תפארת יעקב חושן משפט חלק ב קא

ובשלמא לדעת האומרים דליכא בקציצה משום כדי חייו ניחא אבל לדעת הפוסקים דהכי קיימא לן דבקציצה אפי' בכופר הכל נשבע בע"ה בנק"ח משום כ"ח דשכיר כמו שכתב הרמב"ם פי"א מה"ש להדיא א"כ קשה כנ"ל גם התוס' שבועות שם ד"ה אי הכי אפי' עבר זמנו כתבו וז"ל אף דלא שייך וכו' ומעיקרא בקציצה לא כתבו כלום ומה שתירץ מהרש"א משום דבקציצה אית להו סברת הר"ן ובעבר זמנו לא והיא תמוה דהא אפי' הרמב"ם ור"י הלוי דסבירא להו דאיכא בקציצה משום כ"ח מודים דבעבר זמנו לא כמו שהוכחתי לעיל ס"ק ד' באריכות והאיך יחלקו התוס' ופוסקים בסברות הפוכות ודו"ק:

ולפי הנ"ל ניחא דבשלמא מעיקרא דבע"ה זוכר רק משום כדי חייו שפיר יש לומר דברייתא מיירי כשיש עדים ששכרו ואינם כאן ובפרעון אין לו מיגו שמא יבואו ויכחישו אבל בקציצה נאמן דאם יכחישוהו גם בקציצה יכחישוהו משא"כ השתא דקאמרת הטעם משום דבע"ה טרוד ושוכח קשה אפי' קצץ נמי ואי דיש עדים ששכרו ואינם כאן אף בקציצה ליכא מיגו כהנ"ל או דדמי לסי' ע"ט או דבלאו הכי לא הוי מיגו כנ"ל ומטעם זה לא כתבו התוס' כלום מעיקרא אלא באי הכי אפי' עבר זמנו ודו"ק כי זה ברור ולק"מ. ולפי זה נדחו דבריו ג"כ מה שפירש דברי התוס' ב"ב (דמ"ו) ד"ה אי דליכא עדים שכתבו חדא דפלוגתא הוא התם ע"ש ולפי הנ"ל ליכא למימר הכי ואדרבא מדברי התוס' מוכח דליתא להאי סברא כלל דאל"כ מה הוא זה שכתבו חדא דפלוגתא הוא התם הא לרמב"ח דסבירא לי' הטעם משום מיגו ולא משום דלא חס ג"כ לק"מ דשפיר מצי לאוקמא כהאי גונא ואומן מהימן במיגו כנ"ל ואילו בע"ה לית לי' מיגו דירא שמא העדים יכחישוהו אבל השתא סובר שיעידו כדבריו כיון שהוא שכח כנ"ל אלא וודאי שכוונתם בפשיטות דרבא פליג על רב ושמואל:

גם מה שכתב וז"ל ובהך מיושב קושיא שני' שיש בתוס' שם עד דתקנת חכמינו ז"ל במקומו ולא מהני מיגו וגם בזה יש לתמוה חדא דתינח לפי' א' שכתבו התוס' שהעדים שמעו ושכחו ואין כאן מיגו דהוא חס על עצמו ומה יעשה ששכחו אבל לפי' ב' שכתבו התוס' שלא שמעו הקציצה שלא קצץ בפניהם עדיין קשה דהוי מצי לאוקמא ששכרו בעדים ולא קצץ בפניהם ובע"ה אומר שפרע אחת והוא אומר שלא נפרע כלום נאמן במיגו דלא קצץ אלא אחת כיון שהוא לא חס על עצמו שהי' לו לקצוץ בפני עדים ולהודיעם הקציצה אנו איך נחוס ובאמת בעיקר קושיתו נלפע"ד דלק"מ דבשלמא מעיקרא לפי מה שהקשו דמצי לאוקמא שכרו שלא בעדים ונאמן מטעם מיגו שפיר כתבו דאדתני בקציצה ליתני בפרעון שהרי אין כאן חידוש דין בקציצה יותר מבפרעון אמנם השתא דמחדש בקציצה דמידכר דכיר מאי קושיא ליתני בפרעון ומהימן במיגו דקציצה דמידכר דכיר הלא יותר נכון להשמיענו עיקר הדין דקציצה דכיר וממילא נשמע דבפרעון נאמן במיגו דקציצה ואי דיבא להשמיענו דין מיגו זה אין ענין לפרעון ולקציצה וזה ברור ועוד דמיגו מפרעון לקציצה לאו כל אפין שווין שהרי כתב הר"ן דבע"ה אינו יכול להחכיש בקציצה אלא מה שהוא תובע יותר משאר פועלי העיר דשכרן של פועלים ידוע הוא ע"ש א"כ כשהם מחולקין בפרעון וקצץ עמו כשאר פועלי העיר ליכא מיגו ולא משכחת לה אלא כששניהם מודים שקצץ יותר משאר פועלי העיר ומחולקין בפרעון כ"כ עד שמגיע לשכרן של שאר פועלים ויותר טוב לו לומר בקציצה דלעולם נאמן וממילא בפרעון כהאי גונא כנ"ל בוודאי יאומן במיגו דקציצה וגם זה ברור:

גם מה שכתב כי בזה מיושב קושית מהרש"ל כתובות (דפ"ז) ד"ה אמר רבא לא הבנתי ג"כ שכך כתב מהרש"ל שם לפי מה שפירשו התוס' בכמה מקומות משום מיגו הכא לא שייך מיגו ובוודאי אין כוונת מהרש"ל משום מיגו בדדמי חדא דלפירש"י משום מיגו דחשוד אממונא ג"כ לק"מ דכיון דלא דייקה לא הוי חשוד אממונא ועוד דהא אכתי לא אסיק אדעתי' דרמב"ח האי סברא ורבא הוא דמסיק לה אלא כוונת מהרש"ל משום מיגו להוציא ואף שיש שטר כתובה מ"מ כתב הש"ך בכ"מ דכתובה שאני ועוד יש הרבה דרכים בכוונת מהרש"ל שם אבל הא וודאי שלא כוון למיגו בדדמי גם בספ"י שם הבין כוונת מהרש"ל כדבריו ואינו נכון כנ"ל. גם בעיקר דינו של הרב ז"ל יש לפקפק קצת דלפי דבריו מאי פריך רבה בר שמואל מדסיפא בראיי' הוי רישא בלא ראיי' ומשני ראיי' דלשלם קתני וצ"ל כמו שכתבו התוס' דמיירי שיש עדים ששכח ושכחו קציצה ולפי דבריו לק"מ דיש לומר דברייתא שהשוכר מודה שהי' עדים במעמד השכירה רק הלכו לכך ברישא נשבע ונוטל בלי ראיי' כלל דליכא מיגו דירא מעדים שמא יבואו ויכחישוהו אבל בסיפא נאמן חדא דמצד אותה הטענה בעצמה נאמן אפי' בלא מיגו כיון דמידכר דכיר ועוד דאפי' מיגו איכא שאם יכחישוהו גם בקציצה יכחישוהו ומה לו לדחוק בששכח בעדים ושכחו קציצה דבב"ב לא ניחא לי' לאוקמא בהכי ודוחק לומר דזהו כוונת המתרץ ראי' דלשלם קתני ולכאורה קשה מ"ש אלא כוונתו כך ראיי' דלשבועה לא קתני שאפי' אין כאן ראיי' אלא שהשוכר מודה שהי' עדים במעמד השכירה שוב ליכא מיגו אבל ראי' דלשלם קתני דמזה לא ינצל לעולם מלבד דזה דוחק אי אפשר לומר כן בתוס' ד"ה ראי' דלשלם ומזה מוכח דאפי' בכהאי גונא נאמן במיגו וצ"ע בזה אך העולה מפירושו בגמרא ותוס' הא וודאי ליתא כנ"ל:

(ז) ושעשה עמו מלאכה. עיין תומים וז"ל וודאי עידי שכירה לבד אינם מספקין כי אילו לא עשה מלאכה וכו' ולכך הטור דסבירא לי' במ"מ בלאו הכי ליכא מיגו לא הזכיר כלל הך דבעינן תרתי עכ"ל ולא ידעתי מאי קאמר שהרי הטור כתב עידי שכינה לחוד והם בוודאי אינם מספקין ועוד אם גם השתא מודה לו הפחות שבשכירות לכ"ע אמרינן מיגו ובעינן תרתי וכן אם השכיר מודה שקיבל כפי הפחות שבשכירות דהוי כופר הכל בעינן תרתי ועוד דהא הטור הסכים בסוף להדיא כדעת הרמב"ם דאמרינן מיגו ממ"מ לכופר הכל (ועיין בספר גידולי תרומה שעשה מזה סתירה להטור למקום אחר) ועוד דהא הרמב"ם עצמו לא כתב ג"כ אלא שכירה לחוד כמו שכתב הטור והוא וודאי סובר להדיא דאמרינן אפי' במ"מ מיגו לכופר הכל דלא כר"י באופן שלא יכולתי לעמוד על דעת הרב ז"ל ואולי איזה תלמוד טועה כתבו. ולולי שכל המפרשים הסכימו דעדי שכירה לבד אינם מספקין הי' נראה לפע"ד לפרש כוונת הרמב"ם והטור שלא הזכירו כלל עדי מלאכה דהיינו טעמא דבשלמא אי ליכא עידי שכירה שפיר יש לו מיגו דלא שכח כי יודע שלא הי' עדים במעמד השכירה משא"כ כשיש עידי שכירה אלא עידי מלאכה ליכא אין לו מיגו דלא עשה כי אינו יודע אם לא ראהו אדם שעשה וכי עמד אצלו כל היום מתחילת המלאכה עד סופו עד שראה שלא ראה שום אדם שעשה מלאכה דבר זה זר מאוד וכל בני ביתו יכחישוהו הגם שעיקר התקנה בפועלים הרבה ושאר פועלים יעידו עליו ודבר זה נכון בסברא דבזה לא שייך מיגו כלל ודו"ק ולכך לא הזכירו הרמב"ם והטור אלא עידי שכירה ואין להקשות אפי' אין עדים ששכרו נמי ליכא מיגו דירא שמא יעידו שעשה מלאכה מ"מ שפיר נאמן במיגו דעשה מעצמו מלאכה רק פרעו ובזה לא ישבע השכיר כי שכיר תנן ולא עשה מעצמו כמו שכתב התומים (ועוד אפי' אי ישבע השכיר מ"מ אי נפסוק דגם השתא ישבע שפיר איכא מיגו שאם הי' אומר כך לא הי' נשבע אלא על פחות שבשכירות ואפשר דבכהאי גונא לא הוי מיגו דעירומי קא מערים) אבל רש"י ז"ל כתב להדיא ועשה עמו מלאכה ונראה שהרב ז"ל סובר שאפי' עשה מעצמו שייך דין השכיר ומזה יצא לו דיש עדים על המלאכה כנ"ל:

ועיין עוד בתומים שהקשה לדברי התוס' ב"מ ד"ה קציצה שכתבו דלכך ליכא לאוקמא כגון ששכרו שלא בעדים ומטעם מיגו דלא אמרינן מיגו מ"מ לכופר הכל והקשה הוא