תפארת יעקב חושן משפט חלק ב לח

יש לו עידית ובינונית והשתא במה נפשך אם יגבה בעל הבינונית תחילה יגבה בעל הזיבוריות ממנו הבינונית דהא יש לו כולן ואם יגבה בעל הזיבוריות תחילה מ"מ הא דבר תורה ב"ח בזיבוריות רק חכמים תקנו בינונית משום נ"ד א"כ כאן דבדין הוא שלא יגבה כלל רק שאם לא הי' גובה לא הי' חבירו יכול לגבות ממנו כיון שהוא מוחזק אבל פשיטא דליכא בהא משום נ"ד ואינו גובה אלא מן הזיבוריות ומהאי טעמא לא ביאר הרמב"ם כיון שכבר ביאר בפרק י"ט מהלכות מלוה דבשל עולם הן שמין א"כ פשיטא דאם יש לאותו ששטרו איתרע זיבוריות ולחבירו בינונית ועידית דאינו יכול לגבות כיון דבשל עולם הן שמין א"כ יגבה בעל הזיבוריות בינונית ובעל הבינונית יחזור ויגבה ממנו ואתי שפיר פסקי הרמב"ם ז"ל ולק"מ. כן נראה לי ברור לדינא (אבל ר"ש ס"ל דאפי' בכהאי גוונא בשל עולם הן שמין):

הכלל העולה לדינא מכל הנ"ל דשנים שהוציאו שטר חוב לעולם אין האחרון יכול לומר לראשון אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני בין במטי' זימני' בין בלא מטי' זימני' בין באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי בין באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא ואם יש לראשון עידית ובינונית ולשני זיבוריות זה גובה מן הבינונית וזה גובה מן הזיבוריות אבל להיפוך כל אחד עומד בשלו אבל במכר לו שדה יש חילוק בין אתרא דכתבי לאתרא דיהבי כמבואר בס"א כן נראה לי ברור:

גרסינן בירושלמי על משנת המוציא שטר חוב והלה הוציא שמכר לו שדה ר' יונה אומר ביפה בכך ור' יוסי אומר בשאינו יפה בכך ופי' המפרש שם דאחכמים קאי ולא נהירא דאטו מי שיש לו על חבירו חוב של מאה מנה אין לו להציל מקצת חובו לכן נראה להיפוך דקאי אאדמון דדוקא ביפה בכך פליג ור' יוסי ס"ל אף בשאינו יפה פליג אדמון שהי' לו להציל מקצת חובו ודו"ק. ויש להבין אי הלכה כר"י או כר"י ונ"מ באתרא דיהבי והדר כתבי במכר או בשנים שהוציאו שטר חוב לפי' הרמב"ן וטור ומחבר ועיין לעיל סי' פ"ד בדין פרעון ביני שיטי כתבתי מה שיש לדקדק לשיטת ר' יוסי. והנה בתלמוד בבלי משמע שאין חילוק בין יפה לשאינו יפה דאל"כ מאי פריך לר"ש לוקמא בשאינו עולה חוב זה כזה ופליגי בסברת ר"י ור"י אלא וודאי משמע שאין חילוק כלל וכן משמע מסתימת כל הפוסקים:

