תפארת יעקב חושן משפט חלק ב כ

טעין קאמר וצ"ל דוודאי יש להבין באמת מה זה החילוק בין טעין או לא ואטו בשופטני עסקינן דאי אמרי' לי' זיל שלים בוודאי יטעון אישתבע לי וצ"ל דעיקר התירוץ הא דקא מסיק ואי צורבא מרבנן לא משבעינן לי' ומבואר דזהו דוקא בשבועות אישתבע דקא אתיא מדידי לדידי' אבל שבועות פוגם דקאתי מתקנת חכמים אפי' צורבא מרבנן נשבע והשתא לא קשה קושי' הנ"ל דרב האי לא קאמר רק בפוגם כשיטעון אישתבע לי והשתא ליכא לאיפלגי בתו"ז דכיון דעיקר השאלה דמה נפקא מינה בין אי טעין או לא הא בוודאי יטעון כן א"כ אף בתו"ז ליכא נפקותא והתרצן השיב דנפקותא בצ"מ דזו ראי' להמחבר ודו"ק:

סימן פה. הוציא שטר חוב עליו והלה טוען שמכר לו שדהו. ובו ז' סעיפים:

סעיף א. ראובן שהוציא שטר חוב על שמעון (א) ושמעון הוציא שטר שראובן מכר לו שדהו (ב) אחר שהגיע זמן שטרו ואומר אלו חייב הייתי לך הי' לך ליפרע ממני ולא למכור לי שדך אם הוא במקום שנוהגין שמי שקונה שדה נותן מעות ואחר כך כותבין לו שטר טענתו טענה ושלא הי' לו לכתוב שטר המכירה אחר שקבל המעות ונאמן הלוה לומר פרעתי (ג) ושובר הי' לי ואבד (ד) ואפילו שיש בו נאמנות (ה) ואם אומר מזוייף הוא יש מי שאומר שאינו נאמן כיון שהוא מקוים ויש אומרים שהוא נאמן ואם עדיין לא הגיע זמן שטרו (ו) אין טענתו טענה (ז) ואם הוא במקום שכותבין שטר ואחר כך נותנים מעות אף על פי שהגיע זמנו אין טענתו טענה שזה יאמר (ח) אלא מכרתי לך השדה (ט) אלא כדי שיהיה לי ממה לגבות חובי:

(א) ושמעון הוציא שטר. עיין ש"ך דוקא כשהוציא שטר או מברר בעדים אבל בלא"ה נאמן במיגו עכ"ד. ונראה דהיינו דוקא לפי מה שהכריע לקמן דאינו נאמן לטעון מזוייף דלא אלים הך סברא כעדים לפסול שטר מקויים א"כ ה"ה דנאמן במיגו אבל לסברא אחרונה שהביא המחבר דנאמן לטעון מזוייף הרי דאלים הך סברא לפסול שטר בעדים א"כ נראה פשוט דלא מהני מיגו דהוי מיגו במקום עדים. והנה ראיתי להרב בעל ספר הפלאה בחידושי לכתובות פרק האשה שנתארמלה (דף י"ט) ופרק שני דייני גזירות (דף ק"י) דכי היכא דמיגו בעיקר נאמנות אמרי' ה"נ מיגו בעיקר עדים א"כ ה"נ כיון דאיכא מיגו דמעולם לא מכרה לו הוי מיגו בעיקר עדים אבל באמת דבריו תמוהין דהא בהדיא כתב ב"י וסמ"ע סי' מ"ו בטעם מחלוקתן של בעל העיטור ובעל התרומות בענין מיגו בעיקר נאמנות דבעל התרומות סובר דמהני מיגו דלא אלים נאמנות כעדים ובעל העיטור סובר דאלים נאמנות כעדים הרי להדיא דמיגו דיש עדים לא מהני אף בעיקר אליבא דכ"ע. והנה הרב בהג"ה לקמן ס"ג העתיק דברי הג"א בשם המרדכי דנאמן במיגו משמע לכאו' דס"ל דלא אלים הך סברא כעדים ואילו כאן לא הגיה כלום על דברי המחבר שאינו נאמן לטעון מזוייף ואפשר לומר דאפי' אי נימא דהך סברא אלים כעדים נאמן במיגו והוא דוודאי אפי' באתרא דיהבי זוזי יש קצת טענה לרבנן הרי דשם הקשו בגמרא מ"ט דרבנן שפיר קאמר אדמון ויש להבין בפשיטות הוי להקשות מ"ט דרבנן ולמה חזר וכתב שפיר קאמר אדמון אלא ברור דאפי' באתרא דיהבי זוזי יש קצת טעם לרבנן אלא דטעמא דאדמון עדיף טפי וכן מבואר להדיא באסיפת זקנים שם שכתב וז"ל מ"ט דרבנן שפיר קאמר אדמון אף דרבנן נמי יהבי טעמא למילתייהו מ"מ טעמא דאדמון עדיף טפי והכוונה הוא כך דיש לומר שהי' צריך כנגד חובו וכנגד דמי השדה ואי יתפוס המעות חשב שלא ירצה לקנות ולא ימצא קונים רק דבגמרא פריך דטעמא דאדמון עדיף טפי כמ"ש בסמ"ע סק"ד דהי' לו למכור לאחר ולא לזה כדי שלא יהא לו פתחון פה על ידי מכירה זו ולפ"ז היינו דוקא היכי דליכא מיגו דהי' לו לירא מהטענה שיהא לו עליו אבל כשיש לו מיגו יכול לומר טעם הנ"ל והשתא טעמא דאדמון לא עדיף טפי דיכול לומר סמכתי נפשי שלא יהא לו פתחון פה מכח מיגו שיש לי שלא מכרתי לו כלום אמנם לענין דינא יתבאר לקמן סק"ה דבלא"ה כ"ע מודים דאינו נאמן לטעון מזוייף א"כ ממילא דינו של הש"ך אמת דנאמן במיגו ואף דהך טענה עדיף מנאמנות כמ"ש המחבר דאפי' יש בו נאמנות נאמן מ"מ לא אלים כעדים לדחות מיגו. אך יש להבין כיון דהך טענה עדיף מנאמנות וקיימ"ל דמיגו במקום נאמנות לא אמרי' א"כ כ"ש מיגו במקום אילו הייתי חייב לך א"כ בשלמא במוכר שדה דיש לו מיגו דלא מכרתי לך הוי לי' מיגו בעיקר הטענה ומיגו בעיקר נאמנות נמי אמרי' א"כ ה"ה בהך טענה אף דעדיף מנאמנות מ"מ לא אלים כעדים אבל בשנים שהוציאו שטר חוב דלקמן ס"ג ויש לאותו ששטרו איתרע בטענת אילו הייתי חייב לך מיגו דהשטר השני פרוע א"כ זהו מיגו במקום הטענה דמ"מ שטרו איתרע כיון שלוה עכ"פ רק דיש לו מיגו במקום הטענה דשטרו נפרע אח"כ א"כ כיון דקיימ"ל דמיגו במקום נאמנות לא אמרי' א"כ כ"ש בהך טענה דעדיף טפי מנאמנות דלא מהני מיגו וצ"ע שלא הזכירו הפוסקים לחלק בזה כלל ואפשר דס"ל דהך טענה דסיפא לא אלים כ"כ כמו ברישא ומה"ט לא הזכירו בסיפא מזוייף ונאמנות הרי דחכמים לא חשו ליתן טעמא למילתייהו כמו ברישא וצ"ע בזה ועי' לקמן סק"ד וה':

