תפארת יעקב חושן משפט חלק ב לו

סי' לאחר אעורר קאי ומ"מ קאמר אבל לעצמי לא דאי לאו דעבדי הכי לא הוי זבין ממנו ש"מ דהא הוי הפסד שלא ימצא קונים אלא ברור דמהתם לק"מ כמו שכתבתי ומה שהקשה שאף מאיש אחר הי' יכול ללוות כבר נדחה לעיל:

ומה שהקשה ועוד דלר"ש ג"כ יכול לומר כוונתי לגבות בינונית ואמכור אותם בדמים יקרים ואח"כ אגבה אותך זיבוריות שלי והוא תמוה מאוד דהא וודאי מה שיפרע מעותיו הוא יותר טוב ממה שיגבה בינונית וימכרם דפשיטא דבינונית לא שווים טפי מן המעות המגיע לו ואי משום שרוצה להגבותו זיבוריות שלו ובזה מודה בעל המאור שאין דרכן של בני אדם ללוות למכור נכסיהם רק לר"נ הוא מחליף זיבוריות בבינונית משא"כ לר"ש שהוא צריך למכור הבינונית אין כאן אלא שישלח זיבוריות שלו מעל פניו ובזה מודה בעל המאור שאין דרך בני אדם ללוות למכור נכסיהם ומה שהקשה עוד דאף לר"ש יכול לומר כוונתי לגבות עידית ויגבהו זיבוריות כשיגיע זמנו של זה וזו הוא טענה עיקרית של הרמב"ן ותמהני על הרמב"ן ז"ל דהא פשיטא דלדידי' קשה טפי ולשיטת בעה"מ ז"ל לא קשיא והוא דהא כל טענתו של הרמב"ן הוא שאין דרך בני אדם ללוות כדי למכור נכסיהם א"כ קשה לשיטת הרמב"ן דמוקי לה לר"נ באתרא דכתבי והדר יהבי ובמסירת מודעה דא"כ לר"ש נמי נימא כן וכיון דלוה כדי למשכנו פשיטא דהוי הרווחא ג"כ במה שיחליף עידית בזיבוריות שהרי הוצרך ללוות כדי למשכנו וא"כ לא קשיא מאי קמש"ל דהא טובא קמש"ל דס"ד דדוקא לעיל פליג דליכא אלא למשכנו בלבד אבל כאן דאיכא רווחא דנכסים להחליף עידית בזיבוריות מודה אדמון קמש"ל דלא ובשלמא לשיטת בעל המאור דסגי לי' בהך סברא לחוד ולמשכנו לא סבירא לי' בסיפא כלל א"כ לר"ש ליכא לאוקמא בהכי דתיקשי מ"ט דאדמון וליכא למימר משום דאיבעי לי' לימסר מודעה דהכא דליכא למשכנו לא שייך מסירת מודעה כמי שבארנו לעיל באריכות כדמוכח מדברי הרמב"ן עצמו אבל לשיטת הרמב"ן דלא סגי לי' בהך סברא דאין דרך בני אדם ללוות וע"כ דבסיפא שייך ג"כ למשכנו ולמשכנו לוה ממנו א"כ אף לר"ש יש לומר דמיירי באתרא דכתבי ולמשכנו עשה וס"ד דמודה אדמון כיין דאיכא תרתי למשכנו והרווחת נכסים (כיון שהוצרך ללוות ודו"ק) קמש"ל דמ"מ פליג אדמון כיון דהרווחת נכסים לבד אין דרך בני אדם ללוות בשביל זה רק עיקר הלואה למשכנו וכיון שהרגיש ברמאותו הי' לו לימסר מודעה אף דאיכא הרווחת נכסים ג"כ ואפי' אי נימא בדוחק דמשמע לי' להרמב"ן ז"ל דפשיטא לי' למקשה דבהאי אין סברא שיחלוק אדמון כיון דאיכא תרתי מלבד דקשה מנא לי' למקשה להקשות בלא"ה קשה הא פשיטא דלבעל המאור כ"ש דלא קשה מידי דלדידי' דלא בעינן למשכנו ולא שייך למשכנו לא איבעי' לי לימסר מודעה וקשה מ"ט דאדמון וזו הוא ראי' ברורה לשיטת בעל המאור והרמ"ה דבסיפא לא שייך למשכנו כלל וטעמא דחכמים לאו משום דלמשכנו עליו נתכוון ולפי זה לא קשה קושיא הנ"ל כמו שכתבתי ודו"ק:

ועוד קשה לי קושיא עצומה לשיטת הרמב"ן (וראי' ברורה וטעם נכון לשיטת בעל המאור ורמ"ה דבסיפא לא שייך למשכנו) דאי ס"ד דבסיפא ג"כ הטעם דלמשכנו נתכוון דהא בהדיא מבואר בירושלמי על משנת המוציא שטר חוב הגע עצמך שהי' לו קרקע יכול לומר קרקע טב אנא בעי הגע עצמך דהוי לי' קרקע טב יכול מימר הא דידי אנא בעי ולא עוד אלא שיכול לומר לית בחיילי טעין טורחותיהן דתרי והשתא אי ס"ד דהכא ג"כ הטעם דלמשכנו עשה תיקשי קושית הירושלמי הגע עצמך שהי' לו קרקע וכל תירוצו של הירושלמי לא שייכי הכא כמבואר וליכא למימר דבאמת מיירי שאין לו קרקע חדא דהא הקושיא בירושלמי מדנקט סתמא וא"כ מה לעיל דנקט בפי' כדי למשכנו ומ"מ לא משמע לי בלית לי' קרקע דוקא כ"ש כאן דקתני סתמא טפי זה גובה וזה גובה בלי טעמא כלל האיך נאמר בלית לי' קרקע דוקא ועוד דהא לר"נ הנפקותא במתניתין בבינונית וזיבוריות א"כ הרי יש לו קרקע וליכא למימר שקנה אח"כ דכיון דמבריח מטלטליו האיך יקנה קרקע ובשלמא לעיל יש לומר דקנה כדי לבטל שטרו אבל כאן האיך יקנה קרקע מאחרים כיון שהוא מבריח מטלטליו וע"כ בהי' לו קרקע וא"כ האיך שייך למשכנו ובלא"ה הדוחק מבואר לאוקמא דוקא שקנה נכסים אחר הלואה ועוד בר מן דין אפי' אם תימצי לומר דאפי' ביש לו קרקע שייך למשכנו כנראה מדברי הטור ומחבר שלא חלקו בזה א"כ תיקשי אף לר"ש לוקמא בהכי ואי קשיא מאי קמש"ל הא טובא קמש"ל דהכא ס"ד דבאית לי' קרקע לא קמש"ל דבכל מקום זה גובה וזה גובה וזו הוא תמיה רבה לשיטת הרמב"ן ואמת כי הטור כתב לעיל גבי מכר טעם אחר שלא נזכר בירושלמי כלל רק דירא שמא יהא עליו חובות מוקדמין מלבד מה שנראה לפע"ד דבסיפא לא שייך כלל האי טעמא בלא"ה אכתי קשה דמ"מ לר"ש ג"כ לא קשיא מאי קמש"ל דכגון דא צריכא רבה ומרישא לא מוכח דאיכא למימר כטעם הירושלמי וכל הפוסקים בלא"ה לא הזכירו אלא טעם הירושלמי בלבד וכן הר"ן ובעל התרומות ורמב"ן בעצמו ויש לתמוה באמת על הר"ר יונה והרא"ש והטור שהשמיטו טעם הירושלמי אבל מ"מ מהך דירושלמי מבואר דבסיפא לא שייך למשכנו א"כ ע"כ שהם מפרשים סיפא בלי למשכנו וזהו דלא כרמב"ן ודו"ק ונראה שזאת היתה כוונת הרמ"ה שכתב דבסיפא לא שנא אתרא דכתבי לא שנא אתרא דיהבי לא שייך למשכנו ואיבד זכותו ותמהו המחברים מ"ש מרישא ועיין ב"ח וסמ"ע שדחקו לחלק ולפי הנ"ל ניחא דהא המשנה ע"כ באית לי' קרקע דאל"כ למה זה גובה וזה גובה וכיון דאית לי' קרקע לא שייך למשכנו כמבואר מהירושלמי הנ"ל ועיין לעיל הבאתי עוד ראי' ברורה דבסיפא לא שייך למשכנו ומעתה כיון שבארנו דבסיפא לא שייך למשכנו א"כ פשיטא שאי אפשר לפרש כפי' הרמב"ן ואין לנו אלא שיטת בעל המאור ורמ"ה. והנה שיטת הרמ"ה ז"ל בוודאי הוא תמוה דהא בגמרא מבואר להדיא כמו שהוכיח הש"ך בראיות דהקושיא לר"ש ולא לר"נ וא"כ אין לנו אלא שיטת הרז"ה בלבד אבל כבר בארנו לעיל דמדסתמו הרי"ף והרמב"ם כתב להדיא שאפי' שניהם שוין בנכסים כל אחד גובה מבואר דלא סבירא לי' כבעל המאור וכן נראה לפע"ד בדעת הרי"ף ורמב"ם כוונה אחרת בענין זה ויתיישבו כל הקושיות על נכון ומתחילה נברר דעת רש"י בזה כמו שאבאר:

