תפארת יעקב חושן משפט חלק ב סב

דברי התוס' פרק המניח ובשבועות וזה שורש גדול בדינים אילו) ולפי זה כשתבעו שתי כסף והודאה פרוטה אפי' לר"ג פטור דמ"מ חסרה לה טענה ודו"ק. ולפי זה אף הנ"ל ליתא וצ"ל דודאי מעיקרא ס"ד דשמואל דייק מקראי בהכרח כדבעי מיתורא דקרא ועל זה מדחה דאיצטרך קרא לדרשה אחריתי אבל אח"כ מסיק דנהי דאין ההכרח כשמואל מ"מ כיון שאין הוכחה דכפירה ב' כסף ממילא ודאי העיקר כשמואל כיון דעיקר ב' כסף ילפינן מקרא ומקרא לא מוכח רק תחילת טענה וע"ז משני רב דע"כ כסף לכפירה דאל"כ לא לכתוב ובהכרח שמעינן כפירה ב' כסף ובהכי ניחא מה דקאמר כסף ע"כ לכפירה ודו"ק:

ולפי זה מיושב קושיא הנ"ל דמה בכך דאיכא לאוקמי בגוונא דלא חסרה לה טענה מ"מ כל שאינו מוכח בהכרח דלכפירה אתי ממילא שמעינן כשמואל כיון דעיקר הלימוד מקרא ילפינן והיינו דמשני כסף כי איצטרך לכפירה הוא הרי דמהדר לישני שיהא מוכרח דכסף לכפירה דכל שאינו מוכרח קשיא לרב וזה ברור ומ"מ לענין הדין נראה לפענ"ד להכריע כסברא בתרא דכל שאין עיקר תביעתו כלים דוקא לא מהני הודאתו בלי דהוי כטענו שוה ומודה שוה רק שרוצה לשלם לו כלי דלא מהני. שוב ראיתי בקצוה"ח שהקשה קושי' הנ"ל דלא מסרה לה טענה על פי' התוס' דפחות מפרוטה לא שמי' חסרון ולפי הנ"ל פשיטא דלק"מ ודו"ק:

סעיף ד. הא דבעינן כפירה שתי מעין דוקא במודה מקצת אבל כופר בכל ועד א' מכחישו אפי' לא כפר (ג) אלא בפרוטה חייב:

(ג) אלא בפרוטה חייב. עסמ"ע דה"ה בע"א ושומרין והט"ז חולק דכיון דפרוטה סגי לא קאי קרא להכי ואף כלים לא אתי להכי ובתומים השיגו בע"א ולא ידענא מאי קאמר דאנן הכי קאמרי' דהודאת מודה במקצת חשוב טפי מהעדאת ע"א הילכך במודה במקצת אפי' פחות מפרוטה בכלי נשבע אבל בע"א לא ובשבועת שומרין כתב בתומים דלדעת הרמב"ם דמן התורה בפרוטה סגי א"כ קרא אע"א ושומרין נמי קאי רק חכמים לא תקנו כן אלא במודה במקצת ב' כסף ושומרין העמידו על דבר תורה וכן ע"א אבל לענין כלים אין חילוק ועוד האריך ואין דבריו נכונים כלל דכבר הוכחתי לעיל דפשיטא דמן התורה בעינן ב' כסף וכן כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' טוען רק מה שאמרו ב' כסף הוא מהיקשא מדבריהם ולכך לא בעינן שקלים. גם מ"ש לפרש מה דאמרי' דייקא מתני' כרב וקראי כשמואל הוא תמוה דא"כ מה כל השקלא וטרי' ובגמרא מקשה ע"ז וסלקא בקושיא והא רב מודה דקראי הכי דייקי רק חכמים תקנו כן ובעיקר דבריו אני תמה דא"כ מה זה דיליף שמואל דע"א בפרוטה זוקק לשבועה מקרא דלכל עון ולכל חטאת דהא מודה במקצת נמי מן התירה כן רק חכמים תקנו כן ולא הי' לו להביא רק ברייתא דכל מקים וכו' להורות דרבנן לא תקנו בהכי ומ"מ לענין הדין נראה עיקר כ סמ"ע דבע"א פשיטא כיון דנזקקין לכלי פחות משו"פ כמ"ש הש"ך וכן בשומרין למ"ד דב' כסף בעינן קרא לשומרין נמי אתי ולמ"ד בפרוטה סגי א"כ ק"ו הוא ומה במקום שהחמיר במודה במקצת ב' כסף לא בעינן בשומרין אלא פרוטה מקים דבמ"מ סגי בפחות מפרוטה אינו דין שיהא בשומרין כן גם בלא"ה אין מברא לחלק כיון דפחות מפרוטה חשיב כשתי כסף כ"ש בפרוטה כנ"ל:

סעיף ה. (ד) שבועת השומרים נמי אינה צריכה שתי כסף אלא אפילו הפקיד אצלו פרוטה או שוה פרוטה וטען שאבדה נשבע וכל פחות משוה פרוטה אינו ממון ואין ב"ד נזקקין לו (וי"א דשבועת שומרין נמי בעינן שתי כסף) (טור בשם הרא"ש והמגיד דטוען ור"ן פר"ג פ' הדיינים) וכן נראה לי עיקר:

