תפארת יעקב חושן משפט חלק ב ק

טרחו ולא עשו מלאכה אבל באינך נשבעין ונוטלין דאין הטעם משום כדי חייו הבו דלא לוסיף עלה ונשבעין היורשין ונוטלין וע"כ דמשמע להו דהירושלמי בשמא איירי ומטעם אין אדם מוריש שבועה לבניו נגעו בה ויפה השיג הש"ך על הסמ"ע במה נפשך דאם כוונתו בשמא הרי הוא מבואר סי' ק"ח ואם בברי דין זה לא מוכח מירושלמי כלל ואדרבא מדברי הפוסקים סי' ק"ח מוכח דאין חילוק בין יורשין לאב אם טוענין ברי דאל"כ האיך הוציא דינם בשמא בשאר הנשבעין ונוטלין מהירושלמי הזה ודינו של הב"ש באה"ע סי' פ"ט מוכרח כנ"ל:

הן אמת שבבעל התרומות שם מוכח שהי' לו נוסחא אחרת בירושלמי שהי' כתוב בה כלום תקנו אלא בשטר [אבל בבעל העיטור שם כתוב אלא בשכיר כנ"ל] אבל לפי הנוסחא שלפנינו שפיר כתבו התומים סברתו ודו"ק אבל באמת הא ליתא דהא כל הפסקים הסכימו לקמן סי' ק"ח וכל חילי' מהירושלמי ולפי הנוסחא שלפנינו אין ראי' אלא וודאי דלא נחתו להאי סברא כלל לחלק בין יורשין לאב לפי שלא טרחו ועמלו ועדיין דינו של הב"ש מוכרח כנ"ל:

סעיף ג. במה דברים אמורים (ו) כשיש עדים ששכרו (ז) ושעשה עמו מלאכה אבל אם לא היו שם שני עדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך וישבע בעל הבית היסת (ח) ואם הודה מקצת (ט) ישבע שבועת התורה:

הג"ה. וי"א דאפילו כופר כולו ושכרו בעד אחד בעל הבית ישבע שבועה דאורייתא (טור והרמ"ה) וכן אם (י) תבעו אחר זמנו אע"פ ששכרו בעדים המוציא מחכירו עליו הראיה ואם לא הביא ראיה ישבע בעד הבית היסת וכמה הוא זמנו שכיר יום כל הלילה שלאחריו ושכיר לילה כל היום שלאחריו הביא ראיה שתבעו כל זמנו הרי זה נשבע ונוטל כל אותו יום של תביעה כיצד היה עושה עמו ביום שני עד הערב זמנו כל ליל שלישי וביום שלישי אינו נשבע ונוטל ואם הביא עדים שהיה תובע כל ליל שלישי הרי זה נשבע ונוטל כא יום שלישי אבל מליל רביעי ואילך המוציא מחבירו עליו הראיה וכן אם הביא עדים (יא) שהיה תובע והולך עד יום חמישי הרי זה נשבע ונוטל כא יום חמישי:

(ו) כשיש עדים ששכרו. עיין תומים שהאריך לפלפל אם יש עדים ששכרו והלכו למדינת הים אי נאמן במיגו והקשה לדברי התוס' ב"מ ד"ה קציצה שכתבו דלכך ליכא לאוקמא ברייתא כשאין עדים ששכרו ומטעם מיגו דא"כ אף בפרעון הדין כן וקשה הא אכתי מצי לאוקמא כשיש עדים ששכרו ומסתמא יודעין הקציצה ג"כ רק הלכו ואילו בפרעון ליכא מיגו שמא יבואו ויכחישוהו אבל בקציצה איכא מיגו שאם יכחישוהו גם בקציצה יכחישוהו ומטעם זה פירוש פירש חדש והסתייע מדברי התוס' ב"ב (דמ"ו) ד"ה אי דליכא עדים גם מדברי תוס' כתובות (דפ"ז) ד"ה אמר רבא ע"כ ודבריו אינם מובנים כלל וכמו שאבאר ראשונה במה שהקשה מדברי התוס' ב"מ ד"ה קציצה נראה לפע"ד דלק"מ דליכא לאוקמא כגון שיש עדים ששכרו ויודעין הקציצה ג"כ רק הלכו דא"כ אפילו בקציצה ליכא מיגו כלל כיון דכל הטעם דהשכיר נשבע משום דבעה"ב טרוד ושוכח וטוען ברי אף שהוא מסופק וכשיש לו מיגו אנו אומרים שהוא זוכר ואינו מסופק כמו שכתבו התוס' והר"ן א"כ מאי מיגו איכא דעדיין אמרינן דהוא מסופק וחושב שקצץ אחת והשתא אם יבואו העדים יעידו כדבריו אמנם אם יאמר לא שכרתיך ובזה יודע שהוא משקר ואם יבואו עדים יכתישוהו וליכא מיגו כלל (וגדולה מזו כתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ח דאפילו מיגו במקום עדים פסולין לא אמרינן כ"ש במקום עדים כשרים) ויותר נראה שאפילו אם העדים יעידו כדבריו שלא קצץ אלא אחת מ"מ יתחייב שתים ודמי לדלעיל סי' ע"ט באמר לא לויתי ועדים מעידין שלוה ופרע והמלוה אומר לא נפרעתי הרי זה חייב לשלם ואין המלוה חייב שבועה שהרי הוחזק זה כפרן והטעם כיון שאומר שלא לוה פסל כל עדים שיעידו הפכו לזכותו שהרי הודה שהם עידי שקר ולחובתו נאמנים וה"ה כאן כיון שאומר שלא שכרו הרי הודה שהעדים העידו שקר והאיך יסייע עצמו בעדותם שלא קצץ אלא אחת דהא הוא אמר שלא קצץ כלום ומה שאמר שלא שכרו הוכחש בעדים וחייב שתים בלא שבועת שכיר כיון שהוחזק כפרן ודו"ק ואין לומר כמו שבע"ה הוכחש בעדים כך השכיר הוכחש במה שאומר שקצץ שתים והאיך יסייע עצמו בעדותם ששכרו זה אינו דהא לעיל ג"כ כתב הרמב"ם והטור ומחבר והמלוה אומר לא נפרעתי א"כ הרי הוכחש בעדים שמעידין שפרע והאיך יסייע עצמו בעדותם שלוה ומה שנראה בישוב דבר זה היא לפי מה שהקשו תוס' כתובות (י"ח ע"ב) ד"ה הרי אילו דהא מיגו במקום עדים היא ותמה בתומים בכללי מיגו אות נ"א דאי לא מהימני השתא הרי העידו שקר בב"ד והאיך נהימני' על כתב ידם ותירץ דאין העדים נפסלין אלא אם יש תועלת בעדותם אבל כאן דשורת הדין כיון שהגיד וכו' לא מיפסלי אכתב ידן כיון דאין אנו מקבלין עדותן ואין תועלת בעדותן עכ"ד והשתא ה"ה הכא כיון שהלוה הודה שלא לוה הרי הודה שלא פרע ושוב אין אנו מקבלין עדותן שפרע ואין תועלת בעדותן ושפיר יכול המלוה לסייע בעדותן שלוה וזה ברור ותימה על התומים סי' ע"ט ס"ק ב' שכתב ליישב מה שכתב הרמב"ם הוחזק כפרן דאל"כ ה"א שישבע שלוה שאף שהעדים מעידין כן מ"מ האיך יכול לסייע בעדותם שהודה שהעידו שקר בברי עכ"ל וקשה חדא דאפי' בשבועה לא יטול כיון דליכא עדים על הלואה ועוד שהוא סותר עצמו למה שכתב בכללי מיגו דבכהאי גונא שפיר יכול לסייע עצמו בעדותם שלוה כיון שאין תועלת בעדותם שפרע ודו"ק:

ולפי הנ"ל ג"כ אני תמה על הרב מהרש"א שם ד"ה הכי אילו שפירש קושית תוס' דלמה נאמנין למיקרע ליהוי תרי ותרי כדלקמן ע"ש דא"כ מאי קושיא הא שפיר נאמנין דאפי' אי תפס לא מהני במה נפשך אי אומרים אמת וכו' ואי אומרים שקר הרי נפסלו להעיד על כתב ידם וליכא למימר אין תועלת בעדותן דהא לעולם יש תועלת לענין תרי ותרי וקושית התומים במקומו ודו"ק לכן נראה ברור בכוונת התוס' דכך מקשי כמו דלקמן אמרינן תרי ותרי אלמא דחשבינן לסהדי קמייתא כתרי ואף דסהדי בתרייתא ג"כ כתרי היינו משום דעדים אחרים הוא ולא שייך כיון שהגיד אבל כאן אם תחשוב עדים הראשונים כתרי אין עדות אחרונה כלום דכיון שהגיד וכו' ומ"מ נאמנין על כתב ידם דאין תועלת בעדותם כדברי התומים הנ"ל ועל זה תרצו דלא מיקרי כיון שהגיד כיון דרבנן הצריכו קיום מ"ש ותימה על הרב מהרש"א שדחק לפרש קושית תוס' דליהוי תרי ותרי וכוונת תוס' בפשיטות כנ"ל:

ובהך מיושב מה שהקשו המפרשים דלמה לא הקשו בברייתא עצמה ברישא שם דליהוי תרי ותרי כמו בסיפא ולפי הנ"ל ניחא דבברייתא אין להקשות אלא דליהוי תרי ותרי כיון שעדים אחרים הם ולא שייך כיון שהגיד והשתא כיון דלעולם יש תועלת בעדותן מהימני על הכל דאי משקרי אין עדים על כתב ידן והשטר חספא בעלמא וזה ברור ודו"ק היטב שם. נחזור לענינינו דהא כאן כיון דבע"ה הודה שלא קצץ כלום שוב אין אנו מקבלין עדותם לזכותו וכיון דאין תועלת בעדותן שפיר השכיר מסייע עצמו בהם במה שאומרים ששכרו וחייב שתים כנ"ל ובאמת בזה צ"ע קצת כיון שיש לחלק בדוחק להך דסי' ע"ט ודו"ק אמנם בלאו הכי ליכא מיגו כיון שהעדים עכ"פ בלי ספק יכחישוהו ומי יטעון טענה שהעדים יכחישוהו אף דמהימן כנ"ל וזה ברור:

ובזה אמרתי לפרש מאי דקשיא להו למפרשים ז"ל דמאי פריך אי הכי אפי' קצץ הא מעיקרא משום כדי חייו קשה טפי הגם שאין לתרץ קציצה דכיר הא גם פרעון דכיר