והנה רש"י ז"ל כתב וז"ל אי דמטי' זימני' מ"ט דרבנן והי' לו לתבעו ולא ללוות דעבד לוה לאיש מלוה והנה לשון זה משמע באתרא דכתבי ומ"מ פריך מ"ט דרבנן ש"מ דסבירא לי' כהרמ"ה דבסיפא לא שייך למשכנו ולפי זה קשה קושית בעל המאור ורמב"ן דאף לר"נ קשה וליכא למימר דלר"נ באתרא דכתבי דהא בסיפא לית לי' למשכנו ולזה פי' הש"ך דסבירא לי' כבעל המאור ובאמת הא ליתא דלא הי' לו לומר דעבד לוה לאיש מלוה אלא כיון דלמשכנו לא שייך והרווחה דנכסים ליכא לר"ש מה לו ללוות הרי דלעיל במכר דלא שייך עבד לוה מ"מ הוצרכו חכמים ליתן טעם למשכנו ואי לאו הכי לא הי' לו למכור מהטענה שיהא לו עליו א"כ בסיפא דלא שייך למשכנו לא הי' לו ללוות ואמת כי הסמ"ע ס"ק ח' בתירוץ ב' נתן טעם דלכך לא שייך למשכנו משום דאין דרך אדם לעשות עצמו עבד לוה אבל באמת זה דוחק מלבד מה שהוכחתי לעיל דבלא"ה בסיפא לא שייך למשכנו וכן לטעם ראשון של הסמ"ע קשה ונראה ברור דרש"י הרגיש בקושית הרמב"ן דאף לר"ש נימא דלוה כדי לגבות עידית מיד ועל זה כתב שאין אדם עשוי ללוות לעשות עצמו עבד לוה בשביל רווחא דחילוף נכסים כמו שטען הרמב"ן ומעתה פשיטא דבבינונית דאין זה טענה מהאי טעמא א"כ תיקשי לר"נ כמו לר"ש ואי אפשר לפרש לא כבעל המאור ולא כרמב"ן ולא כהרמ"ה כנ"ל:

לכן נראה בכוונת רש"י על דרך אחרת והוא מוסכם לדינו של הרמב"ן ולאו מטעמי' ובזה יתיישבו כל הקושיות