תפארת יעקב חושן משפט חלק ב יג

מובנים כלל שהוא הבין כוונת הנ"י דדוקא הכא סבירא לי' לרבא דכל האומר לא לויתי וכו' ואף שהוא חזר ואומר פרעתי משום שלא טען פרעתי אלא בשביל ששמע מפי העדים משא"כ כשטוען נזכרתי שפרעתי עד שבאו העדים. אבל באמת עיקר כוונתו שלא טען פרעתי אלא בשביל ששמע מפי העדים שאומרים שלוה אבל אם חוזר לאחר שאמרו העדים שלוה אף שעדיין לא אמרו שפרע והוא הביא עדים שפרע מודה הנ"י שאינו נאמן ועוד שאם כדבריו הרי סותר הנ"י א"ע במה שכתב סב"ב שאם טוען מזוייף ואח"כ נתקיים שוב א"נ להביא עדים שפרע ע"ש גם ע' בנ"י ב"מ ותמצא מבואר כמ"ש:

והמבי"ט בתשו' הביא ראי' לדבריו ממה שכתב ה"ה פ"ו מטוען עד שיברר בעדים והש"ך דחה דבריו וכן המבי"ט עצמו דכוונת ה"ה שטוען פרעתי אח"כ אבל באמת ז"א דא"א שכוונתו של ה"ה כן למה כתב שהעדים מעידין שיש לו עכשיו שלא פרע הוי בלא"ה הוחזק כפרן דהאיך אפשר שכוונתו אין לך בידי שפרע למה פרע אח"כ וכן כתב בעל התרומות (שער י"ב ח"א דין א') להדיא ועי' בספר גידולי תרומה שם מה שפילפל בזה ובס' לחם משנה שם ודברי ה"ה ז"ל צריכין ביאור שאם כוונתו שפרע קודם א"כ למה לי טעמא דהוחזק כפרן דהא הרי הוא מכחיש גם עתה לעדים שהעדים אומרים שיש לו עכשיו ואם כוונתו שפרע אח"כ קשה כנ"ל. לכן נראה בכוונתו דהנה לכאו' קשה לפי מה דקיימא לן צריך לברר וכתב הרמב"ם ז"ל ריש פ"ו מטוען דאין לך בידי אינה טענה מבוררת ובע"כ כמ"ש בהגהות מיימוני שם דאחר סיום התלמוד תקנו הגאונים כן ובדיעבד אין צריך לברר ובע"כ דהרמב"ם מיירי ג"כ שלא בירר דבריו ע"ש ודו"ק והשתא שפיר פירש ה"ה דמיירי שאמר פרעתי סתם והשתא אם אין העדים מעידין שיש לו עכשיו הי' יכול לברר דבריו שפרע קודם ומה שאמרתי אין לך בידי היינו לפי שפרעתי משא"כ כשהעדים מעידין מה נפשך חייב שאם כוונתו שפרע קודם הרי הוא מכחיש העדים ואם שפרע עתה הרי הוחזק כפרן וע"ז כתב ה"ה עד שיברר בעדים פי' שאם יברר שפרע קודם א"כ הרי אלו העדים מכחישין העדים שאומרין שיש לו עכשיו בשעת תביעה וסלק עדותן כמאן דליתא וחזר הדין שיכול לתרץ דבריו אין לך בידי לפי שפרעתי ואם יברר שפרע אח"כ פשיטא דמהימן ולק"מ אך מה שהקשה הש"ך ממ"ש הטור והמחבר ואם לאחר שפרע וכו' אין משביעין אותו אבל באמת נראה שהמבי"ט מפרש הטעם כמ"ש העיר שושן משום שהוחזק כפרן ומה שהקשה הש"ך סק"ד על הע"ש ממ"ש לקמן שיכול להשביע לאחר הפרעון אף שהוחזק כפרן לפעד"נ דלק"מ דהא עיקר השבועה נתקנה מטעם חזקה שאין אדם תובע אלא א"כ יש לו עליו ואקשינן עלה אדרבא חזקה אין אדם מעיז ומשני אישתמוטי וכו' הא אילו הי' לזה ג"כ חזקה לא הי' נשבע א"כ כשזה תבעו שפרעו ב' פעמים והוא נוטל ממנו שלא כדין א"כ הרי יש לשכנגדו ג"כ אותה חזקה שבוודאי נטל כדין שלא הי' תבעו אלא א"כ יש לו ואין כאן שבועה ומה שהק' הסמ"ע על הע"ש דאמאי לא פירש בפשיטות משום שהודה שלא פרע יש ליישב ג"כ שהוא סובר כדעת המבי"ט א"כ אי לאו משום שהוחזק כפרן הי' יכול להשביעו וכמו שכתב הש"ך גם מ"ש הש"ך סק"ד וז"ל וטפי הו"ל להשיג על הע"ש וכו' ולפי הנ"ל אין כאן השגה כלל בזה כיון דליכא חזקה וכעין זה כתב הסמ"ע סק"ב ובפרישה שם ומ"מ העיקר כמ"ש הש"ך כיון דמכל הפוסקים לא משמע כן ובפרט מנ"י סוף ב"ב ודו"ק:

(ד) הוחזק כפרן. הוא לשון הרמב"ם וכבר השיגו הראב"ד שאין צורך לזה הטעם וע' ש"ן ותומים ולעיל סק"ב מ"ש עליו והעליתי שעיקר כוונת הרמב"ם דהא שיכול להשביעו במה נפשך שאם כוונתו שלא נפרע כלל א"כ הרי הוא מכחיש העדים לפי דבריו וקיימ"ל למפרע הוא נפסל ובע"כ כוונתך שלא נפרעת אותו חוב בשביל זה שעל חוב אחר לקחת כמבואר סוף סי' נ"ח שיכול לעשות כן א"כ השבע לי שאני חייב לך אותו חוב שבזה לא הודיתי כלום וגם העדים אינם מכחישין אותך וע"ז כתב הרמב"ם הטעם משום שהוחזק כפרן וע' לעיל שהארכתי בזה:

(ה) אין משביעין אותו. בע"ש כתב הטעם משום שהוחזק כפרן והסמ"ע כתב שאין צורך לזה הטעם והש"ך כתב דטפי הו"ל להשיג עליו במה שכתב לקמן דכל הוחזק יכול להשביע לאחר הפרעון וע' מ"ש לעיל סק"ב ישוב ע"ז גם הוכחתי שהע"ש סובר כדעת המבי"ט בתשו' שהביא הש"ך סק"ב ולכך לא כתב בפשיטות משום שהודה שלא פרע:

סעיף ב. התובע מחבירו מנה והשיב לו (ו) יתכן שאתה חייב לי כמו המעות שאתה תובע ממני יש מי שאומר דהוי כאומר יתכן שאתה חייב לי ואיני חייב לך והרי כפר וכאומר לא פרעתי דמי:

הג"ה. ועיין לקמן סימן פ"א סעיף כ"ג אם יוכל לומר טעיתי בהודאה במקום מיגו (ו) יתכן שאתה חייב לי כמו כן וכו'. לשון הט"ז מאן דרוצה לגבות ע"פ פסק זה עליו לברר וכו' ועי' ש"ך ישוב ע"ז אבל מ"מ לשון יתכן לא אתי שפיר לפירושו ועי' תומים מה שדחק בזה ולפעד"נ דכאן מיירי שתבעו מעסק משא ומתן שהי' ביניהם שמגיע לו ממנו לפי החשבון כו"כ וזה משיב איך יתכן כו' פי' שיותר נראה שמגיע לי ממך לפי חשבוני והשתא אם עדים מעידין שבאמת נשאר חייב לו א"כ בודאי לא פרע דהאיך פרע כיון שהי' בדעתו דאדרבא שכנגדו נשאר חייב לו והוא פשוט ומ"מ דינו של הט"ז אמת:

סעיף ג. מי שהודה בבית דין שחייב לזה התובע מנה (ז) ואחר כך אמר נזכרתי שפרעתי לו חובו זה שהודיתי בו והרי עדים הרי זה עדות מועלת ועושים על פיהם שהרי לא הכחיש עדות ואינו כאומר לא לויתי מעולם:

הג"ה. ודוקא שטען שפרע קודם שבאו העדים (ח) אבל אם באו העדים תחלה אינו נאמן (נ"י פ"ק דב"מ):

סעיף ד. אמר לו מנה הלויתיך בפני פלוני ופלוני ואמר לו לא היו דברים מעולם ובאו עדים שמנה צו אעפ"י שלא ידעו אם דרך הלואה נתנם לו או דרך מתנה הוחזק כפרן ואם יטעון אח"כ דרך מתנה נתנם לי או פרעון היו אינו נאמן אבל אם טען תחלה אמת שקבלתי ממך מנה אבל במתנה היו או בפרעון חובי נאמן כיון שאינו מכחיש העדים ונשבע היסת ונפטר ואם הכמין לו עדים מבחוץ ושמעו שנתנם לו דרך הלואה וטען זה לא היו דברים מעולם ודאי הוחזק כפרן על פי העדים אבל אם טען אני לא קבלתי ממנו אלא בפרעון שלי ומפני שלא הייתי יכול להוציא ממנו הוריתי לו כל מה שאומר כדי להוציא חובי ולא חששתי להודות או שהוא דרך הלואה כיון שלא ראית עדים טענתו טענה ונשבע היסת ונפטר:

סעיף ה. טענו מנה לי בידך ואמר לא הי' דברים מעולם ועדים מעידים שהלוהו וחזר ואמר פרעתיך הוחזק כפרן לאותו ממון וחייב לשלם ואין המלוה צריך לישבע ודוקא לאותו ממון הוחזק כפרן אבל לממון אחר לא ונאמן עליו בשבועתו כשאר כל אדם:

סעיף ו. וכן אם טען לא הי' דברים מעולם והוציא המלוה שטר בידים שהלוהו הוחזק כפרן ואין המלוה צריך לישבע אפי' אם אין נאמנות בשטר: