תפארת יעקב חושן משפט חלק ב לג

גובה זה מיד וזה כשיגיע זמנו ולמה לו למימר דבגיני' דאדמון אמרו כן ועוד קשה מה שאמרו נ"מ לר"נ ור"ש שזה של מאתים מחל במנה או שכתב בשטר וזה של מנה לא כתב דלר"ש כבר יצא מנה כנגד מנה דהא ע"כ לא פליג רב ששת אלא משום דסבירא לי' בשל עולם הן שמין אבל בלא"ה אי הי' בדין בשלו הן שמין מודה ר"ש דזה גובה בינונית וזה זיבוריות א"כ התם במחל או כתב בשטר למה סבירא לי' יצא מנה כנגד מנה וכמו כן קשה להיפוך כיון דבכתב של מאתים בשטר ושל מנה לא כתב סבירא לי' יצא מנה כנגד מנה כ"ש בבינונית וזיבוריות דאפי' בשלו הן שמין דיצא מנה כנגד מנה ובגמרא מבואר דדוקא משום דסבירא לי' בשל עולם הן שמין סבירא לי' הכי והדבר מבואר לכל מעיין שאין סוגית הירושלמי כסוגיית גמרא דידן והוא דבסוגי' דידן ס"ל דפלוגתייהו בעצם הנפקותא אי הוי נפקותא או לא אבל כל היכא דאיכא נפקותא לכ"ע כל אחד גובה חובו רק דלר"ש ליכא נפקותא מצד בשל עולם הן שמין ולפי זה אין כאן ראי' משני שוורים תמין שחבלו זה בזה דהתם תם מגופו משתלם וליכא נפקותא ואפי' במועד גובה בעידית כדין ניזק ואפי' אי משכחת לה נפקותא אין כאן קושיא דהוי לי' לתנא להשמיענו דבהא כ"ע מודי ומילתא דפשיטא הוא דכל היכא דאיכא נפקותא כל אחד גובה חובו ועל זה פריך ממתניתן ומתרגם לה בעשר וחמש דכיון דאיכא נפקותא אף ר"ש מודה כנ"ל אבל סוגית הירושלמי אינו כן אלא בעצם הנפקותא לא פליגי כלל ולכ"ע בשל עולם הן שמין (ומהאי טעמא לא נקט נפקותא בעידית ובינונית דלר"נ בשלו הן שמין כל אחד גובה חובו ולר"ש אף דבשלו הן שמין מ"מ יצא מנה כנגד מנה כמו במחל וכתב בשטר אלא וודאי דסבירא להו בשל עולם הן שמין לכ"ע וכן מבואר בירושלמי לעיל מינה גבי הגע עצמך שהי' לו קרקע דסבירא להו בשל עולם הן שמין ע"ש) ואף אי בשלו הן שמין מ"מ פליג ר"ש דעיקר פלוגתייהו הוא דר"נ סבר מה לי הוא מה לי אחר וכל היכי דאיכא נפקותא זה גובה וזה גובה ור"ש פליג בהא דאף דאיכא נפקותא כל אחד עומד בשלו שכך הדין נותן כיון שזה חייב לזה וזה לזה יצא זה כנגד זה ולמה ירויח האחד מחבירו ולא מהני נפקותא והשתא אתי שפיר כל דברי הירושלמי והוא כיון דפלוגתייהו לענין נוחל של מאתים במנה א"כ אין הנפקותא אלא זה לוה מנה וזה מאתים כמבואר ואהא מייתי ראי' משני שוורים תמין דהתם נמי איכא נפקותא במחל א"כ אי ס"ד דזה גובה וזה גובה לא הי' לו לתנא לסתום דמשלמין במותר כיון דחזינן דאיכא פלוגתא בהא (משא"כ לגמרא דידן כנ"ל) אלא וודאי דאף דאיכא נפקותא יצא מנה כנגד מנה וזה סיוע גדולה לר"ש ואהא מייתי ראי' ממתניתן לרבנן דאדמון והוצרך לתרץ דבגיני' דאדמון אמרו ואע"ג דמתניתן וודאי מיירי שזמן השני מאוחר לראשון מ"מ פשיטא דמ"ד יוציא מנה כנגד מנה דסבירא לי אף דאיכא נפקותא כל אחד עומד בשלו דמיד שלוה והוא הי' חייב לו נידון כפרוע א"כ ה"ה לעשר ולחמש כיון דמט' זימני' ולוה או ביומא דמישלם והגיע הזמן נידון כפרוע הלכך הוכרח לתרץ דבגיני' דאדמון אמרו זה גובה וזה גובה אבל באמת כל אחד עומד בשלו וזהו דקאמר נפקותא במחל וכן כתב של מאתים בשטר דאף דבהא לכ"ע איכא נפקותא מ"מ למ"ד יוציא מנה כנגד מנה כבר יצא מנה כנגד מנה ולא מהני נפקותא וכל זה פשוט וברור בכוונת הירושלמי (ומכאן ראי' כדברי התוס' גיטין (דף ל"א ע"ב) דסתם ר"נ בש"ס הוא ר"נ בר יעקב דלא כמו שפירש"י שם דהוא ר"נ בר יצחק דהא הכא נקט בירושלמי פלוגתייהו דר"נ ור"ש וקאמר ר"נ בר יעקב):

