תפארת יעקב חושן משפט חלק ב קטז

דאמרינן מיגו דאל"כ למה קאמר ובא בזמנו דבלא"ה ליכא מיגו דלא חציף הא אפי' עומד לאחר זמנו דאיכא מיגו מעלי' מ"מ אינו נאמן ומזה מבואר דאמרינן מיגו במקום חזקה ולכך קאמר ובא בזמנו דוקא משום לא חציף. תו קשה הא דפשיט בגמרא בתר הכי מהא דתנן מנה לי בידך ואמר הן למחר אמר תנהו נתתי לך פטור אין לך בידי חייב מאי לאו נתתי לך פרעתיך בזמנו אין לך בידי פרעתיך ת"ז וש"מ דלא אמרינן מיגו והשתא תיקשי נהי דהא אין להקשות לוקמא ביומא דמישלם דיש לומר דניחא לי' לשנויי דלא תיקשי לאביי ורבא כמו שתירצו התוס' שם על המשנה דכותל ע"ש. ואף דבגמרא משני לא לויתי כאומר לא פרעתי ואביי לית לי' הא היינו כמו שכתבו התוס' בשבועת הדיינין דאביי מודה בכהאי גוונא דאין עדים דפרע אך הא קשיא הא ע"כ יומא דמישלם הוא דאי לאחר זמנו א"כ אתמול לא הי' תוך זמנו ואיך יאמר פרעתי ת"ז כיון שאתמול לא הי' תוך זמנו והודה שחייב לו וע"כ דאתמול הי' ת"ז ואומר שפרע לאחר שהודה א"כ היום יומא דמישלם וליכא מיגו ואפי' אי נימא למחר לאו דוקא מ"מ קשה האיך אפשר דמתניתין בא לומר דלא אמרינן מיגו במקום חזקה ונקט למחר מה דבאמת בזה בלא"ה ליכא מיגו ובוודאי לא שייך לומר למחר דוקא לאחר זמן ובפרט לפשוט האיבעי' והשתא יפה הוכיח הסמ"ע דאין כוונת התוס' דבכל היום לא אמרינן מיגו רק דוקא באמצע היום אבל בסוף היום שפיר לא הוי העזה והשתא שפיר מספקא לן במילתא דר"ל אי הא דקאמר ובא בזמנו היינו אפי' בסוף היום והטעם משום דלא אמרינן מיגו במקום חזקה דהעזה ליכא אז או דכוונת ר"ל דוקא באמצע היום מטעם מיגו דלא חציף אבל בסוף היום שפיר איכא מיגו דאמרינן מיגו במקום חזקה ושפיר ליכא למיפשט מר"ל מידי ודו"ק. והשתא נמי לא קשיא מהך דלקמן דמשמע לי' למחר כל היום ואפי' בסוף היום ואז לא שייך מיגו דלא חציף א"כ ש"מ דלא אמרינן מיגו במקום חזקה וה"ה דהוי מצי לשנויי דלמחר באמצע היום דוקא אבל בזה קם תירוץ התוס' דניחא לי' לשנויי כי היכי דלא תיקשי לאביי ורבא:

אמנם הרב המחבר מיאן בפי' זה כמו שהקשה הט"ז דכי לשיעורין נאמר דלא ידענו איזה מיקרי אמצע ובסוף והי' להם לתת חק וגבול לזה. לכן פי' המחבר כוונת התוס' לשיטתו דוודאי הא דעביד דפרע ביומא דמישלם זימני' היינו דוקא בסוף היום אבל קודם לכן לא אפי' טוען פרעתיך עתה ולכך ליכא למיפשט מר"ל מידי דבאמצע בלא"ה אינו נאמן ובסוף הוי מיגו דלא חציף ובפרט שיצטרך לומר בזו הרגע פרעתיך ולפי זה שפיר פשיט מהך דלמחר אמר תנהו לי דוודאי יש לומר דעכשיו אחר זמן ואתמול יומא דמישלם זימני' ואומר אין לך בידי פרעתיך בתוך זמנו היינו אתמול לאחר שהודה באמצע יום דאז הוי תוך זמנו לפרעון והשתא שפיר פשיט דהא יש לו מיגו דפרעתי אתמול ביומא דמישלם לבסוף וע"כ דלא אמרינן מיגו ואה"נ דהוי מצי לשנויי דעכשיו יומא דמישלם רק בזה תירץ התוס' דניחא לי' לשנויי דלא תיקשי לאביי ורבא כנ"ל וא"כ מבואר מדברי התוס' כבעל התרומות דלא עביד דפרע רק בסוף היום רק דהתוס' לא ניחא לי' לשנויי דר"ל מיירי באמצע יום דבלא"ה אינו נאמן חדא דמשמע להו בזמנו כל זמנו ואפי' בסוף (דאל"כ לא מיקרי זמנו) ועוד דא"כ נפשוט להיפוך ונצטרך לומר דר"ל דוקא בסוף יום מיירי ומטעם דלא אמרינן מיגו וזה נראה להו דוחק דר"ל בסוף דוקא מיירי לזה תירצו לא חציף והשתא בין באמצע בין בסוף אינו נאמן אבל הבעה"ת וטור סבירא להו כרמב"ן בזה דא"א דר"ל קאי בהא הוי לי' לפרושי לכך פירשו הם דר"ל מיירי באמצע יום ואם באנו לפשוט להיפוך נאמר דמיירי בסוף יום אבל בהא כ"ע מודים דלא עביד דפרע רק בסוף היום:

אך לפי זה יהי' הקושיא ראשונה יותר חזקה דאכתי נפשוט מדר"ל להיפוך כיון דקאמר ובא בזמנו ש"מ דוקא בזמנו משום דלא עביד דפרע רק בסוף היום ובסוף היום ליכא מיגו דלא חציף אבל לאחר זמנו נאמן במיגו א"כ מבואר דאמרינן מיגו במקום חזקה ובאמת דיש לומר דאין כוונת המחבר דדעת התוס' ממש כבעל התרומות והטור רק דבא לומר דהתוס' דקדקו סברא זו אבל כוונת התוס' דבזה גופא מספקא לן אי סבירא לי' לר"ל דעביד דפרע רק בסוף היום ולכך ליכא מיגו בזו הרגע פרעתיך או דסבירא לי' כל היום עביד דפרע ואינו נאמן מכח דלא אמרינן מיגו במקום חזקה (ובזה יש ליישב שיטת הרמב"ם דלא הזכיר האיבעי' והיינו דפרק השואל פשיט דבאמת אפי' בתחילת היום עביד דפרע מדקתני שכיר בזמנו נשבע ונוטל משמע כל זמנו ואפי' שכיר לילה בתחילת היום וקשה למה ישבע הא לא עביד דפרע וע"כ דאף בתחילה עביד דפרע א"כ שפיר נפשט מר"ל ודו"ק):

אך יותר נראה ליישב בפשיטות דהט"ז כתב דגם התוס' מודים דאמרינן מיגו דלא חציף ודוקא לס"ד כתבו כן אבל לפי האמת דאמרינן מיגו במקום חזקה מספיקא אמרינן נמי מיגו זה ודבריו תמוהין מאוד וכבר תמה עליו בתומים והתמי' מבוארת וכמעט אי אפשר להלום דבריו אבל באמת נלפע"ד דבריו נכונים וברורים כמו שאבאר והוא דבלא"ה יש להבין דהרמב"ן הקשה על תירוץ התוס' דא"א דר"ל מצי קאי בכהאי גוונא הוי לי' לפרושי ותמול אנחנו ולא נדע דהא מיגו במקום חזקה בגמרא מבעי' לן אי אמרינן או לא אמרינן אלמא אף דבגמרא יש צד ספק דאמרינן מיגו מ"מ לא פשטינן מר"ל דא"א דלא אמרינן הוי לי' לפרושי דיש לומר לדידי' פשיטא לי' דלא אמרינן ואין צורך לפרושי א"כ ק"ו בהך מיגו דלא חציף דלדידן פשיטא לן דלא אמרינן האיך נאמר דר"ל הוי לי' לפרושי ואי משום דמשמע לי' לרמב"ן מסברא דמיגו במקום חזקה גרע הוי לי' לאקשויי בפשיטות כיון דמיגו במקום חזקה מיבעי' לן האיך נאמר דמיגו דלא חציף לא אמרינן. לכן נראה פשוט דודאי יש להבין הקושיא הנ"ל דנפשוט מר"ל ההיפוך ובע"כ צ"ל דאין כוונת התוס' דפשיטא דלא אמרינן מיגו דלא חציף רק דזה ג"כ נכנס בספק אי נימא טעמא דר"ל משום לא חציף אבל בלא"ה אמרינן מיגו או נימא להיפוך דוודאי אין שום סברא לומר דלא אמרינן מיגו דלא חציף וליכא שום רבותא בין בזמנו לאחר זמנו וליכא למטעי כלל בהא. והשתא יפה כתב הרמב"ן דדוקא בהך בעי' דגמרא שפיר יש לומר מה דלדידן מספקא לן לר"ל פשיטא לי' ואין צורך לפרשו אבל בהך מיגו דלא חציף דצד השני הוא דאין בזה שום הוי אמינא לומר דלא אמרינן מיגו דלא חציף א"כ איך נאמר מה דלדידן סליק אדעתין דליכא למטעי כלל דלא אמרינן מיפשט פשיטא לי' לר"ל דלא אמרינן עד שאין צורך לפרשו כלל. ומעתה דברי הט"ז נכונים וברורים כיון דע"כ כוונת התוס' דהא נמי אזיל בספיקא א"כ כמו דקיי"ל לפי האמת דאמרינן מיגו במקום חזקה מספיקא אמרינן נמי מיגו זה מספיקא ודוקא לס"ד בתחילת האיבעי' כתבו התוס' כן דמהאי טעמא ליכא למיפשט אבל לפי האמת מספיקא אמרינן נמי מיגו דלא חציף וזה ברור. אך עדיין יש להבין מאי נפקא מינה סוף סוף במה נפשך לא אמרינן מיגו דאי לא אמרינן מיגו במקום חזקה א"כ אינו נאמן ואי אמרינן א"כ בהכרח דלא אמרינן מיגו דלא חציף אבל באמת איכא נ"מ טובא בזה לפי מה שכתבתי לעיל ס"ק ב' בשם המרדכי דבברי ושמא אמרינן מיגו במקום חזקה בוודאי א"כ בכהאי גוונא אי פשיטא לן דלא אמרינן מיגו דלא חציף אינו נאמן דבהא פשיטא דבזו הרגע יודע שלא נפרע בברי משא"כ אי גם בהא מספקא לן מספיקא אמרינן מיגו דלא חציף בברי ושמא וזה ברור והן הן דברי המחבר הנ"ל דדעת התוס' כפי מה שביארנו מקודם דלא עביד דפרע רק בסוף היום גם מיגו דלא חציף אמרינן מספיקא אבל פליגי הטור ובעה"ת דמיגו דלא חציף לא אמרינן כלל כנ"ל וזה ברור לפע"ד לדינא דהתוס' מודים דאמרינן מיגו דלא חציף מספיקא כדעת הט"ז. הכלל העולה לדינא מכל הנ"ל דביומא דמישלם זימני' בכל