תפארת יעקב חושן משפט חלק ב סג

חומץ יין שהודה וישבע על הנשאר ביין ועל הדרך שכתבתי לעיל סק"ב ומ"מ ברשב"ם לא משמע כן דמ"מ הי' לו לפרש נפקותא כשתבעו אחד מהן ואפשר דכוונתו לטעמא דמשטה והוא מודה דרך הודאה גמורה ולא השטאה דאז וודאי חייב שעורין או שיש עדים שחייב לו אחד והוא מודה בחומץ דודאי חייב חומץ כמו שהכריע הש"ך ומ"מ בעלמא בשני מינים אין כאן שבועה דגזירות הכתוב הוא דבעינן מין הטענה וע"ז הובא בשם רשב"ם דלענין שבועה הוי מין אחד ובזה מיושב ג"כ שהקשה בתומים דלמסקנא למקח וממכר שפיר הוי ב' מינים ולפי הנ"ל הא ליתא דלענין שבועה לא מיחשב ב' מינים אלא מה שהוא בתבעו ב' מינים אבל לא בחומץ שהרי מיין נעשה חומץ ודו"ק:

סעיף ח. לא תבעו כדבר מסויים אלא אמר לי' שוה מנה יש לי בידך (ו) מכל מה שיודה לו חשיב שפיר ממין הטענה שכל דבר הוא בכלל שוה אבל אם תבעו מנה מדבר מסויים והודה לו בשוה (חצי) מנה לא חשיב ממין הטענה:

(ו) מכל מה שהודה לו. ויש להסתפק בטענו שוה והודה במטבע אי מיחשב מין הטענה או לא וכמו שיתבאר והנה מדברי רש"י שבועות (דף ל"ט ע"ב) שפירש דהמקשה לשמואל ס"ד דמתני' מיירי שטענו שתי כסף שוה והלה משיב אין לך בידי אלא שוה פרוטה ולכאו' קשה הא אף אם הודה דוקא פרוטה חייב דטענו שוה והודה דוקא חייב אף גם דהכל מיותר והי' די באמרו דס"ד שוה שתי כסף ואז ישיב הנתבע מה שירצה לכן נראה דסובר רש"י דנהי דטענו שוה והודה דוקא חייב היינו דוקא בחפצים אבל מטבע טבוע לא וכן הדעת נוטה שכאשר יערוך האדם דבר בדבר לא ימלט שיהא הדבר המעריך יותר ידוע שומתו מהדבר הנערך ומטעם זה לא תמצא שיערוך אדם מטבע בשוה וא"כ כשטענו שוה אין מטבע בכלל וכשזה משיב דוקא מטבע אין זה מין טענה ולזה דקדק רש"י שזה משיב שוה פרוטה אך קשה לפי זה מ"ש הרמב"ן להוכיח דטענו דוקא והודה שוה חייב ממה דאמרינן דינר זהב זהוב אין לך בידי אלא דינר כסף פטור והא דינר כסף סתם שוה הוא וקתני פטור ולפי הנ"ל אין זו ראי' דשאני התם שזה טענו מטבע אין זה בכלל שוה אבל בעלמא דוקא בכלל שוה אך באמת בלא"ה דברי הרמב"ן תמוהין כמו שהקשה הרא"ש ולקמן אבאר דברי הרמב"ן על נכון ואף הנ"ל יתיישב בזה עיי"ש:

סעיף ט. (ז) תבעו דינר כסף או דינר זהב כאילו תבעו שוה דינר כסף או שוה דינר זהב ובכל מה שיודה אלו חשיב ממין הטענה ודוקא כשתבעו מטבע היוצא בהוצאה בהא אמרינן בסתמא שוה דינר קאמר לפי שאדם עשוי לשום כל דבר במטבע אבל תבעו ליטרא זהב או מטבע שנפסל ואינו יוצא בהוצאה לא חשיב כאילו תבעו שוה וכן אם תבעו דינר זהב זהוב כלומר טבועה יש לי בידך לא חשיב שוה דינר אע"פ שיוצא בהוצאה אלא דינר דוקא קאמר (ח) ואפי' הודה במטבע של חצי דינר לא חשיב ממין הטענה:

(ז) תבעו דינר כסף וכו' ובכל מה שיודה חשיב ממין הטענה. דין זה צריך ביאור ודקדק היטב כי נראה לפענ"ד ברור שרוב המחברים לא כוונו יפה בזה לכן מוכרח אני להאריך קצת. גרסינן בשבועות (דף ל"ט) תנן שתי כסף יש לי בידך אין לי בידך אלא פרוטה לאו משום דחסרה לה טענה מי סברת שוה קתני דוקא קתני וכו' דייקא נמי אלא מדסיפא דוקא רישא נמי דוקא נימא תהוי תיובתא דרב ליטרא זהב שאני וכו' עד סוף הסוגי' כל האומר דינר זהב כאומר דינר זהב זהוב ע"כ סוגי' הגמרא וכתב הרא"ש אין לפרש מי סברת דמיירי בפי' שוה לא בסתמא ודוקא היא ורב מוקי לה בפי' שוה דא"כ כי פריך לקמן מברייתא דדינר זהב זהוב ודייק מינה הא סתמא שוה לרב נמי תיקשי וכן כתב הרמב"ן והר"ן וצ"ל לדעתם באמת למה להו לש"ס לעשות פלוגתא גם בזה בין רב ושמואל כיון דשמואל קאמר מי סברת בפי' שוה לא בסתמא ודוקא הוא א"כ רב מוקי לה בפי' שוה ולמה לן להמציא פלוגתא חדתא בין רב ושמואל וצ"ל משום דלא משמע להו לאוקמא מתני' בפי' מה שאם הי' בסתם הי' הדין בהיפוך לכך קאמר דרב סובר סתם שוה ושמואל סתם דוקא ומתני' כמות שהיא לכ"ע וכן כתב הר"ן בהדיא לסתור בזה פי' הנ"ל ודבריהם תמוהין מאד דהא פשיטא דמסוגי' גופא מוכרת דהפי' היא למר מוקי בפי' מה שאם הי' בסתם הי' הדין בהיפוך דאי ס"ד דכל השקלא וטרי' הוא דלמר סתם שוה ולמר דוקא א"כ כי פריך עלי' דרב מאי קאמר אלא מדסיפא דוקא רישא נמי דוקא הא מדסיפא גופא קשה דמוכח דסתמא שוה כיון דלא ס"ד ליטרא זהב שאני ולמה לי' לאקשוי' מהיקשא ומזה נראה ברור דהשקלא וטרי' דלרב מיירי בפי' שוה ולשמואל בסתם וע"ז תקשה לרב מסיפא דקתני סתמא ומיירי בדוקא א"כ רישא נמי דקתני סתמא מיירי בסתמא כמות שהיא ולא בפי' שוה או לשיטתם יהי' הפי' כך דס"ד דמצי לפרושי ליטרא זהב דמיירי בפי' דוקא אבל סתמא שוה וע"ז מקשה מהיקשא דרישא נמי דוקא וקשיא לרב אבל עכ"פ מבואר בהכרח דליתא למ"ש הר"ן שאי אפשר לאוקמא מתני' בפי' מה שבסתם יהא הדין בהיפוך והשתא כיון שאין זה מוכרח תיקשי למה להו באמת לעשות פלוגתא חדתא בין רב ושמואל מה דלא צריך כלל ופשיטא דבאמת כך כוונת התרצן דלשמואל מיירי בסתם ולרב בפי' ואתי שפיר הא דמקשה לרב מהיקשא דמסיפא גופא לא קשיא דמיירי בסתמא דמודה רב רק הקושיא רישא נמי בסתם וזה ברור:

ואדרבא לפי פירושם קשה דנצטרך לומר כנ"ל דחש לומר דסיפא מיירי בפי' דוקא וע"ז מקשה מהיקשא דכיון דסיפא רוצה לומר פטור והתם לא חסרה לה טענה דליטרא טובא הוי א"כ האיך יאמר בסתם מה שאם הי' כן הי' באמת הדין בהיפוך דהי' חייב כיון דהוי שוה ולא חסרה לה טענה משא"כ לפי הנ"ל דחש לומר דרישא בפי' שוה וע"ז לא קשיא שיהא הדין בהיפוך דפשיטא דהדין שוה דסוף סוף פטור ואדרבא בהא איכא תרתי לגריעותא רק שיש לדון כיון דרוצה לומר הפטור דחסרון טענה האיך יאמר בסתם שאם הי' כן בלא"ה פטור והא פשיטא דלק"מ וגדולה מזה כתב הר"ן ריש נדרים דאף דנדר בלשון שבועה לא מהני מ"מ מצינו לישנא כי האי כיון דלא איירי בעיקר דין זה לא חש לומר כהאי לישנא א"כ כ"ש כאן כיון שעיקר כוונת התנא לאשמעינן דכל שאין כפירה שתי כסף לא מהני א"כ לאיזהו צורך יבאר בפי' שוה מסתמא בענין שיתחייב שבועה מיירי וזה ברור. הרי בארנו שקושיית הר"ן ז"ל הוא לפרושי קושיא עצומה ולא לפי הנ"ל [והנה ראיתי מי שהוגה בר"ן דקושיתו הוא אסיפא שיהא הדין בהיפוך דפטור דהוי טענו חטין ושעורין והודה באחד דפטור ע"כ ואין זה נכון דפשיטא דרב לא פליג בהא אדשמואל ומה דקאמר מידי הוא טעמא אלא לשמואל כבר תירצו רש"י ז"ל בלשונו ע"ש וכן כתב הרשב"א בהדיא בחידושיו ופשיטא שלא יקשה הר"ן ז"ל קושיא זה מה דלא מצינו בשום מקום שרב יחלוק אדשמואל וברור דקושית הר"ן הוא כנ"ל ואפי' לפי הגהתי קשה כנ"ל]:

והנה דעת רש"י ז"ל משמע ג"כ בקצת מקומות דמפרש כפי' ראשון שדחו הרא"ש ורמב"ן שפי' שהכל דין מטבע שאף הקטנה שבהן יש בה כדי הודאה לחייבו שבועה והקשו עליו בתוס' דזה מרישא שמעי' דקתני הודאה פרוטה ואמת דיש ליישב פי' רש"י דכוונתו דס"ד כיון שתבעו דינר זהב והוא