תפארת יעקב חושן משפט חלק ב כג

מהאי טעמא דאמרן והתימה שהביאו ראי' מהרשב"א והר"ן ולפע"ד לאו ראי' הוא כלל והוא דהתוס' שם הקשו דלעיל לכ"ע חברא חברא אית לי' ותרצו דהתם אינו כ"כ הודאה כמו הכא שמכר לו השדה ולפי זה רבנן דסברי הכי נמי חברא חברא אית לי' סבירא להו דהכא נמי לא הוי כ"כ הודאה א"כ לפי זה רש"י והר"ן שפיר כתבו אליבא דאדמון דלדידי' הוי כהודאה דאפי' באתרא דכתבי דבעלמא סבירא לי' חחא"ל מ"מ פליג כאן ש"מ דסבירא לי' דהוי כהודאה כמו שכתבו תוס' שם הלכך גם מזוייף יכול לטעון אליבי' דהודאת בעל דין יותר מק' עדים אבל לרבנן דבאתרא דכתבי פליגי ולא חשבי לה כהודאה רק כסברא בעלמא א"כ דוקא פרוע דהוי נמי חזקה דשטרך בידי מאי בעי עדיף הך טענה מהך חזקה אבל מזוייף לא דלא הוי הך סברא כהודאה לרבנן וראי' ברורה לזה שהרי אח"כ כשהוציא הר"ן ז"ל כללן של דברים מכולה שמעתתא לא הזכיר מזוייף כלל אלא ברור דאליבא דאדמון איתמר והשתא נמי לא קשיא מה שהקשינו דברי הר"ן אהדדי כן נראה לי ברור לדינא מלבד מה שהוכחתי בלא"ה שאינו נאמן לטעון מזוייף כלל אפי' לאדמון והנה הש"ך פי' שאינו יודע מה טיבו אי מזוייף או פרוע ודבריו בלתי מובנים דמה טענה הוא זו שאינו יודע האיך אינו חייב גם למה להו לרש"י ור"ן לומר כן ונראה כוונתו דבאמת פרע והחזיר לו השטר וקרעו ולא עיין בו אז החזיר לו שטר אמת או מזוייף והשטר האמת נשאר בידו וזהו טענתו איני יודע מה טיבו אם הוא מזוייף הי' השטר אז פרוע ואי אינו מזוייף החזרת לי אז מזוייף וזה פרוע וכך שמעתי ממורי הרב הגאון מו"ה ארי' ליב שכך הוא כוונת רש"י ונראה ברור דזה כוונת הש"ך ולפי זה מיושבין קצת הקושיות שהקשינו לעיל ובתומים כתב עליו שהוא דוחק ולפי זה אין כאן דוחק כלל אמנם העיקר נראה דרש"י ור"ן אליבא דאדמון דוקא אמרו כנ"ל:

ויש לברר למ"ד שאינו נאמן לטעון מזוייף וכמו שביארנו דהעיקר כדבריו אם גם באמנה הדין כן או דוקא מזוייף כיון שהוא מכחיש העדים אבל אמנה ועדים לא ידעו מזה דבעלמא ליכא טעמא אלא דלא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלואה כמו שפירש"י כתובות (י"ט ע"א) ע"ש והוי כמו חזקה דשטרך מאי בעי בידי דלכ"ע נאמן א"כ ה"ה באמנה ובזה אין לומר שמא השטר השני אמנה דהא אמנה הוא שהי' צריך ללוות והניח השטר בידו והאמינו שלא יתבענו אלא אם כן מלוה ואח"כ לא הי' צריך למעות ונשאר השטר בידו אבל כאן למה לו כל זה כיון שהי' יכול לגבות בשטר מקודם הי' לו לתבוע חובו ולא למסור השטר לידו:

והנה בתשובת הרא"ש כלל ע' דין ב' הביאה הרב בהגה סעיף ג' מבואר דיכול לטעון אמנה אף דבפסקיו פסק שאינו נאמן לטעון מזוייף אך באמת יש לדחות דשם מיירי שאינו מקויים רק דמיירי ביורשין כמבואר שם להדיא ולא טענינן ליתמי מילתא דלא שכיח הלכך כשיש ריעותא טענינן להו אמנה אבל בשטר מקויים אפשר דלא. איברא בש"ס כתובות י"ט דקאמר ר"י אמר רב האומר אמנה אינו נאמן ופריך אי דקאמר לוה כל כמיני' והשתא אמאי לא משני דקמש"ל דכל שהוא מקויים אף בכהאי גוונא אינו נאמן לומר אמנה הרי דדחיק התם במלוה וחב לאחרים וכדר"נ והקשו תוס' ליהמני' במיגו דאי בעי מחיל ודחקו כל המחברים בישוב קושיא זו ואמאי לא משני דמלוה חב ללוה עצמו ואף על פי כן אינו נאמן לומר אמנה ומזה מבואר דאף דאינו נאמן מזוייף אמנה דאינה אלא סברא דלא עביד איניש הוי כמו חזקה דשטרך בידי מאי בעי ונאמן כמו פרוע אך הא וודאי באומר אמנה ועדים לא ידעו אבל אם ידעו כיון דמשוי סהדי רשיעי אינו נאמן כמו מזוייף כן נראה לי ועיין ספר גי"ת שער ל"ד מה שכתב בישוב דברי רש"י דמיירי באינו מקויים ולדידי' לא מהני טענה חלושה לסתור שטר מקויים אפי' בפרוע הלכך באינו מקויים צריך לקרוע השטר והש"ך השיג עליו דאין צריך לקרוע וכן נראה ואדרבא כיון דאינו מקויים יכול לומר לכך לא תפסתי המעות כי יראתי כיון שעדיין לא הי' לי עדים לקיימו ואם אתפוס תוציא מידי וגם לא תרצה ליקח השדה הלכך שתקתי עד שאמצא עדים לקיימו וזה פשוט אך יש לומר לפי דרכו דרש"י לשיטתו דהיסת בימי המשנה נתקנה הלכך אף דבעלמא צריך לישבע כאן אינו צריך לישבע כיון דהך סברא דאילו הייתי חייב לך מסייע לי' אבל אין צורך לזה אחרי שביארנו דבלא"ה לק"מ ומה שכתב בתימים בקויים על ידי דימוי ובאמת עדיין יש להקשות דמסתמא גם השני בקויים על ידי דימוי ולמה לא נימא השני מזוייף והעיקר כמו שכתבתי מקודם ותו לא מידי:

(ו) אין טענתו טענה. עסמ"ע וז"ל ובסעיף ג' יתבאר דאפי' הי' ביומא דמישלם זימני' מ"מ לא הי' יכול לפרוע אז ביומו עכ"ל וכתב הש"ך אף דיש לחלק דמאן לימא לן דמוכר אדם שדה ליומא מ"מ נראה עיקר כהסמ"ע עכ"ל. והנה לכאורה בש"ס כתובות (דף ק"י) דקאמר באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא כ"ע לא פליגי משמע דבהא ליכא פלוגתא כלל וקשה הא ביומא דמישלם אף באתרא דיהבי והדר כתבי פליגי כמו בסיפא הן אמת דהא אין כ"כ קושיא אמאי לא משני דפליגי בכך דהא ליכא לאוקמא תרתי מתניתן בחדא כמו שכתב הרמב"ן דמקמש"ל ובע"כ או דרישא באתרא דכתבי וסיפא ביומא דמישלם או להיפוך אבל הא קשיא מדקאמר באתרא דיהבי לא פליגי וודאי משמע אף ביומא דמישלם לא פליגי אף גם דמעיקרא לא ס"ד מסיפא ולמה לי' לישנויי במסירת מודעה וקשה קושית תוס' שם ותירוץ תוס' דחוק כמו שתמה מהרש"ל ומהרש"א וכל כמה דמצי לישנויי בפשיטות טפי הוי לי' לישנויי אבל באמת לק"מ דהא וודאי אליבא דר"ש פליגי לעיל ג"כ ביומא דמישלם אבל הגמרא משני לעיל אליבא דר"נ דלדידי' אליבא דכ"ע עביד איניש דיזיף ליומא ולא פליגי כלל בזה אלא דתרווייהו באתרא דכתבי וקמש"ל בשלו הן שמין כמו שכתב הרמב"ן וכן לשיטת בה"מ ג"כ לק"מ אלא דקשה לפי מה שכתב הטור בשם הרמ"ה והמחבר דבסיפא לא שנא באתרא דכתבי לא שנא באתרא דיהבי איבד זכותו דלא שייך למשכנו ופריך בין לר"נ בין לר"ש דאל"כ למה הביא הטור דברי הרמ"ה לדינא וכן מבואר להדיא בספר אסיפת זקנים שם שהעתיק לשון הרמ"ה בעצמו ומבואר להדיא מדבריו דבין לר"נ בין לר"ש פריך וחולק על הרמב"ן ועל בעל המאור ודלא כש"ך לקמן דהרמ"ה כבעל המאור ס"ל ונעלם ממנו לשון הרמ"ה הנ"ל וכן הבין הטור והשתא קשה למה להו לגמרא לעיל דפליגי באתרא דכתבי ובמסירת מודעה והוא להיפוך מסוגית הגמרא בעורר על השדה ולמה לא משני דפליגי ג"כ ביומא דמישלם כמו בסיפא וכ"ע מודי דלח איבעי' לי' לימסר מודעה דחתא"ל כההוא סוגי' דלעיל רק באתרא דיהבי זוזי וביומא דמישלם זימני' אדמון סבר לא עביד איניש דמזבין ארעא ליומא ורבנן סברי עביד איניש דמזבין ארעא ליומא והשתא ליכא לאקשויי מאי קמש"ל הא טובא קמש"ל דברישא אפי' במכר סבירא להו לרבנן עביד איניש דמוכר שדה ליומא ובסיפא קמש"ל דאפי' בהלואה סובר אדמון לא עביד איניש דיזיף ליומא ועוד לר"נ שפיר קמש"ל בשלו הן שמין ועוד דאי לאו סיפא ה"א דבמסירת מודעה פליגי קמש"ל סיפא דבהא ע"כ ביומא דמישלם פליגי וה"ה ברישא ובע"כ דסבירא לי' להרמ"ה דאף דיזיף אדם ליומא מ"מ אינו מוכר שדה ליומא וכ"ע מודי וצ"ע לכאורה:

ומה שנראה בישוב קושיא זו הוא כך דיש להבין לפי דעת הרמב"ן דבאתרא דכתבי אף בסיפא שייך למשכנו' דלא כרמ"ה רק דלא ניחא לי' לאוקמא בהכי משום דמקמש"ל כבר שמעינן ממתניתין דלעיל א"כ קשה השתא נמי דפליגי ביומא דמישלם מאי קאמר דחכמים סברי עביד איניש דיזיף ליומא הא אפי' אי לא עביד וכו' מ"מ הא שמעינן לחכמים ברישא באתרא דכתבי דיכול לומר למשכנו נתכוונתי א"כ אפי' באתרא