(יב) או בינונית ולשני זיבוריות כל אחד עומד בשלו. בגמרא פרק שני דייני גזירות משום דמאי חזית וכו' ע"ש הקשה בספר הפלאה דמהכא משמע דאזלינן בתר שעת גבי' ואף שהחוב של בעל הזיבוריות קדם ונשתעבדו לו הבינונית כבר ואילו בב"ק תני בברייתא שם בינונית וזיבוריות ב"ת בבינונית ואקשינן עלה תעשה בינונית שלו כעידית ומשני כגון שהי' לו עידית ומכרה אלמא דבתר שעת הלואה אזלינן ותירץ דהכא אליבא דר"נ פריך דס"ל של"ד ואזלינן בתר שעת גבי' ומסיק דעדיין קשה בש"ע דפסק כאן כר"נ דמאי חזית ופסק ג"כ כסוגי' דב"ק שם. והנה לכאורה נראה כן ברמב"ם שהשמיט הך דינא ולא כתב אלא בעידית ועידית והיינו משום דסבירא לי' ש"ד ולפי מה שכתב הש"ך ששיטת הרמב"ם כבעל המאור א"כ בוודאי מיירי שיש לזה הראשון כן א"כ בוודאי כל אחד גובה חובו כיון שכבר נשתעבדו לו הבינונית אבל באמת אין הדבר כך ותמהני על הרב הנ"ל דאדרבא מהך סוגי' דב"ק מוכח להיפוך דהא בברייתא לא נזכר עידית כלל אלא בינונית וזיבוריות וקשה למה להו לישנוי' בעידית ומכרה שהם נכסים חדשים שלא נאמרו בברייתא כלל ובפשיטות מצי לישנו' כגון שלקח זיבוריות לבסוף וכך לשון הברייתא בינונית ואח"כ זיבוריות הגם דהוי רבותא טפי אלא וודאי דהא ליתא דדוקא בעידית ומכרה נשתעבדו לו הבינונית בשיעבוד גמור מטעם ב"ח בבינונית שהרי שם בינונית הי' עליהם א"כ אח"כ כשמכר העידית לא נסתלק שיעבודו דעדיין שם בינונית עליו דבשביל מכירתו של זה לא נסתלק שיעבודו משא"כ בלקח זיבוריות לבסוף אף דמקודם נשתעבדו היינו משום שלא הי' לו נכסים אחרים אבל אח"כ כשקנה זיבוריות איגלאי מילתא למפרע שמעולם לא חלה שיעבודו על אותן הבינונית שהן נקראין עידית מאז ועד עתה כיון דבשלו הן שמין הגע עצמך שהי' לו עידית בשעת הלואה ואח"כ קנה בינונית הכי לא יוכל לסלקו בבינונית דפשיטא דמעולם לא חל השיעבוד על העידית וה"ה בבינונית למ"ד בשלי הן שמין משא"כ בהי' לו עידית ומכרה. גם מה שתירץ דלר"נ פריך דס"ל של"ד הוא תמוה דא"כ מאי פריך לר"ש ממתניתין נהי דבכהאי גוונא דמוקי לר"נ ליכא לאוקמוא מ"מ איכא לאוקמא בעידית וזיבוריות וחוב של בעל הזיבוריות קדם דנשתעבדו לו העידית מקודם ור"ש סבירא לי' ש"ר אלא פשיטא דלא דמי כלל להך דב"ק וכן הש"ך והב"ח כתבו על זה ודוקא שלא הי' לו עידית ומכרה אבל הי' לו עידית ומכרה כל אחד גובה חובו כהך דב"ק הרי שהרגישו בזה אלא פשיטא דליתא כדאמרן וזה ברור. ועדיין יש לברר היכי שיש לזה בינונית ולזה זיבוריות ובעל הזיבוריות קדם תבעו ויש לבעל הבינונית ב"ח מאוחר לזה דבין כך ובין כך יגבה ב"ח המאוחר או הבינונית או הזיבוריות ובכהאי גוונא וודאי נזקקין לתובע תחילה כיון דלית לי' פסידא או לא. והנה מדברי התוס' כתובות ק"י ד"ה בהדי הדדי שהקשו הא קיימא לן נזקקין לתובע תחילה ותרצו דהיכי דאיכא פסידא שאני א"כ משמע דבכהאי גוונא נזקקין אלא דיש להבין לפי זה מאי פריך לר"ש ממתניתן דקתני זה גובה וזה גובה נהי דבבינונית וזיבוריות ליכא לאוקמא מ"מ איכא לאוקמא כגון שיש לזה עידית ולזה זיבוריות ויש לבעל העידית ב"ח מאוחר ובעל הזיבוריות קדם תבעו והשתא נזקקין לתובע תחילה וזה גובה וזה גובה הגם לפי מה שבארנו לעיל דהך קושיא היכי דמי הוא ג"כ להך נפקותא דלעשר ולחוש אבל בלא"ה לא קשיא כמו לר"נ אבל להך נפקותא לק"מ ודו"ק. לכן נראה לפע"ד אף דבעלמא נזקקין לתובע תחילה היינו דוקא לדון אותם על עקר הענין מהטענות שיש ביניהם אבל לענין הגבי' כיון דבהדי הדדי אתי למיגבי לכ"ע אין נזקקין להם ודו"ק כי זה ברור וצ"ע כי מדברי התוס' מוכח להיפוך:

ובהך מיושב מה שיש לתמוה ברש"י והר"ן שם שפרשו אהא דאמרינן מר סבר בשל עולם הן שמין וכיון דבהדי הדדי אתי למיגבי יהבי ב"ד בינונית לבעל הזיבוריות ברישא והדר גבי לה מיניה ותמה מהרש"א שם דמה צורך לזה דוודאי בעל הבינונית רוצה לעמוד בשלו רק בעל הזיבוריות רוצה שיגבה והוי הפוכי מטרתא ואפי' לא קדם תבעו ומה שדקדק מהרש"א משום דבעל הבינונית רוצה לעמוד בשלו ולא הקשה בפשיטת דמיירי דזה קדם תבעו ובהא פליגי וצ"ל דזה באמת אינו קושיא דרש"י בא לבאר דטעמא דר"ש לאו משום דזה קדם תבעו דא"כ לא הוי מקשה ממתניתין דהא יש לומר דמתניתן מיירי דבעל הבינונית קדם תבעו ולא הוי הפוכי מטרתא לזה ביאר רש"י דטעמא דר"ש לאו משום הכי הוא אלא משום דבהדי הדדי אתי למיגבי ולא נ"מ מאן קדם תבעו ושפיר פריך ממתניתין לזה ביאר מהרש"א בקושיתו דליכא למימר דבעל הבינונית קדם תבעו דלמה יעשה זאת הא הוא לא ירויח בשום אופן וא"כ קשה מה צורך לרש"י והר"ן בהדי הדדי אתי למיגבי ולפי הנ"ל ניחא ולק"מ דרש"י בא לבאר דלא תימא דטעמא דר"ש הוא משום דבעל הבינונית וודאי לא יתבע תחילה אבל בעידית וזיבוריות דאיכא רווחא לבעל הזיבוריות והוא קדם תבעו מודה ר"ש כל היכא דליכא פסידא א"כ קשה מאי פריך ממתניתין לוקמא בכהאי גוונא ובעל הזיבוריות קדם תבעו ושפיר נזקקין לזה ביאר רש"י דכיון דבהדי הדדי אתי למיגבי לא שייך בזה נזקקין לתובע תחילה ויהבי ב"ד בינונית לבעל הזיבוריות וכו' ושפיר פריך ממתניתין וה"ה דהוי מצי לאוקמא פלוגתייהו בעידית וזיבוריות אלא משום ר"נ נקט לה בבינונית וזיבוריות:

והנה הנ"י כתב פ"ק דב"ק שם בשם הרמ"ה דהא דאמר בדעולא קא מיפלגי היינו דמ"ד בבינונית לית לי' דעולא אלא כר"ש דדבר תורה בעידית ולכך כיון שהיתה לו