תפארת יעקב חושן משפט חלק ב לב

זמנו אין לגבות בו וכ"ש כאן שיש עליו טענה אילו הייתי חייב לך ולכך תפס לשון זה כדי שיהא נפקותא עכשיו בעת גבי' אבל לר"נ אין צורך לזה אלא שלוה לזמן מועט עד שעכשיו הגיע זמן שניהם וליכא רווחא אלא בינונית וזיבוריות ועוד בלא"ה פשיטא דלא ק"מ דלר"נ משכחת לה בשטרות שאין בהם זמן כלל רק כל אימת שירצה יתבענו אבל לר"ש דליכא רווחא דנכסים ע"כ שיש בהם זמן לעשר ולחמש וזה פשוט ולק"מ:

עכשיו נבוא להשיג על עיקר מה שחידש הפ"י שם והנה מה שכתב שם לפי שיטת הרמ"ה ליתא דבהדיא כתב הרמ"ה הבאתי לשונו לעיל דהקושיא בגמרא בין לר"נ בין לר"ש א"כ כל מה שטרח שם ליישב שיטת הרמ"ה בחנם טרח אמנם עיקר דבריו המעיין בש"ך בשני חצאי עגולי' בד"ה ואין לומר שכתב ממש כפירושו של הפ"י רק שכתב שאי אפשר לפרש כן כמו שכתב בחידושי כתובות שלו. והנה לכאורה בפשיטות אין לפרש כן דהא בראשון לחמש ושני לעשר פריך ג"כ מ"ט דאדמון והתם לא שייך האי טעמא דנוח הי' לזה שהלוהו וכמו שכתבתי לעיל וכמו שכתב מהרש"א שם בסוגי' להדיא ע"ש:

ואמנם הרב בעל פ"י הרגיש בעצמו בזה וכתב נהי דבראשון לחמש אין כ"כ קושיא כמו בראשון לעשר מ"מ פריך דהוא הי' רוצה ללוות ולא להיפרע חובו כדי להרויח רווחא דהמתנה משא"כ לר"נ בלא מטי' זימני' אין כאן רווחא לא לזה ולא לזה א"כ אין להקשות מ"ט דאדמון דכיון דליכא בהלואה זו רווחא דהמתנה לא לזה ולא ולזה הי' לו לתבעו חובו והוא בוודאי הי' משלם לו אף בתוך הזמן כיון שהלוהו עד תשלום הזמן ואי קשיא הא במטי זימני' פריך מ"ט דרבנן וא"כ קשה הא אית לי' רווחא דהמתנה וע"כ כיון שחבירו עושה זאת ואינו פורע לו ש"מ נתכוון לתחבולת ערמה ולא הי' לו להיות עסק עמו א"כ ה"ה בלא מט' זימני' מאי פריך מ"ט דאדמון הא ליתא דדוקא בלא מטי' זימני' דלא הי' יכול להיפרע ממנו בע"כ לא הי' לו לירא כיון שיש לו רווחא אבל במטי' זימני' שהי' יכול להיפרע ממנו בע"כ הי' לו להיפרע ממנו כיון שנתכוון לתחבולת ערמה ע"כ תורף דברי הפ"י בזה אף שהאריך הרבה (וכ"כ הי' נראה לו רב המרחק בזה עד שבמטי' זימני' פריך מ"ט דרבנן ובלא מטי' זימני' פריך מ"ט דאדמון) ואין דבריו נכונים כלל דמ"מ כיון דבחמש ולעשר פריך מ"ט דאדמון משום רווחא דהמתנה ואף שהרגיש ברמאותו מ"מ כיון שלא הי' יכול להיפרע ממנו לא חש לרמאותו א"כ ממילא אף לר"נ בלא מטי' זימני' יש להקשות מ"ט דאדמון דמה לי רווחא דהמתנה שיהא מעותיו בידו עד לאחר שיגיע זמנו והיינו שהוא צריך למעות עד אותו הזמן שלוה וצריך ג"כ למעותיו שהלוהו א"כ כ"ש בלא מטי' זימני' לר"נ דהא הוי רווחא מה שהוא צריך למעות עד תשלום הזמן ואף שהרגיש ברמאותו לא חש לה כיון שלא הי' יכול להיפרע ממנו והי' פיקח ולוה ממנו שיהא מעותיו בידו עד תשלום הזמן והדבר מבואר לכל מעיין שאין הפרש בין זה לזה כלל וכמו דקשיא לר"ש קשיא לר"נ וזה תמוה מאד:

ועוד בר מן דין קשה לי קושיא עצומה על פירושו דלפי דבריו הא דפריך לאדמון בלא מטי' זימני' היינו כיון שלא הי' יכול להיפרע בע"כ לא הי' לו לחוש לתחבולת ערמה שלו ובמטי' זימני' פריך מ"ט דרבנן כיון שהי' יכול להיפרע ממנו הי' לו לחוש א"כ מאי משני דאתי ביומא דמישלם מר סבר עביד איניש דיזיף ליומא ומר סבר לא עביד איניש דיזיף ליומא וקשה מה בכך הוא לא לוה כלל ליום אחד רק שיהא מעותיו בידו עד תשלום עשר ואם ימתין עד למחר ויתבע חובו קודם שוב לא ילוונו אח"כ ואי משום שהרגיש ברמאותו הא ביומא דמישלם לא הי' יכול להיפרע ממנו א"כ לא הי' לו לחוש והוי ממש כמו לא מטי' זימני' ופיקח הי' ולוה ממנו ולמחר יגבה חובו וחוב חבירו יהא בידו עד תשלום עשר וביותר קשה דקאמר לרבנן עביד איניש דיזיף ליומא משמע הא אי לא עביד איניש דיזיף ליומא הוי מודי רבנן לאדמון וקשה הא בלא מטי' זימני' הקשה מ"ט דאדמון ועכשיו ביומא דמישלם דהוי ממש כלא מטי' זימני' אף דלא עביד איניש דיזיף ליומא דהא לעשר שנים הלוה כנ"ל א"כ איך יש להקשות עוד בזה מ"ט דרבנן עד שהוצרך לומר דסבירא להו עביד איניש דיזיף ליומא ועוד מצידא תברא מה בכך דעביד איניש דיזיף ליומא סוף סוף כיון שהי' מלוהו פשיטא שהי' משלם לו ג"כ וע"כ אף שהרגיש ברמאותו מ"מ לא הי' לו לחוש כיון דביומא דמישלם אינו יכול להיפרע ממנו בע"כ כמו שכתב הפ"י בלא מטי' זימני' א"כ ממילא אפי' אי לא עביד איניש דיזיף ליומא ומה ענין זה שרוצה להרויח ברווחא דהמתנה ואי עביד איניש וכו' או לא עביד איניש ודבר זה תמוה מאוד וברור שהרב בעל פ"י לא כוון יפה בזה וזהו כוונת הש"ך שכתב שאי אפשר לפרש כן כלל (ועיין לעיל ס"ק ח' שכתבתי בשם קצה"ח ס"ק ג' כעין קושיא זו על הרמב"ן אבל באמת על הרמב"ן לק"מ והרב בעל קצה"ח לא דק כמו שכתבתי שם אבל לפי' הרב בעל פ"י פשיטא דקשיא ודו"ק) הרי בארנו שאין דברי הפ"י מובנים בזה:

ומעתה אבוא להשיג על כל דברי התומים בענין זה מה שכ' בס"ק ד' ליישב שיטת הרמ"ה דלר"נ ידע התירוץ דמיירי ביומא דמישלם זימני' רק לר"ש סבירא להו בס"ד דנידון כשובר וא"כ לא משוי נפשי' עבד לוה כלל ומשני דאף לר"ש לא נידון כשובר ופליגי ג"כ ביומא דמישלם ולפי זה לכ"ע פליגי ביומא דמישלם אבל במטי' זימני' בין באתרא דכתבי בין באתרא דיהבי איבד זכותי. זה תורף דבריו וסיים שזה הפי' פשוט ומרויח. והנה מלבד מה שנעלם ממנו ג"כ לשין הרמ"ה הנ"ל שהבאתי שכתב בהדיא דלכ"ע פריך ומילתא באפי' נפשי' הוא בלא"ה עיקר דבריו תמוהין כמו שאבאר ולפי שראיתי להרב בעל מחנה אפרים ז"ל בתשובותיו בהלכות גבייה חוב שאין דבריו נכונים ג"כ על פי מה שאבאר מוכרח אני להעתיק סוגיות הירושלמי ולברר שלא דקו רבנן בזה כבודם במקומם מונח גם תסתיים מזה קושיא גדולה לפי' בעל המאור ורמב"ן כמו שיתבאר:

גרסינן בירושלמי פשד"ג על משנת המוציא שט"ח זה לוה מזה מנה וזה לוה מזה מאתים אמר ר' הינא איתפלגין ר"נ בר יעקב ור' ששת חד אמר יוציא מנה כנגד מנה וחרנא אמר זה גובה שט"ח וזה גובה שטר חובו מ"ד יוציא מנה כנגד מנה יליף לה משני שוורים תמין שחבלו זה בזה משלמין במותר חצי נזק ומ"ד זה גובה וזה גובה יליף לה מרבנן דאדמון (ואידך) דרבנן דאדמון מודי' שיוציא מנה כנגד מנה אלא בגין דתנינן אדמון אומר וכו' לפיכך צריך מימר זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו (עכשיו מפרש הנפקותא לר"נ ור"ש) מחל של מאתים במנה ושל מנה לא מחל מ"ד יוציא מנה כנגד מנה כבר יצא מנה כנגד מנה ומ"ד זה גובה וזה גובה אותו שמחל גובה ואותו שלא מחל אינו גובה כתב של מאתים בשטר ושל מנה לא כתב מ"ד יוציא מנה כנגד מנה כבר יצא מנה כנגד מנה ומ"ד זה גובה וזה גובה אותו שכתב גובה ושלא כתב אינו גובה (ויש לבעל השטר חובות מוקדמין דאל"כ יחזור בעל פה ויגבה ממנו) ע"כ סוגית הירושלמי. והנה לכאורה יש לתמוה הרבה חדא דקאמר זה לוה מנה וזה מאתים הא אפי' שניהם שווין פליגי כמבואר בסוגי' דידן ועוד קשה מה שאמר דמ"ד יוציא מנה כנגד מנה יליף לה משוורים תמין שחבלו זה בזה דהא פלוגתייהו כשיש לזה עידית ובינונית ולזה זיבוריות אבל בלא"ה הפוכי מטרתא הוא והא התם תם משתלם מגופו וליכא נפקותא בזה כלל ואפי' מועד מ"מ ניזק גובה בעידית לכ"ע דמהאי טעמא לא הביא בסוגי' דידן ראי' מהך משנה דשוורים תמין. ועוד קשה מאי דקאמר דמ"ד יוציא מנה כנגד מנה סבירא לי' דרבנן דמתניתן בגיני' דאדמון אמרו זה גובה וזה גובה הא בין לפי' הרמב"ן בין לפי' בעל המאור בין לפי' הרמ"ה לא מתוקמא מתניתן אלא שזמן השני מאוחר לראשון א"כ שפיר אמרו זה גובה זה