבועה ולרבנן אפי' בלי שבועה א"כ האיך מועיל תפיסה על תביעתו זה וז"ב בכוונת הרא"ש ולפ"ז הדרא קו' זו לדוכתא על התוס' הנ"ל דמאי משני הא מני ר"ג דהתם לר"ג ליכא שבועה ולא תשלומין לשיטת התוס' הנ"ל כיון שהמחילה מיד ודו"ק:

ויותר הי' נראה לכאו' לומר בכוונת הרא"ש כך דוודאי מודה הרא"ש דהך דהשואל לאו כטענו שעה ידועה דמי רק דס"ל בעיקר קו' תוס' דמנ"ל לרב"נ דרבנן פטרי משעורין דילמא בשבועה פליגי ובזה ס"ל להרא"ש ליישב לפי דרכו כך דודאי הך מתני' דהתם לא מיירי כלל בטענו שעה ידועה הילכך לכ"ע חייב שעורין ופליגי בשבועה אי בעינן מין הטענה ורב"נ דמיירי בפטור השעורין מיירי בטענו שעה ידועה ובזה לכ"ע פטור משעורין ומשבועה ג"כ דהוי כו"ה ולפ"ז הך סוגי' דהתם שפיר פריך אי בלא טענו שעה ידועה למה ישבע נהי דחייב שעורין שבועה יפטר מכח גזה"כ ואי בטענו שעה ידועה אף שעורין יפטור ומשני כר"ג והיינו בלא טענו שעה ידועה וחייב שעורין ושבועה ולרבנן חייב שעורין ופטור משבועה וכן משמע קצת מלשון הרא"ש שכתב ודחי לי' אי מהתם הו"א דחייב אפי' טעון באותו זמן כי היכי דחייב בלא טענו באותו זמן. הרי דמשמע דמפרש משנה דשבועות בלא טענו שעה ידועה ופטור מדמי חיטין וחייב בדמי שעורין וס"ד דאפי' בטענו שעה ידועה כן הדין קמש"ל רב"נ דבשעה ידועה פטיר לגמרי וזה הי' נראה לכאו' נכון בדברי התוס' ג"כ והוא דכך שיעור דבריהם עכ"ל דרב"נ לכ"ע פיטר מדמי שעורין ובשבועה הוא דפליגי אי בעינן ממין הטענה וכוונתם כך דוודאי בפטור השעורין ליכא פלוגתא כלל והיכי דפטור משעורין פטור לכ"ע והיכי דחייב בשעורין חייב לכ"ע רק בשבועה פליגי דלרבנן אפי' בגוונא דחייב בשעורין פטור משבועה דגזה"כ הוא דבעינן שבועה ממין הטענה ולר"ג לא בעי' שבועה מין הטענה והיכי דחייב שעורין חייב שבועה ג"כ ודברי הרא"ש ותוס' עולין כאחד והשתא פשיטא דלא קשיא מהך דהשואל כלל אך אמנם כל זה לא נראה לי דלענ"ד ברור דהך דהשואל כטענו שעה ידועה דמי כמ"ש אף גם אולי הי' דעת הרא"ש דאפי' בלא טענו שעה ידועה פטור משבועה לא אישתמט הטור ומחבר שהביאו דעת הרא"ש אבל בלא"ה וודאי חייב דמ"מ פטור משבועה דהא הכא בשבועה ג"כ איירינן וברור דדעת הרא"ש כדעת שאר המחברים שהבאתי לעיל דהא בהא תליא כתי' ראשון בתוס' וכדעת הרמב"ם פ"ט מהנ"ו אף גם אולי הי' מקום לדבר זה בתוס' סוף פרק המניח מ"מ קשה להעמיד דבר זה בתוס' שבועות דשם כתבו בלשון זה דאף דמיפטר מדמי שעורין אפי' לר"ג אפ"ה חשיב לי' הודאה עכ"ל ובזה קשה לכוון פי' הנ"ל:

לכן נראה לפענ"ד דרך אחרת בכוונת התוס' ומתוך דברי הרב הנמוק"י ז"ל למדתו' וז"ל סוף פ' המניח הו"א פטור מדמי חיטין וכו' דכיון דדמי הוי שעורין דמודה לי' נתבע איתנהו בכל הנהו דמי חיטין דקא תבע לי' תובע הוי לי' כמאן דתבע לי' כור דמי חיטין וקא מודה לי' בכור דמי שעורין דמה לי הן ומה לי דמיהן קמש"ל דל"ד דהתם איכא הודאה ממין הטענה גופא וחייב כמודה במקצת הטענה אבל השתא אינו ממין הטענה כלל ופטור לגמרי עכ"ל הנ"י:

והשתא ניחא דשני מינים יש בטענו חיטין והודה בשעורין האחד הוא שנאמר מדלא טענו שעורין מחל אותם והיינו שאי אפשר שנאמר שישלם שעורים שהודה וישבע על כור חיטין במילואו כמו שתבעו דכיון דתבעו כור חיטין פשיטא שגילה דעתו שאין דעתו לתבוע רק כור חיטין ובזה המין אין צורך ליתן טעם לפי שאין הודאה ממין הטענה שאפי' הי' תובעו דמי כור חיטין והודה בדמי כור שעורין ג"כ אין הדין שישבע על דמי חיטין כמו שתבע ומשלם דמי שעורים שהודה דסוף סוף הודה שאין לו אצלו אלא סך שתבע אמנם המין השני היא שלא נאמר דהוי כמאן דתבע לי' דמי כור חיטין והודה בדמי שעורין דסוף סוף דעתו ערך שווי כור חיטין א"כ מנכין מין החיטין דמי שעורין שהודה וישבע על השאר ובזה הטעם לפי שאין הודאה ממין הטענה וכמ"ש הנ"י הנ"ל ופטור לגמרי וזהו כוונת תוס' דבס"ד בקושיא הוי ס"ל דר"ג חולק גם על מין הראשון דלית לי' האי סברא כלל דהודה ומחל ויהי' דעת ר"ג שישלם שעורין שהודה וישבע על כור חיטין וע"ז הקשו לוקמא כר"ג וע"ז תרצו שאין הדבר כן דוודאי מודה ר"ג במין הראשון דסברא הוא שפטור לפי שהודה ומחל אמנם המחלוקת הוא במין השני דר"ג סובר דלא