תפארת יעקב חושן משפט חלק א צז

אמנם הריב"א מעולם לא עלה על דעתו דאין מקבלין כלל ונראה שהב"י דיקדק כן ממה שכתב וז"ל משום דר' ירמיה עכשיו אינו צריך להביא עדות רק המערער וכו' והבין הב"י כוונתו דסובר באמת דאינו צריך אבל לא כן הוא רק דכוונת הריב"א ליתן טעם למה אין אנו מוציאין מידו ועל זה קאמר דה"מ דאין מקבלין זה שמהדר אחר העדים כגון התובע דהוא מביא העדים כדי להוציא והוא הצריך להם כדי להוציא מחבירו אין מקבלין אלא בפניו אבל ר' ירמיה אינו צריך לעדים והרי הוא לא היה מביאם כלל ואינו רוצה כלום רק חבירו מכריחו להביא עדים ובזה שפיר מקבלין שלא בפניו של זה זה שמכריחו להביא עדים הוא מביא אותם וזה ברור ונכון ומ"ש המחבר עוד ס"כ עיין מה שכתבתי לעיל סי' ג' גם מה שכתב סכ"ב עיין מ"ש בסי' מ"ו גבי קייום בזה וכן מ"ש בסכ"ד בענין קבלת עדות בלילה עיין לעיל סימן ה'. ומ"ש בענין עדות מיושב עיין לעיל שהעליתי דצ"ע בזה:

כט (א) אחר שהעיד. אבל ברמב"ם וטור נאמר כל עד שנחקרה והמחבר שינה לשונו לפי שהביא בנ"י דברי הר"ן שנחקרה לאו דוקא רק כל שנגמר עדותו וא"כ בדיני ממונות דלא בעינן דרישה וחקירה כל שגמר להעיד לאחר כדי דיבור אינו יכול לחזור בו, ואפשר דגם כוונת הרמב"ם וטור למה ששואלין אותו האיך אתה יודע שזה חייב לזה עד שיאמר בפנינו הודה ובד"מ היינו חקירה ודרישה דידהו וכל שלא שאלו יכולין לחזור אפילו לאחר כדי דיבור. ולפי זה נראה דבדין מרומה דצריך חקירה ודרישה בד"מ ממש כמו בדיני נפשות א"כ יכולין לחזור כל כמה שלא נחקרו ונדרשו. אמנם בתומים הביא ראיה מדברי התוספות דאפילו במקום דצריך דרישה וחקירה אין יכולין לחזור אפילו קודם גמר החקירות שכתבו שם דאם מכחישין את עצמן בחודש אי לאו דאזלינן בתר רוב' דאינשי דלא בקיאי בעיבורא דירחא לא הוי מהני מה שמכוונין לימי השבת דכיון שהגיד וכו' ש"מ דאף באמצע החקירות אין יכולין לחזור אפילו בדיני נפשות וא"כ כ"ש בדיני ממונות בדין מרומה. אך באמת דברי התומים תמוהין דמלבד מה שיש לומר דדוקא בעיקר העדות יכולין לחזור בתוך החקירות לפי שהעדות תלוי בחקירות משא"כ בכל חקירה בפני עצמה כל שגמרו אותה חקירה שוב אינו יכולין לחזור מאותו חקירה אבל בעיקר העדות יכולין לחזור לפי שכל החקירות על עיקר העדות באין וזה ברור. אבל בלא"ה אני תמה על מעיין מובהק כמוהו יהא נעלם ממנו חילוק פשוט ונכון והוא דוודאי עדים שהעידו פלוני הרג פלוני כל שלא נחקרו ונדרשו כראוי עדיין לא נגמרה עדותן שהרי עדיין מחוסרין חקירה ודריש' לכך יכולין לחזור שלא הרגו שלא נחייבנו מיתה כיון שהב"ד לא היה מחייבין רק אחר החקירה ודרישה א"כ עדיין לא נגמרה עדותן. אמנם הגע עצמך עד שבא לב"ד ואמר שאינו יודע משום עדות ולא ראה ולא ידע שפלוני הרג פלוני הכי יוכל לחזור בו לאחר כדי דיבור ולומר שהוא עד שפלוני הרג פלוני הא וודאי ליתא ומה בכך דבעינן דרישה וחקירה הלא הדרישה וחקירה הוא לחזק העדות אבל לא אם אומר שאינו עד שוב נגמרו דבריו האיך שייך בו דרישה וחקירה הלא מיד נסתלק והולך והן הן גמר דבריו וא"כ ה"ה כשהוכחשו בחקירות נמצא שאין כאן עדות ושוב בטלו כל החקירות ודרישות מכאן ואילך והן נסתלקו מתורת עדות מכאן והרי זה גמר דבריהם ומיד נפטר הרוצח א"כ לאחר כדי דיבור פשיטא שאין יכולין לחזור בו ולהשוות עצמן במה שהוכחשו שיחזרו להיות עדים אם לא דאזלינן בתר רובא דאין בקיאין וזה פשוט ונכון ולפי זה גם התוספות מודים דבכל מקום דבעינן דרישה וחקירה יכולין לחזור מאותו עדות שעלי' חוקרין ודורשין שכל כמה שלא היה דו"ח לא נגמר העדות ולפי זה בדין מרומה למ"ד דצריך דרישה וחקירה כמו בדיני נפשות יכולין לחזור בו קודם דרישה וחקירה אפילו לאחר כדי דיבור ואפילו בדיני ממונות ודו"ק:

(ב) וי"א דיכול להוסיף בתנאי עש"ך ס"ק ב' שתמה על זה כי מאין הוציא הטור כן מדברי הרא"ש דבכמה מקומות סתם הרא"ש וסובר כפירש"י ולקמן סימן מ"ו ס"ק מ"מ הבאתי ראיה ברורה מדברי הרא"ש דאפילו בכתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין חדא דלמה הביא הרא"ש הך בעי' דעד אחד אומר תנאי דהא לא מבעי לן רק אליבא דר"נ כמו דמבעי לן בשנים אומרים תנאי אבל למר בר רב אשי דאפילו עקר ליה לשטרא נאמנין א"כ למה לא יהא עד אחד נאמן בתנאי הלא הלוה בעצמו נאמן במיגו כיון דלא סבירא ליה דלא אתי על פה ומרע ליה לשטרא במיגו. וכן הרא"ש כתב בהדיא משום דתנאי מילתא אחריתי הוא וזה לא נצרך רק לר"נ כמבואר בגמרא אלא ברור דהרא"ש קמ"ל אפי' בכתב ידן יוצא ממקום אחר ועוד גבי שנים אומרים תנאי אחר שהביא דנאמנין הביא לישנא דר"נ דכי אתי קמן לדינא אמרינן להו זיילי קיימו תנאייכו וחותו לדינא וקשה למה הביא זה כיון דכל כוונתו דלא נימא תנאי דמי לאמנה וכיון שהביא דנאמנין סגי בהכי אלא וודאי דהרא"ש דייק מלישנא דלעיל קאמר זיל קיימו שטרייכו וחותי לדינא ולא קאמר קיימו תנאייכו אלא וודאי דהכא לא מהני בקייום השטר דאפילו כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין ולא מהני רק בקייום התנאי וזו היא באמת ראי' ברורה להפוסקי' דאפילו כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין גבי תנאי ולראי' זו נתכוין הרא"ש והבי' הך דר"נ ע"ש שהארכתי וגם דחיתי ראיי' הגי"ת שם על נכון:

(ג) אבל בדבר שמוכיחו שטעה וכו'. זה לשון הטור ואם יאמר טעיתי או שגגתי אין שומעין לו ואפי' נתן טעם לדבריו אבל בדבר שמוכיח שטעה כגון שמביא עד ומעיד חובתו שומעין לו דמסתמא אין אדם מביא עד להעיד חובתו. מבואר מדבריו דאפי' היה שוגג ומוטעה ונותן טעם לדבריו אינו נאמן וכן אם היה דבר שמוכיח שטעה נאמן אפילו בכהאי גוונא ולדעתי צ"ע בזה דבדין הראשון נלמד מהא דפרק נגמר הדין והתם מבואר דמיירי שהעידו שקר ממש מקודם רק שאמרו אח"כ שעשו כן מחמת שנאה וזה אינן נאמנין שהרי אין כאן שום תירוץ לעדותן הראשונה ומשווין נפשייהו רשעים גמורים לכך אינן יכולין לחזור ולהגיד אבל באומר שהיה שוגג ומוטעה ומראה טעם לדבריו ודבריו נראין שפיר יש לומר דנאמנין וכמו כן בדין השני בדבר שמוכיח שטעה. המעיין בסוגיא התם יראה דהיינו דוקא שאומר שאף מקודם היה כוונתו כך ואין סותר עכשיו עדותן הראשונה רק היה חושב ששאלוהו אם יודעין שאינו רמאי ועל זה השיב הן ובאמת, היה מקום לטעות בזה כמו שפירש"י שם להדיא שכך היה להם לשאול שהרי הוא היה מביא אותם שאינו רמאי ומה להם לב"ד לשאול אם יודעין שהוא רמאי ומזה בא להם הטעות שהשאלה היתה בהיפך והשיבו הן אבל אין בזה סתירה לעדותן האחרונה כלל שהרי גם בראשונה היו אומרים הן שאינו רמאי ועל זה קאמר דמסתברא שאין אדם מביא חובתו לנפשיה לכך נאמנין אבל כל שסותר עדותן הראשונה כגון שאומר שוגג ומוטעה שחשבתי שכך היה ועכשיו אני רואה שלא היה כך אף בכהאי גוונא שהביא אותם בעל דין בעצמו אינן יכולין לחזור ולהגיד. וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב בפשיטות כללו של דבר כל דבר שיאמר ביטול וסתירה לעדות הראשונה אינו נאמן אפי' מראה טעם לדבריו ולא חילק בין הביא אותם בעל דין או שכנגדו ש"מ דלא סבירא ליה לחלק רק דוקא בכהאי גוונא ממש שאומר שבאמת היה כוונתו כן ודמי למה שכתב הב"י בשם הר"ן דאפי' סובל עדותן במאמר רחוק יש לנו לפרש שלא יסתור דבריו וכ"ש בזה אבל אם סותר בוודאי לא מהני טעם כלל ונראה שלזה כוון הב"י שהזכיר בפי' הך עובדא דאבוה דר"פ אף שהטור לא הזכירו והיינו להורות דאין לנו רק בכהאי גוונא שהוא אומר שאינו סותר כלל ויש לנו הוכחה לדבריו כזה אבל אם סותר בוודאי לא מהני כלל:

