תפארת יעקב חושן משפט חלק ב מח

לגבות כלל עד סוף הזמן ואפי' לית לי' נכסי אחרינא ואמת כי מצאתי ראי' ברורה לדין זה מתשובת מהרי"ק שורש פ"ט שכתב וז"ל. ועוד נראה לי להביא ראיה מדגרסינן בכתובות וכו' והקשו שם התוספות וליהמני' במיגו דאי בעי מחיל. ותרצו שאין דעתו למחול ולהפסיד חובו. ומאי קשיא להו לתוס' נוקמא כגון דלא מטי זמני' למגבי דלא מצי מחיל אלא ודאי [שימתין עד הזמן ואז מצי מחיל. אלא ברור דסבירא לי' שכל שזמנו של ראשון הגיע אף שלא הגיע זמן השני] פשיטא להו דאפי' בתוך זמן מצי מחיל עכ"ל מהרי"ק שכתב ויש לתמוה הא פשיטא דאין כאן ראי' כלל דאכתי יש לו מיגו שימתין עד הזמן ואז מצי מחיל אלא ברור דסבירא לי' כל שזמנו של ראשון הגיע אף שלא הגיע זמן השני כל שהלואה השנית מאוחרת יכול להוציא קידם הזמן דלאו כל כמיני' לגמול חסד בממון רבו. וחולק על תשובת הרא"ש שהביא הטור סי' זה דכיון דהי' יכול ליתנו במתנה יכול להלוות ג"כ לזמן שירצה. וסבירא לי למהרי"ק דכל זמן שלא נתן משועבדים למלוה ראשין מדר"נ ויכול להוציא קודם שיגיע הזמן וכדמשמע מדברי ב"י הנ"ל ולפי זה שפיר מייתי ראי' מדברי התוספות דאכתי מצי לאוקמא באופן הנ"ל א"כ הוא יגבה בתוך הזמן והוא לא מצי מחיל ושפיר פשט דבתוך זמנו נמי מצי מחיל ואמת כי דברי מהרי"ק עדיין צ"ע דאכתי מה ראי' מייתי לעולם בעלמא שטר בתוך זמנו לא מצי מחיל רק הכא שאני כיון שהוא חייב לאחרים ולאו כל כמיני' לגמול חסד בממון רבו א"כ כשהגיע זמן מלוה שלא לגבות הרי הוא כאילו הגיע זמן שני כיון שאין בידו כח להלוות לזמן יותר מזה. אבל מכל מקום ברור שהרב מהרי"ק כיוון להנ"ל וחולק על תשובת הרא"ש הנ"ל. אבל מ"מ קשה לאמר שהב"י סבירא לי' ג"כ כדעת המהרי"ק הנ"ל דמ"מ הי' לו להביא דעות החולקין ולא עוד אלא שבש"ע סתם כדברי הרא"ש ועיין לקמן ס"ה ומפני קושיא זו יש לי ראי' ברורה ומה שכתבתי לעיל ס"ק ה' דבלאו הכי קשה קושית מהרש"ל שם דמאי תקנה שייך ומאי פסידא איכא ובפרט דהך סוגי' דפרק דו"ה לית לי' פסידא כלל וכל ראייתם הוא משם ובע"כ צ"ל דאף דבעלמא מפני תיקון עולם אמרו שלא יגבה. כאן מדאורייתא הדין כן דהא דבר תורה בזיבורית רק חכמים תקנו בבינונית משום נעילת דלת הלכך כשמכר הבינונית הי' בדין שיגבה אותם מן הלוקח שהרי לקח שיעבודו שנשתעבד לו מתקנת חכמים רק מפני תקון העולם לא יגבה. אבל זה לא לקח שיעבודו מעולם ואדרבא הוא הוסיף לו כח בהלואה זו דלית לי' נכסי א"כ חזר הדין לדין תורה שלא יגבה אלא זיבוריות שישנם בכאן ואפי' קדם חוב לוה שלו מינו לא על זה הוא מלוה כיון שאם ימחול או יטעון פרוע פשיטא שלא יוכל לגבות לכ"ע באית לי' נכסי וכדאמרי' בגיטין גבי יתמי דלא מסיק אדעתי' דמית לוה וכו' וכ"ש כשקדם חובו ודו"ק] ומעולם לא חלה שיעבודו על אותן הבינונית וזהו מאמר הב"י דהיינו דוקא שלא יגיע זמן השני א"כ מעולם לא חלה שיעבודו אל אותן הבינונית הילכך אינו גובה משועבדים בלית לי' נכסי אבל בלית לי' נכסי בשעה שהגיע זמן ראשין לגבות אף שלא הגיע זמן שני מ"מ חל שיעבודא על השני כיון דלית לי' עכשיו נכסי אחרינא הילכך כשקנה נכסים אח"כ זיבוריות גובה בינונית מן השני כשהגיע זמנו כיון שנשתעבדו לו מקודם וכאן ליכא תיקון עולם דליכא פסידא לשני אבל באית לי' נכסי לא נשתעבדו לו נכסים של שני כלל כיון שלא הגיע זמנו עכשיו בשעה שהגיע זמן ראשון לגבות אבל בהגיע זמן שני לגבות והגיע זמן ראשין לגבות הרי הם בנ"ח וגובה מהן כדין ב"ח בבינונית וז"ב:

