תפארת יעקב חושן משפט חלק ב ל

סעיף ג. (יא) ראובן הוציא שטר על שמעון ושמעון על ראובן מאוחר לשטרו של ראובן והגיע זמן הפרעון של ראובן קודם שלוה משמעון יכול שמעון לומר לראובן אלו חייב הייתי לך לא היה לך ללוות ממני אלא היה לך ליפרע מחובך:

הג"ה. ודוקא שהשטר ברור אבל אם יש טענה על השטר כגון שיש בו חשש אסמכתא או כדומה יוכל לומר הייתי מתיירא שא"א לי לגבות בשטרי מכח אסמכתא על כן הוצרכתי ללוות כי לא היה לי פנאי לדון לנגוש אותך (תשובת הרא"ש כ' ע"ד סימן ב'). ויש מי שאומר דלא שנא באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא לא שנא באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי ויש אומרים דה"מ באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא ואפילו אם יש לראובן זיבורית ולשמעון עידית אינו יכול לומר לויתי ממך כדי שאגבה ממך העידית ואגבה אותך הזיבורית ואם הוא באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי אינו יכול לומר לו היה לך ליפרע מחובך אלא כל אחד גובה חובו ומיהו אם יש לשניהם עידית או בינונית או זיבורית או שיש לאחד עידית (יב) או בינונית ולשני זיבורית עומד כל אחד בשלו וכן אם יש לזה בינונית וזיבורית ולזה זיבורית עומד כל אחד בשלו אבל אם יש לזה עדית ובינונית ולזה זיבורית זה גובה וזה גובה ואם זמן השטר שמוציא שמעון על ראובן היה קודם שהגיע זמנו של שטר של ראובן אז בכל ענין יעמוד בל אחד בשלו שאין יכול לומר היה לך ליפרע מחובך שהרי עדיין לא הגיע זמנו אפילו היה ביום אחרון כגון שראובן הלוה לשמעון בשטר לחמש שנים וביום שנשלמו הה' שנים בא ראובן ולוה משמעון לעשר שנים אין שמעון יכול לומר לראובן אילו חייב הייתי לך אמה שעבדת עצמך בשביל יום אחד וגובה זה שלו לסוף חמש שנים וזה שלו לסוף י' שנים:

הג"ה. ראובן שתובע משמעון לשלם לו והשיב לו שמעון הלא אתה פרעת לי זה השבוע ולמה לא עכבת בחובך וראובן אומר האמנתיך נאמן במיגו דיוכל לומר לא פרעתיך או עדיין לא הגיע זמני אז שתפרעני (מרדכי פ' שני דייני גזירות). אשה שהקדישה נכסיה וצותה שידורו בנותיה בבתים ויתנו שכירות ואחר כך הביאה בת אחת שטר ממנה מוקדם לשטר מתנה של הקדש ושאר היורשים אומרים אילו היה שטרך אמת למה נתת שכירות אם הבת נותנת אמתלא על השכירות הדין עמה ואם לאו הדין עם היורשין (תשובת הרא"ש כלל ע' סימן ב'):

סעיף ד. אם מת אחד מהם והניח יתומים קטנים כל אחד עומד בשלו אפילו לא הניח להם אביהם כלום שאם יגבו מזה אפילו מעות חוזר וגובה אותם מהם אחר תקנת הגאונים שגובים מטלטלי דיתמי:

סעיף ח. אפילו היתומים קטנים אין אומרים שהם יגבו מיד ולא יגבה מהם עד שיגדלו כיון שתפס בחיי אביהם:

