תפארת יעקב חושן משפט חלק ב כד

דיהבי זוזי ברישא כיון דביומא דמישלם הוא לא הי' יכול להיפרע א"כ עדיין יכול לומר למשכנו נתכוונתי כללא דמילתא יומא דמישלם באתרא דיהבי דמי למט' זימני' באתרא דכתבי לענין מסירת מודעה ודו"ק ועיין בקצה"ח ס"ק ג' שהאריך בזה אבל באמת לק"מ ותימה על הרב הנ"ל האיך נעלם ממנו דבר פשוט כזה דה"מ דפליגי חכמים באתרא דכתבי היינו משום דלא איבעי לי' לימסר מודעה דחברא חברא אית לי' ופירש"י ויודיעוהו ולא יקח עוד השדה משא"כ ביומא דמישלם נהי דדמי ממש לאתרא דכתבי מ"מ איבעי לי' לימסר מודעה ולומר לפני העדים שאינו לוה אלא למשכנו ולא שייך חחא"ל דאם יודע לו מאי איכפת לי' כיון שמעותיו בידו ואינו יכול לחזור בו מהלואה אלא ליקח שטר עליהן א"כ יתן לו שטר וכיון שלא מסר מודעה ש"מ דשטר שקר ובזה מודי רבנן לאדמון דאפי' באתרא דכתבי איבד זכותו והא וודאי שאין השני יכול לחזור מהלואה כיון שלשם הלואה קיבל וכמו שכתב הרמב"ן להדיא ע"ש ובזה נדחו כל דברי קצה"ח שם עד לבסוף ודו"ק:

ולפי זה דברי הסמ"ע הנ"ל נכונים דלעיל באתרא דיהבי פשיטא דלא קני בכסף הקרקע דבאתרא דקני בכסף לבד אתרא דיהבי דמי לאתרא דכתבי כמבואר באורים להדיא (וכמו שאבאר בס"ק שאחר זה) וע"כ דלא קני בכסף אלא בשטר א"כ אי ס"ד דלכ"ע באתרא דכתבי יכול לומר למשכנו ולא איבעי לי' לימסר מודעה דחחא"ל א"כ אפי' באתרא דיהבי כיון דהוא יומא דמישלם דמי ממש לאתרא דכתבי א"כ מה בכך דלא עביד איניש דמזבין ארעא ליומא סוף סוף יכול לומר למשכנו נתכוונתי כיון שלא הי' יכול להיפרע וכאן לא שייך לומר דאיבעי לי' לימסר מודעה דהא ירא שמא יודע לו ויחזור במכירה כיון דלא קני בכסף ויצטרך לחזור וליתן לו מעותיו כיון שלא הגיע זמן והא וודאי דמי לאתרא דכתבי ולפי זה לא קשיא ג"כ על הרמ"ה ודו"ק:

אמנם דברי הש"ך בלא"ה תמוהין מאוד ולא ירדתי לסוף דעתו במאי דקאמר דמאן לימא לן דמוכר אדם שדה ליומא דכי ליומא מכר הוא הי' צריך למכור לחלוטין לעולם רק שהי' יכול למכור לאחר כמו שכתב הסמ"ע ס"ק ד' שלא יהא לו פתחון פה שהי' לו ליפרע מעותיו א"כ ה"מ בחטי זימני' אבל ביומא דמישלם מנ"מ למכור לאחר או לזה ולזה עדיף לי' למשכנו ואין כאן פתחון פה כלל ולא שייך כלל בזה לא עביד איניש וזה ברור והשתא נמי לא קשיא על הרמ"ה קושיא הנ"ל דאפי' למאן דאמר לא עביד איניש היינו דלא משוי נפשי' עבד לוה בשביל יום אחד כמו שפרש"י שם אבל במוכר שדה דבלא"ה הי' רוצה למכור ועבד לוה לא משוי נפשי' וביומא דמישלם לא הי' יכול להיפרע א"כ כ"ע מודי דלא איבד זכותו ושפיר קאמר דבאתרא דיהבי והדר כתבי כ"ע לא פליגי דיכול לומר אילו הייתי חייב לך ובלא מטי' זימני' ואפי' ביומא דמישלם כ"ע מודי דלא איבד זכותו דדמי ממש לאתרא דכתבי כנ"ל וזה ברור ולק"מ ודברי הש"ך צ"ע גם הסמ"ע דימה זה לס"ג ובאמת אין ענין זה לזה כלל כנ"ל ודו"ק היטב:

(ז) ואם הוא במקום שכותבין השטר וכו'. עיין אורים דבמקום שקונין בכסף לבד בלי שטר הוי כאתרא דכתבי והדר יהבי דמיד שלקח המעות נקנה לו השדה כן מוכח במרדכי והגהת אשרי בשם רב האי ובקצה"ח ס"ק ג' דחה דבריו דמדברי. רב האי לא מוכח מידי דהא דקאמר וראי' מדברי חכמים היינו דחוזר וגובה חובו אבל באמת אפי' באתרא דקני בכסף לבד כיון שצריך לאמלוכי בי' כמבואר סי' ל"ט הי' לו למחות שלא לכתוב שטר ראי' והנה מלבד מה דעל התומים לק"מ שכתב שקונין בכסף לבד בלי שטר עיקר דבריו אינם נכונים דמה נפקא מינה שלא הי' כותב שטר ראי' כיון דאם מכרה מכור ואם נתנה במתנה הרי זו מתנה כיון שהשדה קנוי לו ותמה אני שנעלם מעיני קצה"ח דברי הריטב"א הובא בש"מ וז"ל וא"ת והא קרקע נקנית בכסף ויש לומר דאמרינן התם דבאתרא דכתבי שטרא לא נקנית אלא בשטר וכן כתב רש"י במהדורא קמא וז"ל ומשני באתרא דיהבי זוזי ברישא בקמי דנכתבי שטרא שטר מכירה ובאתרא דנקט שטרא אע"ג דיהבי זוזי לא קני אלא אם אמר בהדיא אי בעינן בזוזי אקנוי'. הרי להדיא כמו שכתב באורים דבאתרא דקני בכסף לבד וודאי לא איבד זכותו וזה ברור ואין ספק שאילו הי' ראה הרב בעל קצה"ח דברי הריטב"א ורש"י אלו שהבאתי שלא הי' כותב כן לכן נראה עיקר כהאורים בזה וכמו שכתבתי בס"ק שלפני זה וזהו ג"כ ראי' להאורים ודו"ק:

