תפארת יעקב חושן משפט חלק ב כז

ידע הוי כהודאה כמ"ש מהרש"א ואדרבא משמע לכאו' להיפוך מירושלמי ודו"ק:

וכן צ"ל במהרש"א שם שכתב וז"ל תחילת דברי הירושלמי לא משמע כרש"י רק סוף דברי הירושלמי וכו' ונראה דנקט אחר והרא"ש נקיט אחר לאחר לרבותא וכו' עכ"ל והשתא אי כוונת מהרש"א דהתוס' הביאו ראי' לרש"י דאם מחזיק עשאה סי' איבד זכותו א"כ האיך כתב דבתחילת דברי הירושלמי לא משמע כרש"י אדרבא מבואר להדיא כרש"י דלאו דוקא עורר אלא אפי' חתם בעד ואי כוונתו לפרושא דשמעתא גם סוף דברי הירושלמי לא משמע כרש"י ואין לומר דכך כוונת מהרש"א דהתוס' מחולקין עם רש"י בתרתי חדא דמוחזק שעשה סי' לא ועוד דלרש"י בעורר לעצמו נמי ולפי' התוס' בעורר ג"כ לעצמו לא ועל זה קאמר מהרש"א דבתחילת דברי הירושלמי לא משמע כרש"י בהא דאף בעורר משתעי מתני' ומבואר דלעצמן לא אף בעורר רק סוף דברי הירושלמי מורה כרש"י בהא דמוחזק שעשה סי' איבד המערר זכותו הא וודאי ליתא דהתוס' וודאי לא יחלקו על דינו של רש"י כמ"ש הר"ן ועוד מנא לי' להמהרש"א דרש"י גם בזה חולק דילמא לא אתי אלא לחלוק דגם בזה איבד זכותו כיון שיש מקום לומר להיפוך הרי דהתוס'. חולקין והירושלמי אשמעינן לה ועוד קשה מ"ש מהרש"א ונראה דנקיט אחר הא אפי' אי גריס אחר לאחר ניחא גם מה רצה בזה שהביא גירסת הרא"ש דגריס אחר לאחר ופי' דבריו לרבותא ואין דרכו של מהרש"א להביא אלא מה שנוגע לפשט הענין ולא לפרש דברי הפוסקים שאין נוגע לזה כלל דאיירי בי' וצ"ע לכאו' אלא ברור דהמהרש"א מפרש ג"כ כמ"ש והשתא ה"פ תחילת דברי הירושלמי לא משמע כרש"י דאף בעורר משתעי ומ"מ נקיט לאחר אבל לעצמו לא אבל סוף דברי הירושלמי דקאמר אפי' אחר משמע כרש"י דקשה מאי קמש"ל וע"כ דקמש"ל דלא תימא דמשמע לישנא עורר א"כ אף בעורר לעצמו לא אלא אף במחזיק משתעי ועלה קתני לאחר אבל לא לעצמו אבל עורר אף לעצמו איבד זכותו וזהו כרש"י וזה שכתב מהרש"א ונראה דנקיט אחר אבל הרא"ש גריס אחר לאחר לרבותא א"כ לא מוכח דינא של רש"י דטובא קמש"ל דאף אחר לאחר והמחזיק לא ידע איבד זכותו אבל לעצמו לא אף אעורר קאי. עכ"פ יצא לנו מכל הנ"ל שעיקר פלוגתייהו דרש"י ותוס' בהך דעורר הוא אי זה הוי הפסד מה שלא ימצא קונים או לא וכן משמע בתוס' גופא ד"ה ורבנן א"כ אי ס"ד דשם בתוס' ד"ה ורבנן לא תרצו התוס' כלום אלא לפירש"י בלבד א"כ למה להו להביא ממרחק לחמם מירושלמי מה שאינו מוכח כ"כ כמבואר הא מהך משנה דסמיך לי' מבואר דזה ל"ה הפסד דהרבה לוקחין ימצא וע"כ כפירש"י ונראה שמזה הוכיח מהרש"ל דמתחילה כתבו התוס' לחלק בין הודאתו בלי פירש"י רק אח"כ כתבו דלפירש"י אתי שפיר טפי א"כ שפיר תמה הא הכל עושה כדי למשכנו ויותר הי' להמהרש"א לפרש כך לפי דרכו דתירוץ הראשון בתוס' הוא אף לפירוש התוס' שם והיינו אף דכאן הפסד גדול ושם הפסד מועט מ"מ כ"כ הם חולקין בהודאתו יותר ממה שמשלים רובו ההפסד ועל זה כתבו עוד דלפירש"י אתי שפיר טפי והיינו דגם שם ההפסד גדול א"כ פשיטא שיש לחלק בין ההודאות ותי' זה הי' נראה יותר נכון ומיושב קושי' הנ"ל אבל באמת עיקר דברי מהרש"א קשה להבין ודוחק למחוק כל הספרים. והנה לעיל כתבתי לפרש כוונת התוס' על פי' הירושלמי דלרש"י מצי לאוקמא כגון שיש לו קרקע ולפ"ז אין צורך להגיה אבל כל זה לא נהירא דעיקר חסר בתוס' דביש לו קרקע פליגי וצ"ע לכאו':

