תפארת יעקב חושן משפט חלק ב לה

הר"ן פי' בעצמו סוגית הגמרא כרמב"ן וצ"ל דמ"מ כך כוונת רמב"ח לפרש המשנה כן ועיין לקמן:

גם מה שכתב בס"ק ז' ליישב דברי הרי"ף ורמב"ם דלר"נ פליגי במקום חזקה אי מהני מיגו דמאוחר או לא אבל לר"ש אינן רשאין לעשות מאוחר דיש הפסד ללוה שלא יוכל לפרוע עד שנת י"א ואזיל לשיטתו שכתב קודם דלר"ש ע"כ שהותנה שלא יוכל לפרוע לו עד עשר שנים דאל"כ מאי קמש"ל פשיטא שזה גובה וזה גובה וגם זה אינו דא"כ פשיטא דאף לר"ש לא קשיא דיש לומר ג"כ דפליגי בזה ואי קשיא מאי קמש"ל טובא קמש"ל דהא בירושלמי מבואר כמו שהוכחתי לעיל דנידון כשובר ואפי' לעשר ולחמש כל אחד עומד בשלו ובירושלמי אמרו דלאו דוקא נקטי רבנן זה גובה וכו' אלא בגיני' דאדמון אמרו כן א"כ טובא קמש"ל דלא נידון כשובר רק זה גובה מיד וזה לעשר שנים ועוד כיון שזה גובה וזה גובה ס"ד שיכול לומר בשביל רווחא עשיתי זאת קמש"ל דלא משוי נפשי' עבד לוה בשביל רווחא דהמתנה או כמו שכתבתי לעיל דהי' לו להיפרע חובו קודם ואח"כ ללוות ואי משום דידע שלא ילוונו אח"כ רק עכשיו כדי לבטל שטרו א"כ כיון שהרגיש ברמאות שלו לא הי' לו להיות עסק עמו כמו שכתבתי לעיל ויהי' איך שיהי' איך נאמר מאי קמש"ל אלא וודאי דאינו נאמן לומר מאוחר דעדים לא אחרו אלא בידיעתו וכל כי האי לא הי' לו להניח שיאחרו השטר והי' לו למחות בידם וכיון שלא מיחה איבד זכותו דמוכח שלא הי' חושש לכך וזה ברור:

גם מה שכתב בס"ק ט' ליישב דברי הרי"ף ורמב"ם לא נהירא כלל חדא דזה פשוט דלא מהני אלא אם טען כן שעשה בשביל ב"ח מוקדם ומברר שהאמת אתו אבל אנן וודאי לא טענינן לי' ואיך סתמו הרי"ף ורמב"ם דבכל ענין גובה חובו הא אינו גובה אלא אם טוען ב"ח מוקדם הי' לי' ומברר שהאמת אתו ועוד אף דבעלמא חיישינן לקנוניא כהאי גוונא אבל פשיטא שאינו יכול לומר לכך לויתי כדי שאהא לוה רשע ולא ישלם וזה ברור ומעתה כיון שנתברר שאין דבריו נכונים בכל הנ"ל נשוב לפי' המאור ורש"י ורמב"ן ונברר דבריהם על נכון ואח"כ נאמר מה שנלפע"ד בסוגית הש"ס וליישב כל הקושיות על נכון ומתחילה אבא ליישב כל הטענות שטען הרמב"ן נגד בעל המאור כמו שאבאר:

ראשונה מה שטען הרמב"ן שהרי אעפ"י שלא לוה ממנו הי' גובה בינונית שלו פשיטא דלא קשה מידי דאין כוונתו להרבות בנכסים דכיון שיש לו זיבוריות אינו רוצה שוב בבינונית דלית בחיילי' טעין טורחותיהן דתרי (כמבואר בירושלמי) רק הוא רוצה להחליף זיבוריות שלו בבינונית ומה שטען ואם לוה כדי להגבותו זיבוריות שלו אין דרכן של בני אדם ללוות כדי למכור נכסיהם ג"כ לק"מ דוודאי מודה בעל המאור שאין דרכן של בני אדם ללוות כדי למכור נכסיהם רק כאן אין זו מכירה רק מחליף זיבוריות שלו בבינונית ומהאי טעמא פשיטא דלא קשיא דאף מאיש אחר הי' לו ללוות כדי להגבותו זיבוריות שלו דוודאי מודה הרז"ה שאין דרך בני אדם ללוות למכור נכסיהם זיבוריות רק לזה שהוא חייב לו יקח בעד זיבוריות שלו בינונית ואין זו הלואה ולא מכירה ועוד דהוא אינו רוצה למכור זיבוריות שלו דהוא רוצה בשדה אחת ואם ילוה מזה יגבה בינונית במקומם משא"כ אם ילוה מאחר ויגבהו זיבוריות שלו לא ימצא בינונית לקנות (הרי דהא הוי הפסד לכ"ע שלא ימצא שדות לקנות כמבואר בתוס' כתובות ק"ט ד"ה עשאה ודף ק"י ד"ה חברא) וכבר בארנו לעיל דכל היכי דלא שייך למשכנו ולא הרגיש ברמאותו לכ"ע לא איבעי לי' לימסר מודעה כהך דעורר על השדה וזהו ג"כ כוונת תוס' ד"ה ורבנן שהקשו מהך דעורר וכתבו ולפירש"י אתי שפיר ותמהו מהרש"ל ומהרש"א ע"ש ולפי הנ"ל ניחא דוודאי מהך דלמשכנו לא קשיא מידי דהתם לא הרגיש ברמאותו משא"כ הכא כיון דכל כוונתו למשכנו שהוא מבריח עצמו הי' לו לירא ממנו ולימסר מודעה רק דקושית התוס' שמא הכא ג"כ לא הרגיש ברמאותו ולאו למשכנו נתכוון רק למכור השדה ועל זה כתבו לחלק דהרבה לוקחין ימצא ולפי זה הכא דלא ימצא שדות לקנות לכ"ע לא' איבעי לי' לימסר מודעה ושפיר הוי טענה כדעת הרז"ה ואי קשיא לשיטת הרז"ה מ"ט דאדמון הא בעורר על השדה מודה והכא הוי הפסד גדול כמו התם ומסירת מודעה ליכא כל היכי דלא שייך למשכנו כמו שכתבתי הא ליתא דטעמא דאדמון וודאי כמו שטען הרמב"ן שאין דרכן של בני אדם ללוות וכן מוכח מתוך דברי הרמב"ן עצמו וכמו שכתבתי לעיל ס"ק ט' ולעיל בהשגתי על התומים ס"ק ה' ע"ש (אבל רבנן פליגי כמו שכתבתי מקודם ודו"ק) ועוד יתבאר בסמוך. ומה שהקשה דאי לא תימא הכי במכר לו שדה באתרא דיהבי והדר כתבי האיך יכול לומר הי' לו להיפרע את שלו לימא לי' רצוני למכור לך אותו שדה זיבוריות שלי ואפרע ממך במעות או בבינונית ויש לו כולן ולא למשכנו עליו נתכוון ומ"ש ולא למשכנו עליו נתכוון כוונתי דלכאורה לק"מ דוודאי כל היכי דשייך למשכנו והרגיש ברמאותו הי' לו למסור מודעה רק דכאן כתב בעל המאור דלא שייך למשכנו כמו שכתב הרמ"ה ועל זה כתב דמ"מ לעיל מנא ידעינן דלמשכנו נתכוון שמא לא נתכוון למשכנו כלל ולא הרגיש כלל ברמאותו רק דכוונתו למכור אותו שדה זיבוריות שלא ימצא קונים ואז לא שייך מסירת מודעה כלל וקושית הרמב"ן הוא ממש קושית התוס' ד"ה ורבנן רק הם הקשו מעורר שפיר כתבו לחלק בין הודאות או כפירש"י אבל לשיטת בעל המאור מסיפא קשה ואז אין לחלק כלל ודו"ק היטב בזה כי מבואר מכל הנ"ל דכ"ע מודי דכל היכי דלא שייך למשכנו ויש טענה אחרת לא איבעי לי' לימסר מודעה כהך דעורר על השדה (ובזה תבין על נכון דברי התוס' ד"ה ורבנן מה שנתחבטו המפרשים ולא מצאו מענה ולפי הנ"ל ניחא ולק"מ ודו"ק). אבל לפעד"נ דלק"מ דהתם אף אי לא שייך למשכנו מ"מ אפי' לא איבעי לי' לימסר מודעה סוף סוף הי' לו להיפרע חובו תחילה ואח"כ יקנה ממנו כיון שהוא רוצה לקנות ואי משום שלא רצה לקנות אלא לבטל שטרו א"כ הרי הרגיש ברמאותו והי' לו לימסר מודעה ואפי' רבנן מודי דהכא לא שייך חחא"ל כיון שמעותיו בידו (ובכסף לבד לא קני) הרי דהכא תיקשי בלא"ה לשיטת בעל המאור למה לא נימא לר"ש דלוה כדי להרויח רווחא דהמתנה וע"כ שהי' לו להיפרע חובו תחילה והי' מלוהו אח"כ ואי לא רצה להלוות אלא לבטל שטרו הי' לו לימסר מודעה כיון שהרגיש ברמאותו אבל לסברת בעל המאור לא הי' יכול להיפרע ממנו שלא הי' מחליף זיבוריות בבינונית ושפיר לא הרגיש ברמאותו ולא איבעי לי לימסר מודעה כהך דעורר על השדה (ואפי' אדמון מודה רק טעמו שאין דרך בני אדם כנ"ל) וליכא למימר שלא הי' יכול להיפרע חובו קודם שחשב שאין לו אלא מעות כנגד שדה לבד ואם יפרע חובו שוב לא יהא לו לקנות שדהו הא ליתא דכיון שאין לו מעות אלא עידית ובינונית האיך יקנה ממנו זיבוריות כיון שהגיע זמנו לפרוע הרי יגבה ממנו בינונית ופשיטא שהי' משלם בחובו והבינונית שלו ישארו בידו משיקנה זיבוריות ויגבהו בינונית משא"כ זה לא עלה על דעתו כלל שיחליף חבירו עידית בבינונית או זיבוריות רק חשב שישלם לו מעות והוא יגבהו קרקע וזה זריז ונשכר משא"כ התם פשיטא שלא יקנה שדה זיבוריות להגבותו בינונית וע"כ שיש לו מעות הרבה ורוצה לקנות שדה זו ג"כ א"כ אם יפרע חובו קודם ג"כ הי' קונה ממנו כיון שאין דעתו לתחבולת ערמה ואי הרגיש שדעתו לערמה להפסיד שטרו פשיטא שהי' לו לימסר מודעה ואפי' רבנן מודי באתרא דיהבי זוזי וזה ברור ולק"מ וביותר אני תמה על הרמב"ן דהא עיקר טענתו שאין דרך בני אדם ללוות והא התם במכר לא שייך האי טעמא וא"כ אף להרמב"ן תיקשי ואפי' אי נימא דהרמב"ן עצמו סמך לו על מה שכתב אח"כ שאף מאיש אחר הי' יכול ללוות להגבותו זיבוריות שלו א"כ ה"ה במכר לאחר הי' יכול למכור הא ליתא שכבר הסכימו כל המפרשים לפרש התוס' בעורר על השדה דעשאה