(ב) אחר שהגיע זמן שטרו. כתב ב"י בשם תשו' הרשב"א שמעון שהוציא שטר וטען פרוע וראי' שלא כתבו במזכרת המ"ס כשנשבע לתת מזכרת נכסיו בגבאי המ"ס והשיב שהדין עם שמעון ואין ראי' שלא כתבו במזכרת המ"ס דשמא שכחו ע"כ ועש"ך שכתב אף דלעיל סי' פ"א סכ"ח אינו יכול לטעון שכחתי שאני הכא שנשבע על כלל ועוד יש לחלק בין דבר קטן לדבר גדול עכ"ד ובאמת זה דוחק דא"כ נתת דבריך לשיעורים ולפענ"ד לק"מ ולא דמי להתם כלל מכמה טעמים חדא דיש שני מיני שכחה האחד שיסכים אדם במחשבתו לעשות איזהו ענין ואח"כ שכח ונפל הדבר ממחשבתו ולא עלה הדבר במחשבתו כלל ועוד יש שכחה שיסבור האדם ברי גמור על איזהו ענין שהי' כך מה שבאמת הי' בהיפוך וזהו בהך דלעיל סי' פ"א לכך כשנשבע אינו נאמן לומר ששכח עד שחשב ברי גמור לישבע על כך שהי' כן מה שבאמת הי' בהיפוך לכך אינו נאמן אבל כאן השכחה הוא ממין הראשון שנפל כל אותו הענין ממחשבתו ושכחו מכל וכל לכך נאמן ועוד דהכא בשעה שנשבע באמת נשבע רק בשעת הכתיבה שכח אבל כשנשבע שהוא חייב בוודאי ובשעת שבועה בוודאי רמי' אנפשי' שלא ישבע לשקר. ובהכי ניחא מה שתמהו על הרמב"ם הביאו המחבר לעיל סי' ע"ט במודה שחייב ואח"כ אומר נזכרתי שפרעתי דנאמן והקשו רשב"א ור"ן מהא דפ"ק דב"מ דאמרינן מה לפיו שכן אינו בהכחשה. וקשה ממנ"פ אי במודה עדיין א"כ הרי הוא מוחל ואי בחוזר להרמב"ם נאמן ולפי הנ"ל ניחא דהתם מיירי שקפץ ונשבע על הודאתו דאז לא מהני חזרה ואילו עדים מהני הכחשה ועוד לפי מה שכתב התומים שם ליישב דברי הרמב"ם דודאי שכחה מצוי שישכח האדם דבר שעשה ויסבור שלא עשה אבל לא שיחשוב ברי על דבר שלא עשה שעשה כי מנין עלה זה במחשבתו שיחשוב ברי גמור על דבר שלא עשה שעשה לפ"ז ממילא נמי לק"מ מהנ"ל ועוד נראה והוא עיקר דשאני הכא שלא נשבע אלא לתת מזכרת נכסיו והיינו מה שיהא זוכר אבל על מה ששכח אף שבאמת יש לו חוב לא עבר על שבועתו כי לא נשבע אלא על נכסיו הידועין לו וכן הוא לשון מזכרת נכסיו משא"כ בסי' פ"א דשם נשבע שהוא חייב לפלוני בוודאי ואי אינו חייב