תפארת יעקב חושן משפט חלק א צד

מזה דשב שני הוי וכו' ואהא משני דאין הכוונה בעונש הזה ליראם שימותו או שיזיק להם הרעב רק דאמרינן להו דאאגרייהו זילי כיון שהם נושאים על נפשם עון חמור כזה מה שהוא מביא רעב ודבר בעולם והם אינן חוששין בזה הם בזויין בעיני שוכרם הרבה כן נראה לי גם לשון המשנה מאיימין על העדי' משמע דבעינן איום ואאגרייהו זילי בלבד לא שייך איום וע"כ כמו שכתבתי]:

(כא) אלא א"כ הלך למדינות הים בגמרא אמר רבא ש"מ אף אני כמוהו כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות ומעלה עשו רבנן דאל"כ אלא דמדאורייתא לא מהני האיך הכשירו חכמים לתיקטל גברא ע"כ. מבואר מזה דהיכי דלא אפשר כשר בדיני נפשות וכ"ש בדיני ממונות דכיון דברוצח דמהדרינן טפי לזכותו אוקמוה אדאורייתא כ"ש בדיני ממונות. והנה המרדכי הביא בשם הראב"ן דאפילו הלכו למדינות הים ויש לתמוה האיך יחלוק הראב"ן אגמרא מפורשת וצריך לומר לדעתו דדוקא התם דמעיקרא לא היה באפשרות שיאמרו כולם מחמת הזכרת קללת השם וא"כ מתחילה הקילו חכמים לקבל באני כמוהו ונתקבל העדות בכשרות על פי חכמים משא"כ בדיני ממונות מעיקרא כשנתקבל העדות באני כמוהו שלא על פי חכמים היו שהרי כשהיו כאן היו יכולין לקבל שיאמר בפי' א"כ אף אם אח"כ אירע שאי אפשר לחזור ולקבל מ"מ מאחר שנתקבל העדות בפסול שלא כדין שוב אינו כשר למפרע וזה ברור ולפי זה ליתא למה שכתב בתומים דעיקר ההוכחה מראב"ן ממה שכתב בשטר שנכתב שנתקבל באני כמוהו פסול ש"מ דאפי' לא אפשר לא מהני דאל"כ חזקה שעשו כהוגן שהיו נחפזים ללכת למדינות הים ולפי זה לדידן באמת כשר ולפי הנ"ל הא ליתא דפשיטא דמודה הראב"ן היכי דלא אפשר כמו שהוכחתי מהש"ס הנ"ל רק בנתקבל מעיקרא בפסול חולק א"כ ע"כ דסובר כיון שהיו לפני ב"ד לא שייך לומר לא אפשר שהרי היו יכולין להכריחו שיאמר בפי' ומה להם מה שהוא נחפז גם ברגע כזו שיעיד בפי' לא שייך נחפז וא"כ ברור שעשו שלא כהוגן לכך חולק ולפי זה אפ"ל לדידן לא סמכינן אחזקה דוודאי עשו שלא כהוגן רק דבהא חולקין על הראב"ן דמ"מ כיון שאח"כ הלך למדה"י כשר למפרע ובזה הראב"ן חולק:

(כב) ודלא כיש מכשירין. טור בשם ר"ת עסמ"ע דבת"ת נוהגין כר"ת דשולח עדותו בכתב לב"ד ועיין תומים שתמה על זה דהא אין מקבלין עדים בלי בעל דין ור"ת לא מיירי רק במקום דמקבלין בלי בעל דין וליכא למימר דכיון שמעידין מפי הכתב הוי בפני בעל דין א"כ למה כשהעדים רוצין לילך מקבלין בלי בעל דין יכתבו עדותן בכתב ויקראו ב"ד לפני בעל דין עדותן בכתב ע"כ. ואין דבריו נראין ומאן לימא לן דהטעם דאין מקבלין הוא משום העזה עיקר הטעם דבעל דין בעצמו יכול לחפש טפי ולברר שקרם בחקירות ושאלות כיון שהוא עצמו בקי בעדותם ויודע ששקר העידו ולפי זה אם הוא בעיר כל מה שירצו יכול להיות בכתב שישלחו לו והוא יודיעם כל מה שישאלו ב"ד בכתב משא"כ כשהעדים הולכין לא שייך זה דב"ד בעצמן אינן יכולין לברר האמת ולחקור