ועש"ך שכתב ליישב דברי הב"י ובתומים הקשה דהא בשואל כלו ימי שאלה דאל"כ האיך יכול לומר אתפסתי' לתוראי אי אהדרתי' ניהלי והוי מעריקנא לאגמא דהא עדיין משועבד לו לתשמישו עכ"ד והוא תמוה דהא עיקר הטענה כמ"ש התוס' שם דמיד שנגח מזומנים ב"ד לתפסו והי' לו להזהר שלא יפול ביד בי"ד וא"כ מאי נפ"מ אם יעריקהו לאגמא או לב"ד בין כך ובין כך אין לו שור לתשמישו ואם הי' מעריקו הי' מציל לו שור למשאיל והוי כמו שואל שלקחו ממנו שור בחזקה והוא הי' יכול להציל בחזרה לבעלים הכי יפטר וביותר אני תמה עליו דהוא עצמו כתב אח"כ ליישב בשאלה סתם דאף בהגיע זמן אית לי' הפסד שיכול להשתמש עד שיתבענו משאיל וא"כ קשה האיך יכול לומר אי אהדרתי' ניהלי וע"כ כמו שכתבתי וא"כ גם הך לק"מ אך הא קשיא דהא שם מסיק דא"ל כי היכא דמשתעבדנא לדידך משתעבדנא להאיך מדר"נ וא"כ קשה בלא הגיע זמן כתב הר"ן להדיא דלא נשתעבד כלל והתם נמי זמן השואל קדים לזמן הניזק וע"כ בהגיע זמן ש"מ דאף בזה באית לי' נכסי ליכא דר"נ והוא תמוה לכאו' וקושיא זו קשה גם לפי' הש"ך בדברי הר"ן והרמב"ן ונראה ליישב דהתם לא משני דר"נ אף בהגיע זמן משום דאיכא למיפרך הניחא בלא הרויח לו זמן לאחר הנגיחה אבל הרויח לו זמן מא"ל דהא לא נשתעבד באית לי' נכסי וצ"ע אבל עיקר פי' הש"ך בדברי הב"י לא מובן ודבר תימה הוא אם כך כוונת הב"י מאי ענין זה להגיע זמן או לא הגיע זמן אם רוצה לשלם ולא איכפת לי' אף בלא הגיע זמן גובה ואי אינו רוצה שיש לו איזהו הפסד אף בהגיע זמן כך הדין ועיקר תלוי אי אית לי' פסידא או לא ויותר יש לתמוה לפי פירושו שכתב אין לו דין משועבדים והא פשיטא שיש להם דין משועבדים לכל דבר רק בלית לי' פסידא אף מן משועבדים גובה שאין כאן תיקון עולם וברור שלא הי' זאת כוונת הרב ב"י ונראה עיקר בכוונתו כמ"ש:

והנה בעיקר דברי הר"ן שכתב דכל שטר אפי' אינו בספק גבי' כמו כתובה לא נשתעבד מדר"נ בלא הגיע זמן ויותר מזה כתב דאפי' שיעבוד אין כאן שכתב וז"ל אבל לא סגי דליהוי מהשתא שיעבודא גבי' יש לתמוה דהא בפרק דו"ה ע"כ בלא הגיע זמן קודם ההיזק דאל"כ לימא לי' משאיל אי אהדרתי' ניהלי הייתי שוחטו או שומרו כראוי ואתה לא החזרת לי הכשרת את נזקו ודוחק לומר דמיירי ביומא דמישלם ובפרט דהוי לי' להקשות הניחא בהגיע זמני בלא הגיע זמנו מא"ל ונראה ליישב דוודאי הזמן הוא לטובת השואל והלוה הילכך כשאינו רוצה לשלם אף שיעבוד אין כאן בלא הגיע זמן אבל זה לא נאמר דהשואל יפסיד מחמת הזמן דפשיטא שיכול לומר איני רוצה בשמירתו כלל ואני מוחל הזמן ושפיר משתעבדנא לי' מדר"נ והא וודאי דבידו למחול הזמן ולהחזירו בתוך ימי שאלה ולענין דינא העיקר דבשטר דחיובו ברור אפי' לא הגיע זמן נשתעבד מדר"נ דמ"ש כיון דלוה עצמו ושיעבד וידו כידו וכן מבואר בכל הפוסקים דכולם לא כתבו ליישב הך דפרק החובל אלא משום דכתובה בספק גבי' והר"ן יחיד הוא בזה וגם לא ברירא לי' הילכך העיקר דמשתעבד מדר"נ אבל לגבות אינו יכול כמו שכתבו הטור ומחבר ס"ה אלא נ"מ לענין מחילה ומדברי הטור ומחבר הנ"ל מבואר ג"כ דשיעבוד יש כאן דלא כהר"ן ודו"ק:

סעיף ג. אף בזמן שאין לשמעון נכסים (ז) אין ראובן יכול לכופו שיתבע מלוי ויפרענו שאין מוטל עליו זה הטורח אלא על ראובן לטרוח ולהוציא מלוי:

(ז) אינו יכול לכופו. עש"ך שהשיג ע"ז ובתומים כתב ליישב ודבריו אינם מובנים דהא בעל התרומות הביא ראי' מדלא איצטרך למיטרח ולזביני ש"מ דאף, זה אינו צריך ולדברי התומים אין ענין זה לזה כלל כמבואר אף גם דעדיין לא הועיל במה שהקשה הש"ך כיון דהוא חייב לזה האיך יוצא יד"ח והוי לוה רשע ולא ישלם ובעיקר דבריו שכתב דלרבנן דר"נ אין כאן אפי' חוב על המלוה השני לגבות וליתן לזה הוא תמוה וההיפוך מבואר בכל הפוסקים מדהקשו למה לי דר"נ כי למה לא יגבו לו חוב זה כמו שאר נכסיו ותרצו דנ"מ