לכן נראה לפענ"ד לפרש דברי התוס' על שני פנים ובזה יתבארו דברי הט"ז הנ"ל והוא דהסמ"ע הקשה הא בעלמא אינו יכול לומר חחא"ל כל שלא מסר מודעה ותי' דיכול לומר סמכתי נפשי אשטר חוב שבידי והט"ז השיג עליו דהא השטר איתרע במכירה זו ואי לא איתרע מה צורך למודעה וע"ש מה שדחק הוא ליישב. לכן נ"ל לפענ"ד דלכ"ע אין צורך למודעה כדי לבטל טענת אילו הייתי חייב לך שאילו הי' צריך מסירת מודעה לא הי' מועיל חחא"ל כמו שהקשה הסמ"ע והט"ז רק דכאן אין צורך למסירת מודעה כלל דהא יש לו שטר גמור שהוא חייב לו ולא איתרע בטענה זו כיון שיכול לומר למשכנו ואי קשיא מאי קאמר אדמון אבעי' לי לימסר מודעה ורבנן תחא"ל הא אין צורך למודעה לאו קושיא הוא דהכי פרושא אדמון סבר כיון דכל עיקר כוונתו של זה כדי למשכנו א"כ הי' לו לימסר מודעה כדי שיתבטל המכירה ויוכל למשכנו דאילו עכשיו יכול למכור לאחר והא דאקני ולא נשתעבד ולא יכול למשכנו דהמכירה לא בטיל כל שלא מוסר מודעה כמ"ש הרמב"ן להדיא א"כ אי ס"ד דלמשכנו עשה הי' לו לימסר מודעה ואז יוכל למשכנו משא"כ בלי מודעה ומדלא מסר מודעה מוכח שלא עשה למשכנו וא"כ בע"כ שהשטר פרוע. וחכמים סברי דוודאי עשה כדי למשכנו ואי משום דהי' לו לימסר מודעה משום שמא ימכור לאחר יכול לומר בטחתי עצמי שקול יוצא בדבר והיינו כמ"ש בתומים סק"ב דמוכר שדה יש לו קול וכשירצה למכרה יודעו הדברים לי ואעכב בחובי ואטרוף ממנו וכן מבואר בבעל התרומות שכתב וז"ל ולפיכך לא מסר מודעה שבטח עצמו שקול יוצא בדבר ולכאו' הוא תמוה דמה זה הבטחון כך הוי לי' למימר שירא שמא יוציאו קול ולפי הנ"ל ניחא דהך חברא חברא אית לי' הוא לטובתו שמפני זה לא הי' נצרך למסור מודעה שבטוח הי' שקול יוצא בדבר ולא יוכל למכרה לאחר בלי ידיעתו והשתא וודאי לק"מ קושית תוס' מעורר דאין ענין פלוגתא זו לפלוגתא דלעיל דשם כ"ע מודים דעידי המודעה יוציאו קול אבל כאן שנאמר שקודם המכירה יודע לו בזה פליג אדמון דמ"מ שמא ימכור בלי ידיעתו והי' לו למסור מודעה כדי שיוכל למשכנו והא ליכא למימר דירא למסור מודעה שמא יודע לו ולא יקח השדה דאיזהו הפסד יגיע לו מזה שלא יוכל למשכנו הא השתא נמי לא יוכל למשכנו דלוה יקנה ומוכר לא טריף בלי דאקני רק קושי' תוס' הוא דל מהכא למשכנו מ"מ הפסד יש במה שרצה למכור השדה ולא מצא מי שיקנה אלא זה ואין כוונתו למשכנו כלל ובהא לעיל כ"ע מודים דזה הוי הפסד ולא אבעי' לי' למסור מודעה ולמה פליג כאן אדמון וע"ז תרצו דהך הודאה עדיף טפי מהתם לכך התם מהני הפסד מועט אבל הכא דהודאה גדולה לא מהני הפסד מועט כזה רק למשכנו והא ליכא לאדמון וע"ז כתבו עוד דלפירש"י דלעיל אתי שפיר דאין צורך לחלק בהודאות כלל דהך הודאה שוה להתם רק בהפסד חולקין דשם הפסד גדול שלא ימצא שדות לקנות אבל הכא כיון דלמשכנא ליכא הא ל"ה הפסד שלא ימצא מי לקנותה דהרבה לוקחין ימצא דאמרי אינשי וכו' וכן משמע מלשון הרי"ף שכתב איבעי לי' למסור מודעה אשטרא ומאי בעי בתיבת אשטרא ולפי הנ"ל ניחא דכוונתו לאו דאיבעי לי' למסור מודעה לבטל טענת אילו הייתי חייב אלא למסור מודעה אשטרא דהיינו שטר מכירה כדי לבטל המכירה שיוכל למשכנו כנ"ל ולפ"ז אתי שפיר ולק"מ מכל הנ"ל ואין צורך להגהת מהרש"א כמבואר ולפ"ז מוכח דהיכי דמכר לא טריף בלי דאקני דלא כהט"ז וקושייתו היא טעמא דאדמון ורבנן פליגי דמוכר שדה יש לו קול וקיימא לן כרבנן ודו"ק זהו חדא:

ועוד בה שנית אפי' אי נימא דהתוס' מפרשים כפירש"י שכתב חברא חברא אית לי' ויודיעוהו ולא יקח עוד השדה וזהו דלא כמו שפירשתי מ"מ אתי שפיר דברי התוס' על דרך הנ"ל כמו שאבאר והוא דוודאי מהך דהכא דלא ס"ל לאדמון חחא"ל ליכא לאקשויי מהך דעורר דלק"מ דטעמא דאדמון דוודאי הך חברא אית לי' אינו כן בוודאי רק ספק ומ"מ לעיל מודה דלא הי' רוצה להפסיד מספק דשמא יודע לו ולא יקנה או לא ימכור לפי' תוס' שם וזה פשוט הילכך כאן פליג אדמון דעכשיו בלי מסירת מודעה הוא ג"כ בספק שמא ימכרנה לאחר ולא יוכל למשכנו וגם אינו בטוח מהטענה