היטב כמו בעל דין בעצמו [ומה שהקשה בת"ח למה אמרינן אין חכמה עיין לעיל ס"ק ט"ז] לכן העיקר כדעת הסמ"ע בזה מאחר שעיקר ראיית הטור מהרמב"ם יש לדחותה גם כן שהרי כתב ואין העדים קיימים דהיינו שאינן יכולין להעיד כמו אילם לשיטת ר"ת גם לפי הגירסא שלפנינו פרק ט' מהלכות עדות שכתב והוא שיהא ראוי להעיד מבואר כשיטת ר"ת הילכך בת"ח בוודאי שולח כתב ידו לב"ד ואינו חושש ואפי' במקו' שצריך קבלה בפני בע"ד כנ"ל ועיין בסמוך:

(כג) מותין דיני ממונות בעדות שבשטר עסמ"ע וז"ל ודוקא שהוא שטר גמור התירו משום תיקון כדי שלא תנעול דלת שלא ילוה משום יראה שמא ימותו העדים וכו'. ועש"ך מה שהרבה להשיב על הרמב"ם בזה ורובם הוא מדברי הרמב"ן בספר המצות ולפי שנראה לפע"ד לפרש דברי הרמב"ם באופן שלא יקשה עליו קושיות הרמב"ן מוכרח אני להאריך קצת ולברר הכל על נכון והוא דוודאי יש לתמוה ברמב"ם שכתב ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות ואין צריך לומר במכות וגלות אלא מפיהן ולא מכתב ידן והשתא האי עדות שבשטר בגלות האיך משכחת לה הא פשיטא דאין הכוונה שטר חייוב שביד בעל דין דמה ענין זה למכות וגלות וע"כ דכוונתו עדות שבשטר היינו שהעדים כתבו עדותן בשטר פלוני הרג פלוני או נתחייב מלקות או גלות והשתא אם בדיני ממונות כהאי גוונא לא מהני כמו שכתב הסמ"ע ס"ק מ"ג א"כ אין חילוק כלל בין מכות וגלות לדיני ממונות דשטר עדות שכותבין עדותן בשטר בתרווייהו לא מהני ושטר חיוב במכות וגלות לא משכחת לה ועוד קשה אי ס"ד דסובר הרמ"בם בשטר גמור לא מהני רק מדברי סופרים ומדאורייתא לא מהני כלל א"כ תקשי חדא הא כתב בהדיא דמקיימין השטר שלא בפני בעל דין והיינו כיון דהקייום מדרבנן קל הקילו בו א"כ תקשי האיך שייך להקל בו בשלמא אי מן התורה אין צריך קייום כלל שפיר שייך להקל הואיל והוא מדרבנן אבל אם מדאורייתא לא מהני קייום האיך שייך להקל בו ועוד דהא כתב להדיא ריש פרק י' מהלכות עדות וז"ל כבר בארנו דקייום שטרות הוא מדבריהם אע"פ כך אין מקיימין שטרות פחות משלשה ומבואר דכוונתו דמדאוריית' א"צ קייום דאי מדאורייתא לא מהני קייום מאי אע"פ כך אדרבא דין הוא דלא מהני פחות משלשה כיון דמדאורייתא לא מהני כלום וברור דכוונתו דמדאורייתא לא בעי קייום. וכן פי' בכ"מ שם וא"כ יש לתמוה הא בעדות שבשטר לא מהני קייום. והנה המשנה למלך הקשה שם על הכ"מ בזה אבל לא על הכ"מ תלונה זו כי דברי הרמב"ם בהכרח לא יתפרשו רק כמו שכתב הכ"מ כמו שהוכחתי רק על הרמב"ם גופא קשה שהוא סותר עצמו [ומ"ש כדי שלא תנעול דלת עמ"ש לקמן סימן מ"ו באור דברי הטור ריש סי' מ"ו ויתיישבו גם דברי הרמב"ם לכן נראה לפענ"ד דפשיטא דמה שכתב עדות שבשטר לא עלה על דעתו בשטר שעדים חתומים בו על עיקר החייוב דהיינו בשטר הבא מיד לוה למלוה שהוא שיעבוד החוב או בגט וכהאי גוונא דפשיטא דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד כמו שכתב הרמב"ם גופא