(יא) ראובן כו'. בכאן יש מחלוקה גדולה בין הראשונים ז"ל והרב הש"ך האריך להכריע בראיות כדברי בעל המאור וסתר כל דברי הטור ומחבר בסעי' זה והשיג על הרמב"ן אשר ממנו יצאו מקור דבריהם. והנה האחרונים ז"ל האריכו ג"כ בביאור ובקושיות והרב בעל פנ"י בחידושיו על הטור כתב פי' חדש בש"ס פרק שני דייני גזירות על פי שיטות הרמ"ה גם בתומים האריך בזה בביאורים ובקושיות והנה מתחילה נבאר דברי האחרונים ז"ל ומה שיש להשיב על דבריהם כדרכינו ברוב המקומות ואח"כ נבוא אל ביאור דברי הפוסקים הראשונים וביאור סוגית הש"ס פרק שני דייני גזירות לפי שיטת הרי"ף ורמב"ם ולבאר הכל על נכון והנה אין צורך להעתיק דברי הראשונים כי הם מבוארים בש"ך אמנם נזכיר שורש מה שיוצא מדבריהם לדינא והנה שורש המחלוקת דבגמרא פריך לר"ש ולא לר"נ ופי' בעה"מ דלר"נ יכול לומר לויתי כדי להחליף ויבוריות בבינונית אבל לר"ש אין נפקותא בזה ולפ"ז אנן דקיימ"ל כר"נ אפי' במטי זימני' לא אובד זכותו מטעם הנ"ל והרמב"ן השיג עליו בזה ופי' הוא דלר"נ לא קשיא דמצי לאוקמא באתרא דכתבי והדר יהבי ופליגי במסירת מודעה וקמש"ל בשלו הן שמין אבל לר"ש מאי קמש"ל ולפ"ז אנן דקיימ"ל כר"נ בין באתרא דכתבי ובין באתרא דיהבי דמי ממש לפלוגתא דלעיל במכר לו שדה באתרא דיהבי לכ"ע איבד זכותו ובאתרא דכתבי פליגי במסירת מודעה וקיימ"ל כרבנן [אבל לבעל המאור אפי' באתרא דיהבי לא איבד זכותו מטעם הנ"ל ודעת השלישית הוא דעת הרמ"ה דבין באתרא דכתבי בין באתרא דיהבי איבד זכותו ולדידי' קשה מאי פריך לר"ש דוקא ובזה פי' הש"ך כוונתו דלא כמו שהבינו הטור ומחבר אלא אליבא דר"ש אמרה אבל לר"נ יכול לומר להחליף זיבוריות בבינונית נתכוונתי ודעת רמ"ה כדעת בעה"מ ולא דעת שלישית [וביאור דברי הפוסקים הללו ומה שיש לדקדק בדבריהם מבואר לפנינו בס"ד] ומעתה אשיב ידי על כל דברי הש"ך ויתר אחרונים בזה כמו שאבאר:

מ"ש הש"ך וז"ל ואין לומר דהא דפריך אי דמטי זימני' מ"ט דרבנן פריך בין לר"נ בין לר"ש והא דלא פריך ה"ד לר"נ משום דלדידי' מיירי מתני' בדלא מטי' זימני' ול"ק לדידי' מ"ט דאדמון אבל לר"ש פריך מ"ט דאדמון הא וודאי ליתא וכמ"ש בחידושי כתובות שלי דא"א כלל לומר כן עכ"ל, והנה חידושי כתובות שלי אינם במציאות לעיין בהם ודבריו סתומים מאד וכמעט א"א להולמם אבל באמת כוונתו כך והוא דבמטי' זימני' פריך לכ"ע דהי' לו לתבעו והוא וודאי הי' משלם לו ג"כ כיון שהלוהו רק לר"נ ל"ק דעכשיו הגיע זמן שניהם לגבות וליכא רווחא דאקדומי פורעינא שפיר מצי לאוקמא, דבשעה שלוה השני לא הגיע זמנו ומ"מ לא קשיא מ"ט דאדמון דכיון שהי' מלוהו בתוך הזמן פשיטא שאם הי' תובעו הי' משלם לו ג"כ אבל לר"ש פריך בלא מטי זימני' כמו שפירש"י ונוח הי' לו לזה שהלוהו שיהא מעותיו בידו עד השלמת עשר א"כ אם הי' תבעו לא הי' משלם לו רק ללוות הי' רוצה משום רוחא דהקדמת פרעון א"כ קשה מ"ט דאדמון ובאמת משמע כן ברש"י אך הא ליתא כמ"ש מהרש"א דא"כ בראשון לחמש ושני לעשר דל"ש האי טעמא מאי פריך לאדמון ובע"כ דרש"י לא כתב כן אלא דמשום דמעיקרא מקשה בלשון תימה בהא לימא אדמון ואח"כ מקשה בניחותא מ"ט דאדמון לזה פירש"י דמעיקרא הקושיא חזקה יותר ואה"נ דבלא"ה קשיא לאדמון א"כ א"א לפרש כפי' הנ"ל זהו כוונת הש"ך בזה ואמת כי עדיין יש מקום לפ"ז ועיקר סתירתו יבואר לקמן בס"ד בסתירת דברי הפ"י בזה [ומ"ש להשיג על הב"י שכתב כן כתב הר"ן בשם בעל המאור הוא תמוה דכך כוונת הב"י דעל מ"ש הטור דאינו יכול לומר לויתי ממך שאגבה בינונית וכו' כתב ב"י דסברא זו כתבה ר"ן בשם בעה"מ וע"ז כתב הטור דאינו כן וזה פשוט] ומ"ש להשיג על דעת הרמב"ן שכתב דלר"נ קמש"ל בשלו הן שמין יבואר לקמן בסתירת דברי התומים סק"ו בזה עיי"ש ומ"ש דדעת רש"י כבעה"מ יבואר לקמן בס"ד דדעת רש"י כרמב"ן ולאו מטעמי' עיי"ש ומ"ש ליישב טענת הרמב"ן על בעה"מ ושורש דבריו דלבעה"מ אפי' אין להם נכסים כלל מ"מ יכול לומר לויתי שמא יהי' אח"כ וכן השני הלוהו מטעם זה והשתא לא קשה קושית הרמב"ן דאף לר"ש נימא כן דאטו בשופטני עסקינן שילך עמו ברמאות