תפארת יעקב חושן משפט חלק ב כח

שיהא לו עליו משא"כ כשימסור מודעה אז יהא בטוח מהטענה וגם אם ימכרנה לאחר יטרוף ממנו דל"ה דאקני כיון שמסר מודעה ואי משום דירא שמא יודע לו אין כאן הפסד אלא למשכנו אבל הוא בטוח מהטענה וגם למשכנו גופא בספק דשמא לא יודע לו ויוכל למשכנו ואי משום דירא להפסיד מספק מה שיוכל למשכנו דהא עכשיו הוא בספק טפי דשמא ימכרנה לאחר ולא טריף בלי דאקני הילכך פליג אדמון כאן דעדיף טפי למסור מודעה משימכור לו בלי מודעה כנ"ל ורבנן סברי דזה אין ספק שיוכל למשכנו והיינו דמוכר שדה יש לו קול ויעכב המכירה הילכך עדיף לי' טפי שלא למסור מודעה שאם יש לחוש שמא יודע לו ולא יוכל למשכנו וזהו כוונת בעל התרומות הנ"ל דקשיא לי' אהא דקאמרי רבנן חחא"ל דהא פשיטא דגם אדמון מודה בזה רק דכאן עכשיו בלי מסירת מודעה ג"כ יש לחוש שמא ימכרנה לאחר וע"ז כתב בעל התרומות שבטח עצמו שקול יוצא בדרך א"כ בלי מסירת מודעה בטוח שיוכל למשכנו ולא נשאר לנו אלא למסור מודעה כדי לבטל טענת אילו הייתי חייב לך א"כ שפיר אמרי' חחא"ל כהך דעורר שירא שמא יודע לו ולא יוכל למשכנו ולפ"ז הפי' חברא חברא אית לי' כפשוטו כמו שפירש"י ומ"מ לק"מ ודו"ק. ומזה ג"כ מבואר היפוך מדברי הט"ז הנ"ל דלא טריף בלי דאקני ונראה ברור שזאת היתה כוונת הרמ"ה שהביא הטור שכתב בין לר"נ בין לר"ש בסיפא ל"ש למשכנו כלל ואפי' באתרא דכתבו ברישא ועיין בב"ח מה שדחק למה לא שייך למשכנו ויש להבין באמת מנא לי' לרמ"ה הא ולפי הנ"ל ניחא דאי ס"ד דבסיפא ג"כ שייך למשכנו א"כ למה פליג אדמון הא מודה כהך דעורר והכא לא חיישינן שמא ימכור השטר לאחר דיכול להגבותו קרקע ויחזור ויגבה ממנו כמ"ש בעל התרומות בשם הרמב"ן והטור ומחבר סוף סי' זה ודו"ק ועי' ש"ך לקמן ס"ק ק"ח שכתב להדיא בשטר חוב שמכר אינו צריך דאקני מכח שדר"נ ע"ש:

ובזה מיושב מה שכתב הרמב"ן והשיג על בעל המאור דאף לר"ש משכחת לה שיש לזה עידית ויגבה זיבוריות לאחר זמן וכתב עוד ולימא לטעמא דאדמון דאין דרך בנ"א ללוות כדי למכור נכסיהם ומסתייע לאדמון בהאי טעמא עכ"ל וקשה מה לו לרמב"ן לומר טעמא לאדמון בסברא שאין בעל המאור מודה בה הא בפשיטות איכא טעמא דאיבעי' לי' לימסר מודעה וכבר הרגיש בזה בספר גי"ת שער ל"ד ועוד קשה מנא לי' באמת כיון דבעל המאור לית לי' הך סברא שאין דרך בני אדם ללוות א"כ שמא גם לאדמון אין זו סברא לשיטתו. ולפי הנ"ל ניחא והוא דהאי טעמא דאיבעי לי' למסור מודעה ל"ש אלא לעיל דל"ש למשכנו שירא שמא ימכור לאחר ולא טריף בלי דאקני אבל בהך סיפא דכוונתו כדי להחליף נכסים בנכסים ואם לא שייך לימסר מודעה דמודה אדמון דחברא חברא אית לי' כהך דעורר רק דקושית הרמב"ן על בעל המאור ממנ"פ אי ס"ל דכאן נמי איבעי' לי למסור מודעה א"כ פשיטא דאתי שפיר טעמא דאדמון ואי לא ס"ל דאיבעי לי' למסור מודעה כמ"ש א"כ לימא לטעמא דאדמון דאין דרך בנ"א ללוות ומסתייע לאדמון בהאי טעמא דאל"כ אף לר"נ קשה דמוקי לה בעל המאור דיכול לומר לויתי להחליף בינונית בזיבוריות דא"כ מ"ט הא כאן ל"ש מסירת מודעה ובע"כ דאדמון לית לי' האי סברא א"כ ממילא אף לר"ש בעידית לית לי' האי סברא ובהכי ניחא מה דמעיקרא כשהקשה הרמב"ן אליבא דר"ש בבינונית לא ביאר טעמא דאדמון רק בקושי' השני' בעידית וזיבוריות ולפי הנ"ל ניחא דמעיקרא אין צורך לבאר דכמו דמפרש בעל המאור לפי שיטתו לר"נ טעמא דאדמון כן נאמר לר"ש רק בקושי' השני' בעידית וזיבוריות בזה יש לומר דבעל המאור ס"ל דכאן ל"ש מסירת מודעה כנ"ל רק טעמא דאדמון משום שאין דרך בנ"א ללוות וה"מ לר"נ דההפרש הוא בבינונית וזיבוריות אבל לר"ש בעידית וזיבוריות אין סברא שיחלוק אדמון דוודאי דרך בנ"א להחליף עידית בזיבוריות וע"ז כתב הרמב"ן דמ"מ כיון דאדמון ל"ל האי סברת משום דאין דרך בנ"א ללוות למכור נכסיהם א"כ גם בעידית מסתייע לאדמון בהאי טעמא והוי לי' לשנויי אפי' לר"ש כן ובהכי ניחא מה שיש לתמוה על הרמב"ן דמעיקרא הקשה בבינונית וימכרם כיון דבשל עולם הן שמין ויצטרך למכרם קודם. אח"כ הקשה בעידית ויגבה הוא מיד עידית ויגבהו זיבוריות אח"כ וכל רואה ישתומם דמה צורך לו להרמב"ן להקשות הך קושיא בבינונית וימכרם כיון דבעידית אתי שפיר בלי מכירה והוא הוא חדא קושיא רק בעידית אין צורך למכירה כלל א"כ למה הקשה קושיא זו בבינונית כלל והוא תמוה למבין. ולפי הנ"ל ניחא דבכל קושיא יש מעלה וחסרון בקושיא הראשונה אתי שפיר טעמא דאדמון כמו לשיטת בעה"מ אליבא דר"נ רק דבזה צריך למוכרם קודם כיון דבשל עולם הן שמין ובקושיא שני' בזה אתי שפיר טפי דאין צורך למכרם כיון שהם עידית רק דבזה צריך לפרש טעמא דאדמון דאף בעידית ס"ל שאין דרך בנ"א ללוות וזה שכתב הרמב"ן ולימא לטעמא דאדמון ודו"ק:

ולפ"ז יש מקום ליישב קושי' שני' של הרמב"ן כנ"ל דסבירא לי' בעל המאור דבהא לא יחלוק אדמון דוודאי כל אדם רוצה להחליף עידית בזיבוריות (וקושי' ראשונה בלא"ה לק"מ כמו שאבאר לקמן בס"ד) ולקמן ס"ג יתבאר כ"ז. אמנם זכינו לדון מדברי בעה"מ ובעל התרומות ותוס' ורמ"ה דהיכי דמכר השדה לא טריף בלי דאקני ודלא כהט"ז ודו"ק היטב בכל הנ"ל:

איברא עדיין צ"ע על דברי הרמב"ן גופא והר"ן שם דהקושיא הוא לר"ש אבל לר"נ באתרא דכתבי פליגי ובמסירת מודעה כמו ברישא וא"כ קשה הר"ן גופא פסק כדברי התוס' בעורר דאף בעורר לעצמו לא א"כ תיקשי קושית תוס' מ"ט דאדמון הא לעיל בעורר מודה ונהי דלעיל במכר י"ל דס"ל ג"כ דלא כט"ז דאם מכר לא נשתעבד א"כ אתי שפיר טעמא דאדמון כדאמרן מ"מ בסיפא דל"ש מכירה קשה מ"ט דאדמון והי' נראה לכאו' דס"ל לרמב"ן דלא כהש"ך לקמן סקכ"ב אלא כהסמ"ע שם דאם מכר המאוחר השט"ח לא טריף המוקדם בלי דאקני א"כ בהא נמי אתי שפיר טעמא דאדמון כמו ברישא וכמ"ש וצ"ע בזה ויתבאר לקמן:

אך יותר נראה דהרמב"ן גופא לא ס"ל לפרש כמ"ש (רק דלעיל לשי' בעה"מ אמרה) אלא דלעיל לא קשיא לאדמון מהך דעורר כלל דהתם בעורר אין הריוח זה שירויח עכשיו במה שיקנה לפירש"י או ימכור לפי' תוס' תלוי בזכות שדה שמערער עלי' שבין אם יאבד זכותו או לא יאבד סוף סוף ירויח עכשיו מה שהוא מרויח כי מכירה זו קיימת לכל האופנים הילכך לעיל מודה אדמון דלא הי' לו לחוש למסור מודעה שלא יאבד זכותו בשדה שמערער עלי' כדי שלא להפסיד מה שלא ימכור השדה עכשיו דזה הוא מפסיד בוודאי ובלי מסירת מודעה ירויח בוודאי משא"כ הכא הך דלמשכנו אינו ענין בפ"ע רק שבזה הוא מחזק החוב שיהא בטוח יותר וא"כ איך נאמר שיעשה דבר שהוא מגרע כל החוב ואז לא יוכל למשכנו אם יאבד זכותו כדי שיהא חובו בטוח הא מה שהוא מחזק את החוב מגרע אותו ואילו יאבד זכותו פשיטא שלא יוכל למשכנו ומהאי טעמא פליג אדמון אבל שם הריוח הוא ענין בפ"ע ואינו תלוי בזכותו של השדה שהוא מערער עלי' ואז מודה אדמון ודו"ק:

ולפ"ז אתי שפיר ג"כ דברי התוס' הנ"ל ואין כוונת התוס' להקשות אהך דלמשכנו דלק"מ כנ"ל אלא כוונת התוס' דל מהכא למשכנו הא יש ריוח אחר ממש כהך דעורר דהיינו שלא מצא מי שיקנה אותה אלא זה ועל זה תרצו דהכא הוי הודאה טפי (והשתא אף לפי' התוס' אתי שפיר דלא כמהרש"א כיון דבהפסד שווין דלמשכנו ליכא ודו"ק) מהתם וכתבו עוד דלפירש"י אתי שפיר דהתם הפסד גדול והכא כיון דלמשכנו ליכא שוב אין הפסד דהרבה לוקחין ימצא ודו"ק כי זה ברור ולק"מ קושית מהרש"א ומהרש"ל ואתי שפיר בפשיטות טפי מכל הנ"ל מ"מ לענין דינו של הט"ז כיון דמהפוסקים הנ"ל מבואר דלא כט"ז ומדברי הרמב"ן והר"ן לא שמעינן שיחלוק