פ"ג מהלכות עדות רק כוונת הרמב"ם דה"מ בשטר חייוב שהמלוה מקבל מן הלוה שטר בזו הוי כמו שנחקרה ולא מיקרי מפי כתבם אבל עדים שהעידו עדותן מה שהיו יודעין להעיד וכתבו בשטר כגון שמצאו כתוב בשטר אנו חתומים יודעין שפלוני לוה מפלוני ביום פלוני כך וכך ושטר זה אינו שטר שיעבוד כלל רק שטר עדות מה שהיו צריכין להעיד על פה כתבוהו בשטר הא פשיטא דלא הוי כמו שנחקרה בב"ד ופסול מדאורייתא משום מפיהם ולא מפי כתבם ועדות זו מיקרי עדות שבשטר כמבואר להדיא בירושלמי סוף יבמות דמייתי התם ברייתא יפה כח השטר מכח העדים וכי מצאו כתוב בשטר פלוני נהרג אין משיאין את אשתו וכו' ע"ש מבואר דזהו מיקרי עדות שבשטר ועל זה כתב הרמב"ם דמדברי סופרים מהני עדות זו בדיני ממונות ויצא לו כן מהא דאמרינן פרק חזקת הבתים מחאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו והקשו התוספות מאי מהני כתובו הא הוי מפי כתבם ותרצו דחזקה נדחית בדבר מועט מתקנת חכמים ותירוץ זה לא סביר' ליה לרמב"ם רק בכל דיני ממונות הקילו לקבל עדות שבשטר כל שאין העדים קיימים משום נעילת דלת שמא ימותו העדים או ילכו אבל עכשיו יכתבו העדות בשטר ואם ימותו או ילכו יקבלו מפי השטר הזה ועל זה כתב דאין דנין בעדות שבשטר בגלות ובמכות והיינו ג"כ בשטר הנ"ל דשטר חיוב בהא לא משכחת לה רק שמצאו כתוב פלוני הרג פלוני בשוגג או נתחייב מלקות אין מקבלין עדות זו ואין דנין על פיהם וכאשר תדקדק בדברי הרי"ף פ' אד"מ מה שכתב ליישב מה שאמרו שם זימנין דחזי בכתב' ואתי מסהדי דהא עדות שבשטר מהני מדאורייתא ותירץ דה"מ בשטר הבא מיד לוה למלוה משא"כ התם דאינו רק שטר עדות ומונח תחת יד העדים והיינו ממש כסברת הרמב"ם והולך בשיטת רבו הרי"ף רק בדיני ממונות קל הקילו בו דאפי' שטר עדות מקבלין כל שמתו או הלכו כנ"ל משא"כ במכות וגלות וקנס נמצא דלפי זה לק"מ ממה שהקשו עליו הרמב"ן וחכמי הדורות דמודה הרמב"ם לכל הפוסקים דשטר דאורייתא רק בעדות שבשטר היוצא מתחת רשות העדים מיירי לא בשטר חייוב היוצא מיד מלוה דומיא דמכות וגלות דאיירי בי' ודלא כהסמ"ע ס"ק מ"ג דכתב דהרמב"ם בשטר גמור מיירי ולפי הנ"ל הא ליתא ולקמן סי' ל"ט ס"ק ד' הוכחתי ג"כ מדברי הרמב"ם דסובר כן דאפילו שטר עדות מקבלין בדיני ממונות מדרבנן כל שאין העדים כאן ועוד אבאר שם ס"ק ז' מתשובת הרא"ש כלל ס"ה דין ג' כמו שכתבתי ויתיישבו שם דברי הרב ע"ש ונראה ברור שזאת היתה כוונת הגהת מרדכי שהביאו הד"מ והסמ"ע שכתב וז"ל בדיני ממונות הלכה מפי הגבורה להכשיר עדות בכתב כמו שאר עדות והסמ"ע פי' דבריו דמיירי בשטר גמור והדבר תמוה דאם כוונתו בשטר גמור ובא להשמיענו דהוי דאורייתא קשה חדא מה בא לאשמועינן דהא לכ"ע מקבלין עדות שבשטר דאל"כ שטרות היכי משכחת לה וכל הש"ס מלא מזה ואי כוונתו לחלוק על הרמב"ם דהוי דאורייתא א"כ קשה מה זה שכתב בדיני ממונות הא גם בדיני נפשות כן הדין למ"ד דהוי דאורייתא ודוקא להרמב"ם