תפארת יעקב חושן משפט חלק ב עו

דוקא אם הנתבע משיב מילי דכדי אמרתי לך אבל אם עומד בדבריו חייב בשעורים וזהו דלא כרמ"א כאן ותמהו המחברים דהא הרא"ש סתר דעת הרמ"ה דלא תליא כלל אי עומד בדבריו או חוזר דאל"כ לא קשיא ממתני' והאיך נחלק לדעת הרא"ש בין חוזר או לא. והנה הש"ך פי' דבריו דהרא"ש לא ס"ל הודאה ממילא מחילה הוא הילכך אם יודע בעצמו שחייב לו נהי דבי"ד אין יכולין להוציא מידו דכבר הודה מ"מ כיון דלא מחל והוא יודע בעצמו שחייב לו גזלן הוא אם אינו משלם. אלה הם דבריו ובתומים תמה עליו דמה נפשך אי אמרי' דלא מחל למה לא יוציאו ממנו כיון שעומד בדבריו תו קשה דרבינו ירוחם מדמה הך כמו לרמ"ה בעומד בדבריו. והא לרמ"ה כופין בב"ד ולפעד"נ דמשום הא לא אירי' דודאי בלא"ה יש לתמוה לפי' הש"ך כיון דאין כופין בב"ד למה הוצרך רבינו ירוחם לומר מילי דכדי אמרתי לך הא הכל תלוי בלבו שאם יודע בעצמו שהוא חייב גזלן הוא ואם לאו פטור ולאיזהו צורך קאמר מילי דכדי אמרתי לך וצ"ל דכוונת הש"ך דוודאי בעומד בדבריו ואומר שהוא חייב שעורין ב"ד כופין לשלם לו כמו לשי' הרמ"ה רק באומר מילי דכדי בזה כתב הש"ך דאף דהרא"ש לא ס"ל משטה מ"מ כיון שזה הודה שאינו חייב לו יכול לחזור בו ואין בי"ד יכולין לכופו לשלם אבל אם הוא עצמו יודע שהוא חייב ומה שאומר מילי דכדי הוא שקר גזלן הוא דכיון דבאמת חייב לא נפטר מכח הודאתו של זה כיון דהודאה לאו מחילה הוא ולפ"ז לק"מ קושית התומים אך אמנם עדיין אין דעתי נוחה בפי' זה דא"כ מה זה שהקשה הרא"ש על הרמ"ה דהא פשיטא שיש לומר דהרמ"ה מודה לטעם הודאה רק דקשיא לי' בעומד בדבריו מה בכך דמודה הוא יודע בעצמו שחייב והוא מודה ועומד בהו דאתי לפנינו וע"ז נתן הרמ"ה טעם שיכול לחזור מהודאתו אף גם דלפי זה יקשה על הרא"ש ג"כ מתני' דילמא בעומד בדבריו וברור דלהרא"ש אין שום חילוק אי חוזר או לא:

גם מה שהאריך בתומים בישוב דברי רבינו ירוחם עד ודו"ק כי חריף הוא צע"ג לענ"ד כמו שאבאר ראשית דבריו דמ"ש במתני' אפי' בעומד פטור דכיון דעדים נפסלו בהודאת לוה והרי הוא מודה בקנס (והנה לכאו' אין הבנה לדברים אילו דהאיך שייך קנס במה שלא הי' שום נגיחה כלל רק הוא התחייב עצמו אע"פ שלא נגח כמ"ש קודם א"כ מה קנס שייך בזה וצ"ל דכוונתו הוא יכול לומר באמת קטן נגח והוא שהודה שקר הודה והר"ז קנס) צ"ע דאילו הי' כופר בסלע לקה הי' מחויב לשלם הגדול ודמי ממש לדלעיל סי' ע"ט בעדים אומרים לוה ופרע והוא אומר לא לויתי שאנו מקבלין היוצא מדבריו לחובתו ואין אנו מקבלין לזכותו כיון שהעדים מכחישין ואף כאן הניזק והמזיק שניהם מודים שהקטן לא נגח והעדים מעידין אחד נגח ואין יודעין איזהו והניזק אומר גדול נגח א"כ פשיטא שמה שהמזיק אומר שלא נגח שום שור אינו נאמן מחמת העדים ואי נימא קטן נגח הלא שניהם הודו דקטן לא ואדרבא גרע טפי מהתם דהתם עדים יש לזכותו ג"כ שהרי מעידין פרע ומ"מ אינו נאמן כ"ש כאן. שאין עדים לזכותו כלל רק שהי' יכול לומר דהוי קנס דאי בעי אמר א"י ובאמת גם זה אינו כיון שהי' שם באמת שהרי טוען ברי איך יאמר א"י משום היזק ואם נאמר אחד נגח הרי מחויב בקטן ואין כאן מודה בקנס ודו"ק. גם מ"ש ליישב אליבא דמ"ד ממונא עד וקשה תרתי למה לי והוא תמוה נהי דמיגו דהעזה לממון אמרי' מ"מ חדא הא כבר בארנו לעיל דכאן אילו הי' מכחיש הי' מחויב בגדול כדלעיל סי' ע"ט אף גם דבלא"ה כבר מבואר בתשו' הרא"ש כלל ס"ח והובא לעיל בדיני מיגו דמיגו להכחיש עדים פסולין ל"א וכ"ש כאן שהם באמת עדים כשרים והמזיק ג"כ לא הכחישם כלל א"כ הוא שיאמר שלא נגח שום שור הרי הוא מכחיש בבירור עדים כשרים ואפי' אי נימא דאם הי' טוען כן הי' פטור מ"מ מיגו פשיטא דל"א ועוד דמ"מ פשיטא שאין להקשות תרתי למה לי דפשיטא דעכ"פ רבותא טובא איכא בהאי מיגו לכן דבריו צ"ע ועוד דלפי דבריו אין הקושיא מהא דשקיל כדאמר מזיק והאיך קאמר הא לא יוכל כו' ודו"ק:

ומה שנראה בכוונת רבינו ירוחם פשוט ומבואר הוא רק דהרא"ש הקשה לשיטת רש"י דהא לא דמי הך דרבה ב"נ למתני' לכך מוקי לה באותו יום ובאותו שעה דומיא דמתני' אח"כ הביא שיטת הרמ"ה דטעמא דרבה ב"נ שיכול לומר משטה וע"ז הקשה הרא"ש עליו דהא במתני' לא שייך משטה לכך פי' הוא באותו יום ובאותו שעה דאז אין חילוק בין עומד בדבריו או חוזר ושפיר מקשה ממתני' ולפ"ז בלא טענו שעה ידועה להרא"ש חייב בשעורין והטעם דלא אמרי' דמחל דיש לך אדם שיש על חבירו כמה תביעות ואינו תובע אלא אחת ולפ"ז נראה ברור דהיינו דוקא אם עומד בהודאתו אז לא אמרי' דיפטור לפי שהמלוה הודה ומחל שיש לו כמה תביעות כנ"ל אבל פשיטא כיון דעכ"פ לא תבעו בשעורין עכשיו אם חוזר מהודאתו ואומר מילי בכדי פטור משעורין דסוף סוף לא תבעו עכשיו ויכול לחזור מהודאתו הרי שלא הקשה הרא"ש על גוף סברתו של הרמ"ה רק דלא ניחא לי' לפרש טעמא דר"נ משום משטה דזה ל"ש במשנה לכן מוקי לה באופן שיפטר אפי' בלא משטה אבל פשיטא בלא טענה שעה ידועה יכול לחזור בו כיון דעכ"פ לא תבעו כסברת הרמ"ה וזה נלפע"ד ברור לדעת הרא"ש והן הן דברי רבינו ירוחם דמתחילה הביא עיקר הדין דטענו חיטין והודה בשעורין והביא דעת הרמ"ה דהכל תלוי אי עומד בדבריו או חוזר. וחזר והביא דעת הרא"ש דמפרש באותו יום ובאותו שעה ומעיקרא מיירי בלא טענו שעה ידועה וע"ז כתב ולדבריו כמו כן אם עומד בדבריו חייב בשעורין והיינו כמו לשיטת הרמ"ה דמפרש משום משטה הכל תלוי בעומד בדבריו או חוזר כן הדין לשיטת הרא"ש דמפרש באותו יום ובאותו שעה אבל בלא"ה ל"א דהודה ומחל א"כ בלא טענו שעה ידועה דעתו שוה לדעת הרמ"ה דאם אמר מילי דכדי פטור משעורין ואם עומד בדבריו חייב משא"כ לשיטת רש"י ותוס' חולקין על הרמ"ה דאפי' לא טענו שעה ידועה ואפי' עומד בדבריו פטור משעורין אבל הרא"ש אינו חולק על הרמ"ה כלל רק בפי' מילתא דרב"נ לבד ונראה ג"כ דהרמ"ה מודה להרא"ש דבטענו שעה ידועה אפי' עומד בדבריו פטור רק דהוא מפרש בלא טענו שעה ידועה ובחוזר מדבריו והרא"ש מפרש להיפוך אבל לדינא אין כאן מחלוקת בין הרא"ש להרמ"ה כלל כן נלפע"ד ברור:

והנה לפי מה שביארנו שדברי התומים צ"ע בכוונתו בדברי הרבינו ירוחם חובה עלינו ליישב דברי התוס' סוף פרק המניח בד"ה מדסיפא מקושית התומים גם בלא"ה יש לתמוה הרבה בדברי התוס' הנ"ל וכן במהרש"א אבל באמת נלפענ"ד שדברי התוס' נכונים וברורים ולק"מ מכל הקו' כמו שיתבאר והנה כך הם דברי התוס' דהקשו אהא דקאמר במזיק ברי וניזק שמא בהא אמר סומכוס דאיצטריך לאשמעינן דלא דהא בסיפא נמי איירי בהכי ותרצו דבסיפא כיון דאיכא הודאה במקצת פליג סומכוס אפי' בהא והקשה בתומים ע"ז דהא בסוגי' דשאלה שכירה מבואר בניזק שמא ומזיק ברי מודה סומכוס אפי' במודה במקצת וכן בהשואל בסוגי' דהמחליף פרה בחמור והנה אי בעינא אמינא דבלא"ה לק"מ דפשיטא דאין כוונת התוס' לומר דכל היכא דאיכא הודאה במקצת פליג סומכוס אפי' בתובע שמא ונתבע ברי רק דוקא כאן שעכשיו נתחדש החיוב ואנו מסופקין בו א"כ אם יש ספק אם הי' שום חיוב מודה סומכוס בשמא וברי אבל אם הי' כאן חיוב ברור הרי יש כאן מקום הראוי להסתפק שהי' בגדול כמו בקטן לכך פליג ולא אלים לי' חזקת ממון של זה שהרי איתרע חזקתו עכשיו שבודאי נתחייב משא"כ בהך דהשואל זה שנתחייב בודאי הוא כבר נתחייב מקדמת דנא ואינו בדין שבשביל שנתחייב בזה יגרע כח חזקתו אף שהוא טוען ברי דסוף סוף חזקת ממון שלו בתקפה וחיוב זה אין שייכות לזה ודו"ק