(ח) לא מכרתי לך השרה וכו'. כן הוא במשנה פרק שני דייני גזירות אליבא דרבנן שם וכתב הסמ"ע הא דלא אמר טעמא דלמעות הייתי צריך דיכולין לומר הי' לך למכור לאחר ולא לזה כדי שלא יהא לו עליך פתחון פה על ידי מכירה זו עכ"ל. והנה לפי מה שכתבו התוס' כתובות (דף ק"ט) והר"ן שם דהאי עשאה סי' אעורר קאי ובגמרא הכי פרושא לא שנו אלא לאחר אבל למחזיק לא איבד זכותי וקשה הא מ"מ הי' לו למכור לאחר ולא לזה כדי שלא יהא לו פתחון פה על ידי מכירה זו וצ"ל כמו שכתבו התוס' (דף ק"י) ד"ה ורבנן דהך הודאה דהכא עדיף טפי מעשאה סי' ונראה כוונתם דשם עיקר המכירה אינו מזקת כלל רק עשיית הסי' הוא דמזיק לו אבל כאן עיקר המכירה הוא ההודאה לכך הי' לו לטרוח ולמכור לאחר אלא דיש להבין בתוס' שם שהקשו מעשאה סי' אהא דמסיק חברא חברא אית לי' ואמאי לא הקשו במתניתן גופא דקתני טעמא כדי שיוכל למשכנו ש"מ דבלא"ה אינו יוכל לומר אי לאו דעבדי הכי לא הוי זבין ממנו ובע"כ צריך לחלק בין הך הודאה לדהתם והך קושיא עדיף טפי דאטו לקמן אין הקושיא אלא לאדמון דהכא פליג והתם מודה ובאמת יש לומר דאביי התם אליבא דרבנן באמת קאמר כמו שכתב בספ"י שם אבל במשנה קשה טפי אליבא דרבנן גופא דקאמרי כדי שיוכל למשכנו מבואר דבלא"ה מודי דהי' לו למכור לאחר והתם בעורר סבירא להו חברא חברא אית לי' ומזה יש ראי' לכאורה לפי' מהרש"א בתוס' שם והוא דמהרש"ל הקשה על תירוץ התוס' דמה בכך דהרבה לוקחין ימצא הא הכל עושה כדי למשכנו וכתב מהרש"א ליישב דהך ולפירש"י שכתבו קאי אדלעיל והיינו דהך הודאה לא דמי להתם ולפירש"י אתי שפיר תירוץ זה דהתם לא ימצא שדות לקנות אבל לפי' תוס' דהתם מכירת שדה לא אתי שפיר תירוץ זה דהתם הרבה לוקחין ימצא זה תורף דברי מהרש"א ע"ש. והנה לכאורה דבריו תמוהין דמ"מ פשיטא דהך הפסד דלמשכנו לא גרע מעשאה סי' דלא ימצא שדות לקנות וצ"ע לכאורה להלום דבריו וצ"ל דכוונתו כך והוא דוודאי מה שכתבו לחלק בין ההודאות אין הכוונה מכח מה שהן מחולקין בהפסד אלא דהודאות בעצמן חלוקין הן כנ"ל אלא אף שהודאה דכאן גדולה מהתם לא יספיק זה אלא לפירש"י דבהפסד שווין דגם שם הפסד גדול אבל לפי' תוס' דשם הפסד מועט א"כ נהי דבהודאה חלוקין מ"מ מה שגדולה ההודאה בכאן מחסר ריבוי ההפסד ומה שנחסר שם מן הודאה משלים מועט ההפסד ויצא זה כנגד זה והקושיא במקומה ודו"ק. ולפי זה במשנה לא רצו התוס' להקשות דוודאי אי לאו טעמא דלמשכנו רק ההפסד דלא ימצא לוקחין פשיטא דאף לפי' התוס' שם יש לחלק בין ההודאות דבהפסד שווין משא"כ לפי מה דמסיק בגמרא דבאמת הטעם למשכנו ואדמון חולק דלית לי' חחא"ל שפיר הקשו הא לעיל מודה אדמון דלא איבד זכותו אף בהפסד מועט וכאן חולק בהפסד גדול והשתא אין לחלק בין ההודאות דמ"מ ההפסד משוה אותן כנ"ל ועל זה כתבו דיש דחלק בין ההודאות ולפירש"י אתי שפר דגם שם הפסד גדול ודו"ק היטב אך באמת לקמן יתבאר בס"ד שאין דברי מהרש"א נכונים בפי' דברי התוס' מכמה טעמים וכוונת התוס' על דרך אחר כמו שיתבאר:

אך עדיין קשה לי על דברי הסמ"ע דהא בהדיא איתא