סעיף ו. שבועת היסת נמי משביעין אותו אפילו על שוה פרוטה:

(ד) שבועת שומרין. בזה איכא פלוגתא ביני רבוותא ועי' ברא"ש שהאריך בזה והנה דבריו סתומים דמתחילה משמע דכוונתו להוכיח דאפי' בטענת נאנסו בעינן שתי כסף ואח"כ שהביא ראי' משותפין וארוסין מבואר דבטענת נאנסו אין ראי' כלל שהרי התם הוצרכו כפירה והודאה אף דבטענת נאנסו לא כמבואר שם כמו שפירש"י שם ובע"כ דע"כ לא דמינן לה לשומרים אלא שהשבועה על שמא אבל בטענת נתבע פשיטא דלא דמי כלל לשומרין שהרי כופר בכל כמו בהלוואה ולזה הוצרכה הכפירה ב' כסף וגם הודאה מלבד הכפירה אבל בנאנסו מי שמעת לי' וכן מ"ש דעירוב פרשיות כתיב כאן ולא עיקר פרשיות וראי' דבפקדון כופר הכל פטור וזהו דוקא בכופר הכל דהיינו להד"ם או החזרתי אבל בנאנסו לא בעינן כפירה והודאה ומזה מבואר דעיקר דברי הרא"ש לא בטוען נאנסו רק להד"ם או החזרתי ובאמת לא מצינו חילוק בזה כלל ואדרבא כבר הסכימו הפוסקים דמתני' בפקדון מיירי כמו בהלוואה והרמב"ן לא חלק רק משום דסתמא דוקא בפקדון אבל הא כ"ע מודי דכל שצריך כפירה והודאה דבעינן טענה שתי כסף וכן הרמב"ם דקדק וכתב אפי' הפקיד אצלו פרוטה וטען שאבדה דהיינו שבועת שומרין אבל להד"ם או החזרתי מודה וכן נראה עיקר דבנאנסו לא בעינן ב' כסף וכן בגניבה ואבידה אבל בלהד"ם או החזרתי דבעינן מודה במקצת ב' כסף נמי בעינן ודו"ק:

סעיף ז. אין מודה במקצת חייב עד שיודה ממין הטענה כיצד תבעו כור חטים או כור תבואה והודה לו (ה) בלתך (פירוש חצי כור שהוא ט"ו סאים) קטנית פטור אבל אם תבעו בכור פירות והודה לו בלתך קטנית חייב שהקטנית בכלל פירות:

(ה) בלתך קטניות. עש"ך דיין וחומץ יין מין אחד לענין הודאה כ"כ רשב"ם פרק המוכר את הספינה (דף כ"ד ריש ע"ב) עכ"ל ודבריו צ"ע כי המעיין ברשב"ם יראה דאיפכא מוכח דשם אמרי' יין וחומץ יין מין אחד הם וכתב רשב"ם דה"ה לענין הודאה שאם תבעו יין וחומץ יין והודה באחד מהם חשיב הודאה ונראה דמזה למד הש"ך כמו דלמ"ד טענו חטין ושעורין והודה באחד מהן פטור מ"מ ביין וחומץ חייב ה"ה בתבעו יין והודה בחומץ יין אבל הוא תמוה ויש להקשות על הרשב"ם מה לו לומר למ"ד טענו חטין ושעורין והודה באחד פטור דבאמת קיימא לן חייב לימא אליבא דכ"ע בטענו אחד מהם והודה בשני ודבר ברור היא דכוונת רשב"ם כך דודאי בטענו אחד מהם מאי נפ"מ שהוא מין אחד מ"מ כל שתבעו חומץ יין הרי הוציא מתביעתו יין שאינו חומץ וכל הטעם דטענו חטין והודה בשעורין שכל שטענו חטין הוציא מכלל תביעתו שעורין וזה הטעם שייך ג"כ ביין וחומץ לזה דקדק הרשב"ם ופי' אליבא דמ"ד תבעו שני מינים והודה באחד פטור והתם חייב בשעורין ומ"מ פטור משבועה מגזירת הכתוב דבעינן מין הטענה וזה לא שייך רק מה שהוא ב' מינים אבל זה מין אחד ואין בזה גזירת הכתוב משא"כ בטענו אחד כיון דודאי פטור מאותו המין שלא תבעו ממילא אין כאן שבועה דכופר הכל וזהו ברור בכוונת רשב"ם ואולי כוונת הש"ך דהא וודאי לא אמרי' שישלם חומץ כמו שהודה וישבע על היין שתבעו דכיון שתבעו יין פשיטא שאין בידו יין וחומץ יין רק יין לבד רק דאמרי' דוודאי אין לו אצלו רק יין ואנו מחשבין הודאתו חומץ על היין דדוקא מין אחר אינו עולה הודאה על שאיני מינו אבל זה מינו הוא ומנכין מן היין דמי