ומעתה ממילא דברי התומים תמוהין מאוד דהא בגמרא דידן דמוקי פלוגתייהו בעצם הנפקותא וטעמא דר"ש דבשל עולם הן שמין וליכא נפקותא ומהאי טעמא מתרגם לה לעשר וחמש א"כ פשיטא דאף בס"ד חולק אירושלמי דלר"ש ג"כ לא נידון כפרוע רק כל היכי דאיכא נפקותא כל אחד גובה חובו א"כ הדרא הקושיא על הרמ"ה לדוכתא וביותר אני תמה שהבין כוונת בעל התרומות שער ל"ד שנסתפק אי נידון כשובר והיינו כסברת הירושלמי הנ"ל דהא פשיטא דגמרא דילן חולק אהך דירושלמי כמו שבארנו בראיות ברורות. אמנם הך איכא מרבוותא שבבעל התרומות דרך אחרת להם והוא דוודאי כל היכי דאיכא נפקותא אף לר"ש גובה חובו כמבואר בגמרא דילן רק דבהא סבירא לי' כל היכא ששניהם באו לגבות או שלא הי' להם נכסים בשעת הלואה או משעת הלואה אם הי' שווים אז קידם וליכא שום נפקותא דאז חתכנו הדין כל אחד עומד בשלו א"כ מאז ולהבא נידון כפרוע ולא מהני מכירה לאחר כך ועל זה פליג בעל התרומות בשם הרמב"ן דמ"מ אם יזדמן נפקותא כל אחד יגבה חובו א"כ אף שחתכנו הדין כל אחד עומד בשלו עדיין לא נידון כפרוע ומהני מכירה וזה שכתב בעל התרומות בלשונו ושניהם שווין בנכסיהם שחתכנו הדין כל אחד עומד בשלו הרי להדיא כדאמרן ואין ענין הך דבעל התרומות להך דירושלמי וזה ברור:

וראיתי להרב בעל מחנה אפרים ז"ל בתשובותיו בהלכות גביית חוב סימן י' שהעתיק תשובת מהראנ"ח ז"ל בראובן שנתן שטר ללאה ולאה חייבת ללוה שאין ראובן יכול למחול שמכיון שבא השטר ליד לאה הרי הוא כגבוי ולא מהני מחילה והש"ך סי' ס"ו ס"ק ע"ג השיג עליו דמבואר בסוגי' פשד"ג וכאן סי' פ"ה דזה גובה וזה גובה וכתב הרב הנ"ל דדברי מהראנ"ח נכונים דע"כ לא אמרו שם זה גובה וזה גובה אלא היכי דאיכא נפקותא אבל היכי דליכא נפקותא לכ"ע כל אחד עומד בשלו עכ"ד ודבריו תמוהין דוודאי אי ליכא נפקותא הפוכי מטרתא הוא אבל מ"מ פשיטא דלא נידון כפרוע דהא בהדיא כתב בעל התרומות שער ל"ד בשם הרמב"ן והטור ומחבר סי' זה שאף שחתכנו הדין כל אחד עומד בשלו מהני מכירה לאחר א"כ פשיטא דה"ה דמהני מחילה דכל היכי שנזדמן נפקותא לא נידון כפרוע ועוד קשה הא בהדיא מבואר בירושלמי הנ"ל דאם של מאתים מחל חובו בעל המנה גובה לר"נ דלא אמרינן יצא מנה כנגד מנה ולא מחל אלא מנה הנשאר ואפי' ר"ש דחולק שם היינו משום דירושלמי סבירא לי' דלר"ש לא מהני נפקותא כלל ולעולם כל אחד עומד בשלו אבל לפי גמרא דילן דחולק אירושלמי א"כ פשיטא דאף לר"ש הדין כן א"כ אנן דקיימא לן כר"נ כ"ש דמהני מחילה וזה ברור:

ומכאן וודאי קושיא גדולה לפי' הרמב"ן וסייעתו דלר"ש לא מצי לאוקמא באתרא דכתבי ובמסירת מודעה דמאי קמש"ל כבר שמעינן לה לעיל דהא כמו לר"נ קמש"ל בשלו הן שמין כן לר"ש קמש"ל דלא נימא דנידון כפריע ואף דיש נ"מ לעשר ולחמש כל אחד עומד בשלו כמו שבאמת אמרו כן בירושלמי דחכמים בגיני' דאדמון אמרו א"כ אף דגמרא דידן חולק מ"מ פשיטא דצריך להשמיענו זה ומאי קושיא והוא תמוה לכאורה ובשלמא לשיטת בעל המאור לא קשיא דיש לומר דאין כוונת בעל המאור במה דלא ניחא לי' לאוקמא באתרא דכתבי ובמסירת מודעה משום דלא משמע לי' דמתניתן קמש"ל בשלו הן שמין דא"כ אכתי הוי מצי למימר דאשמעינן כהנ"ל דלא נידון כפרוע ולאפוקי מסברת הירושלמי וכן לר"ש הוי אתי שפיר אלא דטעמו של בעל המאור דלא סבירא לי' בסיפא למשכנו כלל כמו שכתבו סמ"ע וב"ח (וכמו שאבאר לקמן בס"ד) כדעת הרמ"ה אבל לשיטת הרמב"ן דסבירא לי' בסיפא ג"כ למשכנו קשה כנ"ל ועוד יבואר לפנינו קושיות גדולות לפי' הרמב"ן וסייעתו כמו שאבאר:

ומה שכתב עוד בתומים בס"ק זה דלמ"ד דלא עביד איניש דיזיף ליומא היינו דלא משוי נפשי' עבד לוה בשביל יום אחד אינו מספיק דמאן לימא לן דליום אחד לוה הוא הוצרך ללוות לעשר שנים ולא נעשה עבד לוה ליום אחד אבל באמת הכוונה כך דלמ"ד עביד איניש דיזיף ליומא הוי כמו