תפארת יעקב חושן משפט חלק ב סד

הודה פרוטה שייך ג"כ חזקה אין אדם מעיז כי לא עשה בזה שום נייחא במה שהודה לו פרוטה על תביעתו דינר זהב. ונאמן במיגו דכו"ה כיון דלא שייך אין אדם מעיז דהשתא נמי מעיז קמש"ל דכל שהודה אפי' פחות שבממון על תביעה גדולה שוב אינו מעיז וחייב שבועה אך מי הכריחו לזה ולמה לא פי' בפשיטות כמו שכתב הר"ן דקמש"ל שהכל דין מטבע דסתמא שוה וע"כ דסובר באמת סתמא דוקא רק לרב בפי' שוה א"כ מאי קמש"ל וע"כ דקמש"ל דאף הקטנה יש בה כדי הודאה וזה ברור:

שנית מה שפירש בקושיא מברייתא הא סתמא שוה דהכוונה הא סתמא דתנן במתני' שוה הוא ולמה לא פירש בפשיטות דאברייתא גופא קתני דקתני דינר זהב זהוב חייב ש"מ דסתמא שוה וקמש"ל זהוב דבהא ס"ד דפטור כיון דטענו דוקא קמש"ל דמ"מ חייב מכח מין מטבע אחת אבל לפי מה שתרצו אליבא דשמואל דסתמא דינר זהב מטבעות תיקשי ברייתא דקתני בהדיא זהוב ולא קתני דינר זהב כמו במתני' ומזה מוכח דרש"י סובר סתמא דוקא אפי' לרב רק דמוקי מתני' בפי' שוה [והשתא לא תיקשי האיך יאמר בסתם שאם הי' כן הי' הדין בהיפוך כיון דכבר תני בדוקא ליטרא זהב בפי' ש"מ דכולה מתני' שוה קאמר] לכך הוצרך לפרש דהקושיא כך הא סתמא שוה היינו דמתני' דקתני סתמא מיירי בשוה והשתא לא תיקשי מברייתא מידי משא"כ לדידהו דסתמא דמתני' מטבעות למה לא קתני בברייתא מטבעות בסתמא אלא וודאי דאי הוי קתני סתמא הוי משמע בפי' שוה ובאמת רוצה ברייתא לאשמעינן אפי' מטבעות לכך קאמר זהוב משא"כ לדידהו כל סתמא בדוקא וסתמא דדינר זהב מטבעות למה נקט בברייתא זהוב ודו"ק ומכל זה מוכח דמה שהקשו הרמב"ן והרא"ש והר"ן והוא הקושיא החזקה שלהם דלרב נמי תיקשי לא קשיא רק לפי גירסתם אבל לפי גירסת רש"י בברייתא לק"מ כנ"ל ולפ"ז לפי מה שאבאר לקמן בס"ד בראיות ברורות דהעיקר התם כפירש"י ממילא לק"מ קושיית הרא"ש על פי' הנ"ל והרא"ש לפי גירסתם הקשה כן אך באמת יתבאר בסמוך בס"ד דבלא"ה לק"מ קו' הרא"ש הנ"ל מברייתא:

והנה הרמב"ם ז"ל כתב (בפ"ג מטוען דין ח') דינר זהב יש לי בידך פקדון לא הפקדת אצלי אלא דינר כסף מעה כסף הפקדתי אצלך לא הפקדת אצלי אלא פרוטה פטור עיי"ש וכתב ה"ה וז"ל זה מתבאר בסוגיא שם אליבא דשמואל שהטוען דינר זהב בסתמא דוקא קאמר ולא שוה עכ"ל. והנה יש להבין מה דעתי' דה"ה בכוונת הרמב"ם אי נימא כפי' הרא"ש הא ס"ל דהא בהא תליא וכיון דקיימא לן כרב קיימא לן סתמא שוה והאיך פסק סתמא דוקא ואי נימא דסובר כמ"ש הרמב"ן דפקדון דוקא לכ"ע ולזה דקדק וכתב פקדון א"כ תיקשי למה כתב ה"ה זה מתבאר בסוגיא אליבא דשמואל דהא אפי' לרב דוקא הוא להרמב"ן גם עיקר דברי הרמב"ן תמוהין לפענ"ד דא"כ למה לא משני בפשיטות דמר מוקי לה בפקדון ומר בהלואה ולמה לן לחדש פלוגתא חדשה בין סתם למפרש:

והי' נראה לכאו' דכוונתו למה שכתב הר"ן בשם הרשב"א ז"ל דלכ"ע סתמא דוקא ורב נמי מוקי לה בסתמא דוקא ואי קשיא האיך קתני במתני' שתי כסף פטור כיון דדוקא היא בלא"ה פטור משום דחסרה לה טענה משום סיפא נקיט לה והנה יש לתמוה דהא בגמרא מבואר בהדיא דלרב מוקי לה בשוה דאל"כ לא הוי מקשה מידי לרב וכן הקשה בספר גי"ת וצ"ל דהרשב"א לשיטתו שפי' פ"ק דקידושין גבי הענקה שכן דרך הש"ס דניחא לי' טפי לפרש דפליגי בדינא מה שבאמת אין צורך לזה ומהאי טעמא פסק התם כר"נ וכת"ק אף דבגמרא קאמר דהא בהא תליא ולת"ק לית לי' דר"נ וא"כ ה"נ בודאי יח לומר דלא פליגי כלל בזה כמו שכתב הרשב"א רק דהש"ס ניחא לי' טפי דפליגי בדינא וזהו כוונת ה"ה שכתב זה מתבאר בסוגיא אליבא דשמואל והיינו דבגמרא משוי לי' פלוגתא בזה ואין זה רק אליבא דשמואל אבל אנן סבירא לן דגם רב סובר כן ופליגי כמו שכתב הרשב"א ולכך פוסק הרמב"ם כן אלא שאני תמה ע"ז חדא איך כוונת הרשב"א ז"ל למה לי כל הטורח הזה לימא בפשיטות דלדידן מוקמינן בפי' שוה לרב רק הגמרא ניחא לי' לומר דפליגי בדינא והשתא לא קשיא קושי' הרא"ש מברייתא דודאי הגמרא מפרש דרב סובר סתם דוקא לכך מקשה לשמואל דוקא אבל לדידן דמוקמי' בפי' שוה גם לרב צ"ל כתי' ר"א שהרי גם לפי' הרשב"א צ"ל קושית הרא"ש ולמה לי' לדחוק דמשום סיפא נקט דבאמת גם סיפא הוי מצי לאשכוחי בהאי גוונא. גם עיקר סברתו תמוה דדיקא התם בהענקה דהשתא נמי פליגי בדרשא דקרא רק דפליגי בסברא שפיר יש לומר דהגמרא ניחא להו טפי למימר דפליגי בדינא מבסברא כמו שכתב הרשב"א שם אבל כאן השתא לא פליגי כלל והאיך נאמר דפליגי במה שאין צורך וע"כ דהא ליתא וא"כ מה נדע אשר לא ידעו גם לפי פירושו האיך יתפרש לרב דינר זהב דמתני' כיון דדוקא הוא וע"כ במטבעות והיינו כשמואל א"כ מאי קאמר תדע ומשני ר"א בשטענו מטבעות הא לרב ג"כ בהכי איירי באופן שלא נתברר לי דבריו ז"ל אם לא שנאמר דכוונתו דוודאי לרב גופא ליכא למימר הכי דאיהו סובר טענו שניהם פטור א"כ תקשי סיפא משא"כ לדידן דקיימא לן בהא כשמואל דטענו שניהם חייב יש לפרש כן אבל מה אעשה דבהדיא כתב הרשב"א ז"ל דרב לא פליג בהא אדשמואל דטענו חטין ושעורין חייב לכן דבריו צ"ע:

לכן נראה ברור בכוונת הרמב"ם ז"ל דסובר ג"כ כפי' הראשון שדחה הרא"ש דרב מוקי ג"כ בפי' שוה ומודה דסתמא דוקא (אך מ"ש מילתי' בפקדון ברור שכוון לדעת רש"י ז"ל שסובר דטענו מטבע והודה במטבע חייב אמנם היינו דוקא במלוה אבל בפקדון לא כמו שאבאר לקמן בס"ד בישוב קושיות התוס' על רש"י ז"ל ומ"ש ה"ה זה מתבאר בסוגי' אליבא דשמואל אף דלרב נמי הכי דינא יתבאר בסמוך ומתחילה ניישב קושית הרא"ש אשר מכח זה דחה פי' הראשון שהביא והוא דמאי פריך מברייתא הא לרב נמי תיקשי דמודה דסתמא שוה:

ולפעד"נ דלק"מ דוודאי בלא"ה יש להבין מה שהקשה הר"ן כמו דדייק לר"א דסובר כשמואל כן יש להוכיח מרב אשי דסובר כשמואל ומה שתי' הר"ן דמר"א דייק דלא ידע הקושיא על שמואל כבר תמה עליו בספר גי"ת דוודאי אינו רחוק שנאמר דר"א ידע הקושיא על שמואל ע"ש. תו יש להבין לפי פירושם האיך קאמר מי סברת שוה קתני דוקא קתני וזה הלשון מורה בביאור שאין הכוונה דפליגי למר סתמא שוה ולמר דוקא דהאיך שייך בזה שוה קתני דוקא קתני וזה מורה בביאור דעל המשנה פליגי במה איירי וזהו דלא כפי' הרא"ש והר"ן לכך נראה ברור דוודאי התרצן דמתרץ מילתא דרב ושמואל פשיטא שעיקר התירוץ שלו דלמר מתני' בדוקא ולמר בשוה ובזה יצא ידי חובתו מן הקושיות אליבא דתרווייהו אמנם הדרך אי בסתם או בשוה בזה פשיטא שיש לומר דפליגי ויש לומר דמודי רק מתני' בפי' ולזה אח"כ שהקשה לרב ממתני' לא פריך בפשיטות מסיפא דמאן לימא לן דרב סובר סתמא שוה רק דמוקי למתני' בפי' שוה ולזה הוצרך להקשות דעכ"פ כולה מתני' בחדא גוונא ויהי' איך שיהי' קשיא לרב ואהא משני דשא"ה דגלי ליטרא זהב דדוקא הוא (וה"ה בסתמא הוי דוקא רק בסתמא מצי לפרושי בפי' שוה לכך קאמר ליטרא) ואח"כ דמקשה מברייתא לא מצי להקשות לרב דפשיטא שיש לומר דרב סובר סתמא שוה לכך מקשה לשמואל לזה אתי רב אשי ופריך והיינו לאו משום דסובר כשמואל רק משום דקיימא לן הילכתא כשמואל בדינא ונהי דבהך פלוגתא דכפירת טענה קיימא לן כרב משום דתני ר' חייא לסייוע לרב אבל בהך דסתמא דוקא בזה לא מסייע ברייתא דפשיטא דאיכא לפרושי מתני' אפי' להך ברייתא דר"ח דסתמא דוקא רק דקשיא לי' מהך ברייתא וע"ז משני כל האומר דינר זהב כאומר דינר זהב זהוב וסתמא דוקא וכיון דלא תליא בכפירת טענה