והנה הב"י בב"ה הביא בשם הריטב"א שהקשה הא בלאו הכי יכולין לחזור תכ"ד ותירץ דס"ד דאין יכולין לחזור שאינן חוזרין רק מאימתו ע"ש ויש לתמוה האיך הביא דברי הריטב"א אלו דהא מדברי הטור ומחבר מבואר אפי' לאחר כדי דיבור מהני זה ולהריטב"א לא מהני רק תכ"ד אבל לאחר כדי דיבור לא שמענו. ובתומים הביא ראיה דע"כ לאחר כ"ד מיירי דאל"כ קודם שהעיד העד השני היה לו לומר אנא רמאי ואי אמר האיך העיד השני וע"כ שהיה שלא בפני בעל דין וא"כ הוי לאחר כדי דיבור כשבא לב"ד ע"כ ובאמת המעיין התם יראה דוודאי היה לפני בעל דין שהוא הביאם לב"ד רק הב"ד שאלו אותם אם יודעין שהוא רמאי והשיב האחד הן ומיד השני הן ושפיר הוי תכ"ד. ואדרבא נראה לפע"ד דגם הרמב"ם מפרש כהריטב"א דכבר תמה הלח"מ שלא הזכיר הרמב"ם ז"ל הך דלא מייתי אדם חובתיה לנפשיה וכפי הנראה הוא הלכה פסוקה מבלי חולק לכן נראה דסובר הרמב"ם דוודאי הך עובדא היה תוך כדי דיבור דלאחר כ"ד לא היה מועיל חדא דהוא היה לו לשאול להם מיד שאמרו הן והם היה להם להשיב ומדנטרו עד לאחר כ"ד חזרה הוי ואין נאמנין גם התם נראה באמת דהוא היה צווח מיד אנא רמאי והם השיבו שהם ג"כ היה כוונתם שאינו רמאי והכל היה תכ"ד ומעתה צריך לומר דעיקר הרבותא כמו שכתב הריטב"א ולפי זה כיון דקיימא לן סוף נדרים ובשאר דוכתא דהלכתא בכל מקום תכ"ד כדיבור דמי חוץ ממגדף ומקדש מבואר דבכל מקום תכ"ד כדיבור וא"א דבעדות ג"כ בכהאי גוונא לאו כדיבור דמי לא הוי למימר חוץ ממגדף ומקדש ש"מ דכלל' הוא רק בזה ולא במקום אחר וכיון שכבר זכר הרמב"ם ז"ל כלל זה דלא אמרינן לאו כדיבור רק במגדף שוב אין צורך לו להזכיר דין זה אף גם לפי מה שנתן הר"ן ז"ל סוף נדרים טעם החילוק בזה לפי שכל שאינו חמור כ"כ לא גמר בדעתו שיהא דיבורו חשוב רק לאחר כדי דיבור א"כ ממילא בהא נמי מה בכך דיש לומר דמחמת אימה אמרו כן מ"מ הרי לא החזיקו דיבורם עד לאחר כ"ד וממילא אי אפשר לסמוך על עדותם הראשונה שכל שלא חזרו עד לאחר כדי דיבור לא שמענו שגמרו בלבם דיבור ראשון ולכך השמיטו הרמב"ם