תפארת יעקב חושן משפט חלק ב יב

ובאו שני עדים שלוה ממנו מנה ופרעו (ב) והמלוה אומר לא נתפרעתי (ג) הרי זה חייב לשלם:

הג"ה. דכל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי דמי ונאמן על עצמו יותר מק' עדים ומה שאומר לא לוה הרי הוכחש בעדים (טור). ואין המלוה חייב שבועה שהרי (ד) הוחזק זה כפרן ואם לאחר שפרעו חזר ותבעו ואמר פרעתיך שני פעמים (ה) אין משביעין אותו היסת על טענה זו וכן אם הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואמר ליה לא היו דברים מעולם וזה אינו כתב ידי אם הוחזק כתב ידו בבית דין או שבאו עדים שהוא כתב ידו הרי זה הוחזק כפרן ומשלם:

(א) טענו מנה הלויתיך. פלוגתא דאביי ורבא פרק שבועת הדיינין וידוע דהלכה כרבא וכתבו התוס' ד"ה רבא אמר וז"ל ואביי ל"ל הא דתנן וכו' ולהכי אביי גופא אית לי' פ"ק דב"ב וכו' וכתב מהרש"א ליתא התם הכי בהדיא אלא דאל"כ תיקשי להו דס"ל עביד אינש דפרע בגו זימני' ע"ש ודבריו אינם מובנים כלל דודאי לאביי ורבא לק"מ דמיירי שבא ביומא דמישלם זמני' ואמר הן למחר תבעו ואמר פרעתי תו"ז ולכך חייב שהרי הוחזק כפרן שהודה אתמול לפני עדים שהוא חייב וקמש"ל שאינו נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי משום דדרך אדם לכוון חשבונו יפה וכעובדא דהנהו גינאי דסוף גיטין ע"ש בתוס' אבל אם אמר להד"ם ל"ה כאומר לא פרעתי לאביי שיכול לתרץ דבריו ודו"ק ועי' תוס' פ"ק דב"ב ד"ה כל האומר לכן נראה בכוונת דבריהם דאזלי לשיטתם דס"ל התם דל"א מיגו דלא חציף והקשו התם דמאי רוצה לפשוט ממתני' מכותל הניבנית דילמא מיירי ביומא דמישלם זימני' דליכא מיגו ותירצו דניחא לי' לשנויי דלא תיקשי לאביי ורבא ג"כ עיי"ש ולכאו' יש לתמוה דמ"מ האיך פשיט ממתני' דשבועות דהא התם ע"כ יומא דמישלם הוא ודוחק לומר למחר לאו דוקא ועוד מנא לי' הא ליפשוט האבעי' ובע"כ דהתוס' ס"ל כדעת הסמ"ע והב"ח לעיל סי' ע"ח דהא דלא אמרי' מיגו דלא חציף היינו באמצע היום אבל בסיף היום שפיר אמרי' מיגו והשתא ניחא דס"ד דקאמר למחר בכל היום א"כ קשה הא איכא מיגו אך קשה קו' תוס' לעיל ד"ה ואמר דאמאי לא משני כגון שבא באמצע דליכא מיגו ובע"כ דניחא לי' לשנויי מד תירוצא לאביי ורבא ג"כ כמ"ש על הקושי' מכותל הניבנית בתוס' שם ד"ה ואמר א"כ ע"כ דפשיטא לי' דאביי ג"כ סבר הא דכל האומר ובע"כ משום דליכא עדים שפרע ודו"ק ועיקר פלוגתא דאביי ורבא נראה דתליא דאביי סבר דהודאת בעל דין אינו אלא כמאה ותרי כמאה א"כ סלק עדותן כמאן דליתא וממילא לא הוחזק כפרן וכמ"ש הט"ז ורבא ס"ל דהודאת בע"ד הוא יותר ממאה עדים וכמ"ש בהג"ה וסמ"ע (סק"ב). עוד הקשה בתוס' שם דאמאי לא מתרצינן דיבורי ותירצו דלהד"ם לא שייך לתירוצי לישנא ותמה מהרש"א שם דהא מ"מ קשה במתני' ריש פרק שבועות הדיינין דקתני אין לך בידי חייב דאמאי לא מתרצינן לישנא וגם בזה אין דבריו נכונים דהא אמרי' בב"ב ד"ה מאי אין לך בידי פרעתי תו"ז ובע"כ דס"ד שאומר בפירוש שפרע ת"ז דאל"כ מנין לנו לפרש דבריו כן ואהא משני מאי אין לך בידי להד"ם והיינו שאומר בפירוש להד"ם כדס"ד מקודם. גם מ"ש דהכא דוקא שייך לתירוצי לישנא משום שהעדים מסייעין לו שפרע הכא תמוה שעיקר ראייתם מהך משנה דכריתות והתם ליכא עדים שמסייעין לו שטבל ע"ש:

(ב) המלוה אמר לא נתפרעתי. משמע הא אם מודה שנפרע לא. וכן כתב הרמב"ם פ"ו מטוען כלשון זה וכן הטור בסי' זה ועי' תומים סק"ב שכתב ליישב השגת הראב"ד וז"ל דוודאי אם רוצה להשביעו שלא נפרע וכו' דהאי פרעון מחילה ומתנה כמו בטענו חיביין דאל"כ הכי נחשדו העדים דמשקרי אלא דה"א שיכול להשביעו שלוה ואף שהעדים מסייעין לי' מ"מ הרי הוא עצמו פסלם באמרו שלא נפרע והעדים מעידין שנפרע והאיך יסייע עצמו בהעדותם הרי שאם נתן לו נאמנות כבי תרי ועדים מעידים שנפרע שיכול להשביע היסת לאחר הפרעון ואף שהעדים מעידין ומכחישין משום שהלוה פוסלן בנאמנות שנתן וכ"ש הכא ע"כ וכל דבריו אינם מובנים לי דמ"ש דהאי פרעון מחילה ומתנה הוא תמוה שהרי כתב הרמב"ם והמלוה, אומר לא נתפרעתי דמשמע הא אם מודה שנפרע לית לן בה וא"כ קשה הא הפרעון נמחל. גם הש"ך כתב לקמן והשיג על הב"ח שיכול להחרים סתם וא"א מאי חרם יש כאן כיון שאנו יודעין שנפרע רק שמחל ועוד שאם הי' רוצה למחול למה לא מחל בפירוש ומה לו לשקר לומר להד"ם ול"ד לטענו חיטין והודה בשעורים ודו"ק. גם מ"ש דה"א שיכול להשביעו שלוה דדמי לנאמנות הוא תמוה שהרי כתב הש"ך לעיל סי' ע' סקט"ו וסי' ע"א שאם טוען המלוה להד"ם אינו נאמן דהפוכי מטרתא ל"ל שאם יתבענו אח"כ יתחייב וא"נ אלא אם טוען סיטראי או לא נתפרעתי סתם שאם יתבענו אח"כ יטעון סיטראי א"כ על זה שפיר יכול להשביעו שאינו מכחיש העדים כלל בזה שהם אינם יודעין מחוב אחר כלל ואף שהוא מכחישם שלא קיבל לפרעון זה מ"מ בזה הימניה ואף שבועה א"צ משא"כ הכא שהעדים מסייעין לו שלוה למה ישבע לבטלה ואף שהוא פסלם לדידן לא נפסלו ואיך ישבעו בבי"ד שבועה בחנם ושפיר כתב הראב"ד שאין צורך לזה הטעם. גם מ"ש שהרי פסול לעדים באמרו שלא נפרע אמת שסברא נכונה הוא אך קשה לפ"ז למה יטול המלוה אפי' בשבועה הרי שאילו הי' שני עדים באים ויעידו שבאותו יום לא נפרע אך שאינם יודעין מהלואה בוודאי פטור הלוה דהא קיימא לן למפרע הוא נפסל ואפי' רבא לא פליג במרובה (דף ע"ב) אלא בהזמה משום דחידוש הוא או משום פסידא דלקוחות. הרי דרבא גופא סבר פרק חזה"ב (דף ל"א) דכיון דאיתכחיש אאכילה איתכחש נמי אאבהתא אם כן ה"ה הכא כיון דאיתכחש אפירעון איתכחש נמי אהלואה א"כ הא הודאת המלוה כמאה עדים ואף שהוא אומר שלוה בזה וודאי לא מהימן לעצמו א"כ אין כאן עדים על הלואה ולמה יתחייב ועוד לדעת הש"ך לעיל סי' ע' סקט"ו שאם טוען להד"ם א"נ אפי' נתן לו נאמנות נגד העדים משום דלא הימני אלא לענין פרעון אבל מ"מ יכול לתבעו אח"כ שנתן לו מעות והפוכי מטרתא ל"ל א"כ ה"ה הכא נמי שלא הודה אלא שלא פרע אבל לא שלא נתן לו מעות א"כ הא יכול לתבעו אח"כ בעדים שנתן לו מעות דפלגינן דבורייהו כמו בנאמנות והפוכי מטרתא ל"ל. לכן נראה לפרש דוודאי אם המלוה טוען להד"ם פטור מהני טעמא שכתבתי לכך דקדק הרמב"ם וכתב והמלוה אומר לא נפרעתי א"כ אין במשמע בדבריו שהוא מכחיש העדים שאפשר שלקחם על חוב אחר כמבואר (סוף סי' נ"ח) ועל הלוה שאומר להד"ם בודאי הוא מכחיש העדים ואינם נאמנין לזכותו ועל זה כתב הרמב"ם ואין זה צריך שבועה וטובא קמש"ל דה"א שישבע במה נפשך שאם כוונתך שלהד"ם א"כ אני פטור כנ"ל ובע"כ כוונתך שלא נתפרעתי אותו חוב שעל חיב אחר לקחת א"כ השבע לי שאני חייב לך אותו חוב שהרי בזה לא הודיתי כלום וגם אינו נגד העדים וע"ז כתב הרמב"ם הטעם משום שהוחזק כפרן ואין זה לממון אחר כיון שברשותו ליקח על חוב אחר ולק"מ מכל הקושיות ובפרטות מה שהקשה בה"ה שם ושאר נושאי כליו ומה שכתבתי שאם טוען להד"ם פטור הלוה היינו באם אותן העדים שאומרים שלוה אומרים פרע אבל אם עדים אחרים אומרים פרע דלא שייך טעמא דלמפרע הוא נפסל אפי' בטענותו דלהד"ם חייב אבל לדעת הש"ך דלעיל אפי' בזה פטור:

(ג) הרי זה חייב לשלם. מש"ך שהביא תשו' מבי"ט שאם טוען שפרע והביא עדים שפרע נאמן והש"ך השיג עליו ובספר גידולי תרומה ריש שער י"א הביא ראי' לזה מיני' ובי' גבי מה לפיו וכן אינו דהכחשה ובהזמה וכל דבריו אינם