תפארת יעקב חושן משפט חלק ב לז

הנ"ל על נכון כמו שאבאר והוא דוודאי טענת הרמב"ן נכונה שאין דרך בני אדם למכור נכסיהם [היינו דלא משוי נפשי' עבד לוה בשביל זה ואפי' בשביל עידית. גם פי' הרמב"ן לא ניחא לי' מהטענות שטען הש"ך ומכח מה שהקשיתי לעיל והוכחתי דבסיפא לא שייך למשכנו א"כ ליתא לפי' הרמב"ן גם פי' הרמ"ה לא ניחא לי' דבגמרא מוכח דדוקא לר"ש פריך לזה בירר לו הרב ז"ל דרך ישרה לעצמו והוא דוודאי צדקו דברי הרמ"ה בזה דבסיפא אף באתרא דכתבי לא שייך לומר שהי' מבריח מטלטליו והי' רוצה למשכנו על חובו דא"כ לא הי' מלוהו ג"כ כמו שכתב הסמ"ע ס"ק ח' בתירץ ראשון והב"ח אבל מ"מ לר"נ לק"מ דמצי לאוקמא שפיר באתרא דכתבי והדר יהבי וליכא למימר הי' לו לתבעו כיון שלא הי' מבריח מטלטליו דאם הי' מבריח פשיטא שלא הי' מלוהו וכיון שלא הי' מבריח הי' משלם לו הא ליתא דיש לזה בינונית ועידית ולמלוה אחרון זיבוריות ולכך לא שייך הי' לו לתבעו כי לא רצה אלא ללוות כדי שיחליף זיבוריות בבינונית כסברת בעל המאור ובהא לא שייך טענת הרמב"ן שאין דרך בני אדם ללוות הא אדרבא הוא קונה עבד לעצמו שהרי הוא מלוה וגם יחליף זיבוריות בבינונית אבל למשכנו ליכא בסיפא דאי רוצה להבריח לא הי' מלוה כמו שכתב הסמ"ע אבל להחליף שפיר נוח לו שהלוהו יותר מפרעון כדי להחליף נכסים גרועים בנכסים טובים הרי דבלא מטי' זימני' פריך לר"ש מ"ט דאדמון ופירש"י ונוח הי' לו לזה שהלוהו שיהא חובו מעוכב עד השלמת עשר א"כ לרבנן דסבירא להו דהא הוי רווחא מה שיחליף זיבוריות בבינונית א"כ אף במטי' זימני' לא קשיא מ"ט דרבנן דהי' לו לתבעו. דנוח הי' לו לזה שהלוהו כדי שיחליף נכסים בנכסים כנ"ל אמנם באתרא דיהבי לא שייך האי טעמא כיון שמעותיו בידו הי' לו להיפרע בחובו ואי משום שהוא רצה להרויח ולכך לקח בתורת הלואה הא ליתא כמו שטען הרמב"ן שאין דרך בני אדם ללוות למכור נכסיהם לעשות עצמו עבד לוה וזהו לר"נ שפיר משכחת לה שירויח אותו שהוא המלוה המאוחר א"כ שפיר לא שייך הי' לו לתבעו אבל לר"ש דקשה מה נפקא מינה וע"כ שלוה זה לעשר וזה לחמש ולדידי' לא משכחת נפקותא אלא שיגבה בינונית מיד וימכרם או עידית מיד כיון שהגיע זמנו ויגבהו זיבוריות כשיגיע זמן חבירו א"כ ריווח זה לא משכחת לה אלא שירויח לוה השני דהיינו מלוה ראשון ובהא וודאי טענת הרמב"ן נכונה כמו שפירש"י דהי' לו לתבעו ולא להיות עבד לוה בשביל רווחא זו אבל הא ליכא למימר שחבירו לא רצה לשלם אלא ללוות כדי שירויח דהא לר"ש בשלו הן שמין וליכא נפקותא אלא לענין עידית וא"כ לעולם זמן הראשון קודם וליכא נפקותא בזה כלל רק שיש לומר שהראשון לוה כדי שירויח הוא עידית מיד לזה פירש"י דהי' לו לתבעו ולא להיות עבד לוה בשביל זה וחבירו וודאי הי' משלם לו ג"כ וליכא למימר שהי' רואה מבריח עצמו דא"כ לא הי' מלוהו כמו שכתב הסמ"ע ודו"ק היטב כי זה נכון ומיושב כמעט כל הקושיות הנ"ל:

אמנם דעת הרי"ף ורמב"ם לא הי' לכל הנ"ל שהרי לא חילקו בין באתרא דכתבי לאתרא דיהבי גם כתב להדיא דאפי' שניהם שווין בנכסים כל אחד עומד בשלו ואינו יכול לומר אילו הייתי חייב לך והרי דלא כבעל המאור ורש"י ורמב"ן וגם לא כהרמ"ה שהרי לא הזכירו ביומא דמישלם זימני' כיון דאליבא דכ"ע איתמר לכן נראה לפע"ד בכוונת הרי"ף וכן הרמב"ם בפשיטות כמו שאבאר והוא דכל הלין טעמא לא ניחא להו דסוף סוף עיקר חסר בגמרא למה לר"נ לא קשיא גם קשה לעיל קאמרי חכמים מילתא בטעמא דהי' פיקח כדי למשכנו וכאן לא נתנו חכמים טעמא למילתייהו כלל וכן הרמב"ם לא נתן שום טעם בזה רק בהך דמכר לו שדה נתן טעם למשכנו ועיין לעיל ס"ק ד' מה שהקשיתי עוד לכל הפרושים דמה בא רמב"ח להוסיף וליישב ביתמי ולדחוק ראוי לגבות דמה הרויח אכתי מוכרח לאוקמא ביומא דמישלם דוקא ולענין הנפקותא פשיטא דהך נפקותא דלעשר ולחמש עדיפא גם מה שהקשינו שם מבכור ע"ש. והנה לעיל כתבתי לפרש הסוגי' בנאמנות ועכשיו דקדקתי וראיתי שאין צורך לזה אלא דבלא"ה אתי שפיר על דרך הנ"ל ויתיישב ג"כ מה שהקשינו שם והוא דבספר גי"ת שער ל"ד כתב ליישב פירש"י מזוייף או פרוע משום דמשמע לי' לרש"י דבמקויים אף פרוע אינו יכול לטעון דלא מהני טענה חלושה דמכר לו שדה לבטל שטר מקויים והש"ך ריש סי' זה דחה דבריו דוודאי גם רש"י מודה דאף במקוים יכול לטעון פרוע ואמת שכן הוא אבל מ"מ היינו דוקא במכר לו שדה דאנן אמרינן דהך סברא דאילו הייתי חייב לך הוי כמו חזקה דשטרך בידי מאי בעי וא"כ אינו יכול להוציא ממנו לכך נאמן לומר פרוע משא"כ בשנים שהוציאו שהוא בא להוציא בטענת אילו הייתי חייב לך נגד חזקה דשטרך בידי מאי בעי שפיר אמרינן דלא מהני טענה חלושה לבטל שטר מקויים ולהוציא ממנו הילכך לעיל קאמרי חכמים מילתא בטעמא כדי למשכנו אבל הכא אפי' באתרא דיהבי דלא שייך למשכנו מ"מ לא אלים הך סברא טפי מחזקה דשטר הרי דק ימא לן מיגו במקום חזקה אלימתא לא אמרינן וכאן נגד הך סברא מהני מיגו כמו שכתב הרב בהג"ה וע"כ דהך חזקה לא הוי כחזקה אלימתא א"כ פשיטא שאינו יכול להוציא ממנו בסברא זו כיון שיש חזקה דשטרך בידי מאי בעי כנגדה ואדמון דסבירא לי' דהך סברא הוי כהודאה ומהאי טעמא פליג אף דבעורר על השדה מודה כמו שכתבו התוס' (דף ק"י) שם לכך פליג בסיפא ג"כ דיכול להוציא בסברא זו והשתא אתי שפיר הכל דלר"נ לק"מ מ"ט דרבנן כנ"ל שאינו יכול להוציא בסברא זו אבל לר"ש דקשה מאי נפקא מינה וע"כ דליכא אלא רווחא דהמתנה ולדידי' לא משכחת לה אלא שירויח אותי ששטרו איתרע בטענת אילו הייתי חייב א"כ נהי דאינו יכול להוציא האיך ירויח הוא ושפיר פריך במטי' זימני' מ"ט דרבנן ובלא מטי' זימני' מיט דאדמון וליכא לאוקמא במטי' זימני' וטעמא דחכמים למשכנו דבסיפא ליכא למשכנו כמו שבארנו לעיל באריכות ועל זה המציא רמב"ח נפקותא דיתמי אף לר"ש א"כ אף לר"ש משכחת לה שירויח אותו ששטרו אמת א"כ לא קשיא לר"ש כמו לר"נ ואין צורך לאוקמא ביומא דמישלם זימני' ודו"ק כי בזה מיושבין כל הקושיות ועיין לעיל ס"ק ד':

ולפי זה אתי שפיר פסק הרמב"ם והרי"ף דלעיל במכר נתן טעם למשכנו אבל בשנים שהוציאו קאמר מילתא בלא טעמא אין האחרון יכול לומר לראשון וכו' והיינו כיון דאיכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי כנגדה לא מהני הך טענה לבטל שטר מקויים ולהוציא ממון וזה בין באתרא דכתבי בין באתרא דיהבי בין מטי' זימני' בין לא מטי' זימני' ודו"ק אבל במכר חילק בין אתרא דיהבי לאתרא דכתבי ולפי זה מה שכתב הרמב"ם הי' לזה עידית ובינונית ולזה זיבוריות זה גובה מן הבינונית וזה גובה מן הזיבוריות, היינו שיש לראשון עידית ובינונית ולשני זיבוריות אבל בהיפוך לא דהאיך יוכל הוא להוציא כיון ששטרו איתרע ואין להקשות למה סתם הרמב"ם ולא ביאר זה הא ליתא ואדרבא הא הוי סייעתא דבלא"ה הקשה הר"ן וה"ה על הרמב"ם דכאן פסק בשלו הן שמין ובפרק י"ט מהלכות מלוה פסק בשל עולם הן שמין וה"ה תירץ דהרמב"ם נוסחא אחרת הי' לו בגמרא דכ"ע בשל עולם הן שמין ובעל העידית והבינונית גובה ברישא ושפיר יש נ"מ ור"ש סובר בעל הזיבוריות גובה ברישא וליכא נמי ובכסף משנה הקשה דהא פירש הר"ן דבהדי הדדי אתי למיגבי ע"ש ובאמת אי משום הא לא אירי' דהוא פירש לפי נוסחא דידן דאמרינן מאי חזית אבל לפי נוסחת הרמב"ם שפיר יש לומר כדברי ה"ה אבל באמת בלא"ה דבריו תמוהין דאפי' לס"ד דגמרא דלא אמרינן מאי חזית היינו שזה גובה קודם כדי להרויח אבל הא וודאי אין לכוף לזה לגבות ברישא כדי להפסיד ודבר זה תמוה מאוד ותו קשה מה לו להרמב"ם לומר עידית ובינונית בבינונית לחוד אתי שפיר לפי פי' ה"ה ז"ל אבל לפי מה שכתבתי לק"מ דאין כוונתו לפי שבשלו הן שמין בכל מקום אלא דהכא מיירי שזה ששטרו איתרע